פאסט פוד

במערב אין כל חדש

לפני מאה שנה ערך סופר צעיר בשם אפטון סינקלייר תחקיר מקיף על חיי העבדות של הפועלים במשחטות הענק של שיקאגו. התוצאה היא נובלה בשם הג'ונגל, שמסכמת דרך סיפורה האישי של משפחה אחת את אסונם של הפועלים בתעשיית הבשר האמריקאית. סינקלייר גם דיווח בקצרה על הזוהמה במשחטות והזכיר כבדרך-אגב שהשחיטה אכזרית. הציבור האמריקאי נרעש – מגילוי הטינופת בצלחת, ותוך מספר חודשים נחקק חוק חדש לפיקוח על בשר. מאה שנה לאחר הג'ונגל, עוסק הסרט החדש פאסט פוד בנושא דומה ומראה שאם משהו השתנה בתעשיית הבשר במהלך המאה ה-20, מדובר בעיקר בשינויים לרעה. לתחקיר שמאחורי הסרט אחראי עיתונאי בשם אריק שלוסר (בתמונה). שלוסר החל ב-1998 לחקור את תעשיית ההמבורגר האמריקאית, ולאחר שלוש שנים פרסם את ממצאיו בספר Fast Food Nation. סינקלייר, שביקש להשיג שיפור בחיי הפועלים, התלונן בזמנו: "כיוונתי ללבו של הציבור ופגעתי בטעות בקיבתו". שלוסר ודאי אינו פחות סוציאליסט מקודמו, אך הוא כבר יודע לכוון היטב "לקיבתו של הציבור". חלק ניכר מעבודתו מתמקד אפוא בתיעוד הזוהמה המסוכנת בתוך המוצר לצרכן, ההמבורגר.

מתיעוד עיתונאי לסרט עלילתי

בעקבות הצלחתו הגדולה של הספר, החל שלוסר להתעניין בהפקת סרט תעודה בנושא אולם לאור העובדות הקשות שחשף על התעשייה, הוא חשש מהקשרים ההדוקים של חברות ההפקה עם חברות מזון מהיר. הסרט, שיוקרן בישראל תחת השם פאסט פוד, הופק לבסוף על-ידי חברה עצמאית (ג'רמי תומס) וסצנות המשחטה צולמו מחוץ לארצות-הברית – במקסיקו. זרוען הארוכה של חברות המזון המהיר משפיעה כמובן גם על הפצת הסרט, ולבתי-הקולנוע שמעיזים להקרין אותו מגיע כל הכבוד – והפגנת נוכחות באולם. הבמאי ריצ'רד לינקלייטר (בית-ספר לרוק, לפני הזריחה, לפני השקיעה) עזר לשלוסר להפוך את התחקיר הדקדקני לדרמה אנושית, המשלבת זה בזה סיפורים אישיים של דמויות טיפוסיות בתעשיית הבשר: מנהל שיווק של חברת מזון מהיר, עובדים צעירים במסעדת מזון מהיר ועובדי משחטה לא-חוקיים ממקסיקו. הדרמה הקולנועית ויתרה על לא מעט מן הבסיס העובדתי של הספר והיא נראית מרוככת – אלא שתמונה אחת חזקה יותר מאלף נתונים סטטיסטיים, ובסרט מופיעות כמה תמונות בלתי נשכחות כאלה. גם אלמלא היה פאסט פוד קולנוע מרגש ועתיר כוכבים, הוא היה ראוי לצפייה בזכות התמונות הנדירות האלה.

נולדו לשרת

כמו כל יצירה שמגישה לקהל שפע של מידע חדש וטעון, פאסט פוד הוא סרט דידקטי בלית ברירה, אם כי ניכר בו דווקא חשש מסוים מנקיטת עמדה. בראיון ל-Wall Street Online אמר שלוסר, שהוא לא מצפה שהסרט יביא לחקיקה כלשהי או לתוצאה מוחשית אחרת – די לו בכך שהצופה ישתנה קצת מבפנים. ובמה יועיל שינוי קטן מבפנים?! שלוסר מסרב לומר שיש תשובה מעשית לזוועות שהוא מגלה, וקוראים לה צמחונות; או לכל הפחות חרם קבוע וקולני על מזון מהיר, שיחליש את התעשייה ויחייב אותה לבצע רפורמות. מבין הדמויות הראשיות בסרט, אין אפילו אחת שמצליחה להגיע לתובנה האלמנטרית הזו; הכי רחוק הולכת הנערה שעובדת במסעדת מזון מהיר (אשלי ג'ונסון) – ומתפטרת לאחר שהדוד המגניב שלה (איתן הוק) מקניט אותה על נכונותה לעבוד כלובשת מדים בסניף של רשת המונית. היא מצטרפת לקבוצה פתטית של פעילים סביבתיים, שמחליטים להיאבק בתעשייה על-ידי ניסור גדר של מכלאת בקר אחת מבין אלפים. בניסיונם להבריח את הפרות החוצה, הם מנופפים ידיים וצועקים תוך עמידה בינן לבין פתח היציאה – טעות של עירונים, שבחיים לא ראו פרה חיה (הפרות פוחדות לצאת, כמובן). שאר הדמויות שקועות בגורלן כמשרתות התעשייה ואפילו לא מנסות להיאבק, ואולי כאן טמון המסר העמוק של הסרט. למהגרים המקסיקנים כאילו אין ברירה (אבל בעצם יש – אחת המהגרות מוצאת עבודה במלון). למנהל השיווק של חברת ההמבורגרים (גרג קיניר) בהחלט יש ברירה. הוא נשלח לחקור את ספקי הבשר של החברה, לאחר שהבוס שלו מודאג מפרסום בעניין ערכים גבוהים של קוליפורמים צואתיים בהמבורגר: "יש חרא בבשר שלנו!". המשווק הופך לבלש ומגלה שפיזור צואה בתוך הבשר הוא תוצאה הכרחית ושגרתית של שיטות העבודה הסטנדרטיות במשחטה. והוא גם מתקפל מול האיום המרומז הראשון על עתיד המשרה שלו אם יעיז להמשיך בחשיפה. כמו העובדים בדרגים אחרים של התעשייה, הוא בסך הכל אדם חביב ותמים, שמופתע מכל גילוי על המפלצת שהוא חלק ממנה. רק ספק הבשר המחוספס (ברוס וויליס) מבין איך הדברים עובדים באמת, והוא מסכם את הפילוסופיה של תעשיית הבשר: "כולנו צריכים לאכול חרא לפעמים". איש השיווק מבועת – אבל דבק במשרתו וממשיך לאכול במסעדות החברה שלו. אולי צופי הסרט יצליחו יותר ממנו לקשר בין המידע על שיטות הייצור לבין המוצר שהם נוהגים לקנות – ויכולים להפסיק.

ואיפה הפרות?

פאסט פוד הוא לא סרט שנועד לעודד לצמחונות, מה שמאפשר לו הצלחה יחסית בקרב הקהל הרחב. אבל צמחונות היא לא רק דרך להימנע מהרעלת E. coli, ממחלת לב וממימון השעבוד של עובדים זרים, אלא גם תנאי לעשות תחקיר עיתונאי טוב יותר אפילו מזה של שלוסר, ואולי גם קולנוע משופר. בשביל שלוסר את לינקלייטר, פרות הן חומר הגלם של התעשייה וחלק מהתפאורה לשחקנים האנושיים. זאת אף על-פי שבפועל פרות הן יצורים חיים, נושמים, נשלטים, מעונים – ועם סיפור טוב. אי-אפשר לצייר תמונה פנורמית של התעשייה מבלי להציג את הסיפור של הקורבנות הטראגיים ביותר שלה. לא בתחקיר עיתונאי ולא בקולנוע עלילתי. ארבע שנים לפני שפרסם שלוסר את התחקיר שלו, יצא לאור ספר אחר על משחטות בארצות-הברית: Slaughterhouse. בספר זה מסכמת גייל אייזניץ שמונה שנות חקירה על ההתעלמות השיטתית של התעשייה והרשויות מ"החוק לשיטות שחיטה הומאניות" (חוק המחייב לגרום ליונקים אובדן הכרה מיידי לפני שחיטתם). אייזניץ ראיינה מאות עובדי משחטות וחשפה לא פחות משלוסר את מצוקתם תחת מערכת קפיטליסטית דורסנית עד אימה. אולם מבחינת היקף התופעה ועוצמת הדורסנות, המוקד אינו נמצא שם. הסיפור של תעשיית הבשר כולל ביסודו כליאה צפופה, מזון הרסני וגוף חולה; התייבשות וקריסה במשאיות הובלה צפופות; מכות חשמל ואיברים שבורים בדרך לשחיטה; ומסמרים בראש, סכין בצוואר, גסיסה איטית וכריתת איברים בהכרה. זוהי מציאות חייהם ומותם של למעלה מ-32 מיליון פרים ופרות בשנה בארצות-הברית – ועדיין מדובר בתעשייה קטנה ומתונה בהשוואה לתעשיית החזירים, וזעירה בהשוואה לתעשיית העופות. פאסט פוד נותן לנו כמה הצצות קצרצרות ואנונימיות למציאות הזו. אבל הסרט היה שלם יותר אילו ניסו שלוסר ולינקלייטר לפרוט גם את התמונה הכללית של שחיטת הפרות לסיפור אישי, מעקב אחר חיי קבוצת פרות – בדיוק כפי שעשו בתיאור הצלעות האחרות של התעשייה, הקטנות יותר. תוספת כזו היא אתגר קולנועי מסעיר ללא תקדימים רבים, תוך סגירת מעגל עלילתי ובניית רובד חיוני לסרט המבקש לייצג מציאות מורכבת. כמובן, נותר לתהות אם הקהל, שבקושי התאושש מחרא בהמבורגר ומפועלים מרוסקים בתאונות עבודה – מוכן לקראת הרובד הנוסף. התשובה היא ש-Slaughterhouse איננו רב-מכר ואיש לא מתכנן סרט בעקבותיו. אם כן, בכל הנוגע לחשיפה אפקטיבית, שלוסר ולינקלייטר צדקו.

אשלי ג'ונסון בתפקיד אמבר, דקות לפני ניסיון נלעג לשחרר בקר ממכלאה במפטמה. צילום המפטמה המשתרעת עד האופק (בשעות היום) הוא אחד מן המרשימים-מבהילים ביותר בסרט. 

הזווית הישראלית
האם פאסט פוד הוא מסמך אנתרופולוגי מרתק על מוזרויות אמריקאיות, או שהוא רלוונטי גם לנו בישראל? מהגרים מקסיקנים אין לנו, מפטמות עם 100,000 "ראשי בקר" אין אצלנו, והמשחטות כאן הרבה יותר קטנות. אבל העובדות העיקריות בסרט משותפות לאמריקה, לישראל ולכל המדינות המתועשות. תעשיית המזון המהיר פועלת בחסות הניתוק המוחלט שבין הצרכנים לתהליך הייצור, כאילו ההמבורגר או העוף המטוגן נחתו מהירח על מגש הפלסטיק. גם הפועלים במשחטות תעשייתיות לא מגשימים חלום לעסוק בניקוי מעיים, אלא הם הגיעו לשם בתור מה שנראה להם כמוצא אחרון. וכמובן – קיימת אחידות ניכרת בשיטות הגידול וההרג של בקר וחיות אחרות בחקלאות התעשייתית בכל העולם (והשחיטה הכשרה בישראל אינה מהווה הבדל משמעותי, לטובה או לרעה). לכן פאסט פוד הוא סרט חשוב גם כאן, אם לא בתור שיקוף של הקיום הישראלי אז בתור תמרור אזהרה למה שישראל מתקרבת להיות בגלל קנייה פשוטה במקדונלד'ס, ב-KFC, בברגר קינג ובשאר מסעדות המזון המהיר.