20,000 עופות במשך 20 שבועות
סרטו של רועי ונדר, "הודים"
"הודים" הוא סרט תיעודי על תעשיית תרנגולי ההודו. הסרט, שהוצג בערוץ התעודה יס דוקו, צולם ובוים על-ידי רועי ונדר, סטודנט בבית-ספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה. הסרט עוקב אחר להקת תרנגולי הודו בלול בקיבוץ צרעה, במשך 20 שבועות – מתחילת דרכם במדגרה, זמן קצר לאחר בקיעתם, ועד סיום מחזור הגידול שלהם, כשמעמיסים אותם על משאיות בדרכם למשחטה. השימוש במושג "להקה" עלול להטעות: למעשה מדובר ב-20,000 תרנגולים שנכלאו יחד, מספר עצום ביחס לכל יחידה חברתית טבעית של עופות אלה. עם זאת, זהו המושג בו המקובל בשימוש בעגה החקלאית, ובשל כך, גם בסרט.
בניגוד לסרטים תיעודיים אחרים העוסקים בתעשיות המזון מהחי, כדוגמת "מזון בע"מ", "הודים" אינו מנסה להציג תחקיר מקיף על תעשיית תרנגולי ההודו, ולא סוקר באופן שיטתי את מגוון הבעיות שמהן סובלים תרנגולי הודו במסגרת הגידול התעשייתי. המידע היחיד שחושף הסרט לגבי הפגיעה בהם, הוא המידע שמתגלה ישירות מתוך התמונות שנקלטו בעדשת המצלמה – כגון הצפיפות או היחס שסופגים התרנגולים מידי פועלי הלול. מידע זה מוצג ללא פרשנות או דברי הסבר.
כך למשל, אין בסרט כל התייחסות לאחת הבעיות המרכזיות ביותר בחייהם של תרנגולי הודו המגודלים לתעשיית הבשר – העיוות התורשתי שנועד להאיץ את קצב הגדילה שלהם ככל הניתן. בעיות אחרות זוכות להתייחסות שולית: חיתוך המקור, למשל, מוזכר באופן אגבי על-ידי אחד מפועלי הלול, אך אינו מוצג בסרט. מההקשר שבו מוצגים הדברים, לא ברור מדוע חותכים את מקורי העופות, ועשוי להשתמע בטעות כי הדבר מתבצע כדי למנוע מהם לתקוף את פועלי הלול (כשלמעשה, חיתוך המקור נועד כדי לצמצם את הנזקים של התפרצויות האלימות בין העופות לבין עצמם, כתוצאה מהצפיפות בלול).
עם זאת, גם צורת סקירה זו, המספקת הצצה חלקית ושטחית בלבד על החיים בלול, חושפת תמונה קשה. התמונה שמתקבלת קשה דיה כדי להדגים את הבעיה המוסרית הכרוכה בגידול בעלי-חיים בתעשיות המזון, ולעורר ביקורת רצינית.
בהיעדר דברי הסבר מצד הבמאי, הקול העיקרי שנשמע בסרט הוא קולם של פועלי הלול. כאשר הם מדברים על תרנגולי ההודו, הם אינם מתייחסים אליהם כאל יצורים שיש להתחשב בצרכים וברגשות שלהם. הזלזול בעופות ניכר בתגובתו של אחד ממייסדי הלול למקרה שבו הצליחו העופות לפתוח את דלת הסככה והסתובבו חופשיים בחצר, שאליה לא אמורה להיות להם גישה: "הודים, הם יכולים לפתוח את הדלת לבד. יוצאים ואתה לא יודע מאיפה בא להם להתרוצץ בחוץ בשמש הזאת, כשבפנים יש צל, אוכל, מים. אבל מה, זה בעל חי כל-כך טיפש, שאתה אפילו לא מתפלא." מעניין לציין גם את האופן שבו הוא פונה להודים עצמם בזמן שהוא רודף אחריהם כדי לתפוס אותם ולהחזירם ללול. בעוד שמדבריו משתמע כאילו מדובר במרדף סוער ("נראה מי יתפוס את מי!"), בפועל, העופות מגלים יכולת התנגדות מועטה, והוא תופס אותם ברגליהם ללא מאמץ רב.
מוות של עופות בלול הוא תופעה יומיומית, וחלק גדול מהסרט מציג את מלאכת פינוי גופות שבה עסוקים העובדים. כבר ביום השני של מחזור הגידול, מתועד מנהל "בית האימון" (הלול שבו מוחזקים האפרוחים הצעירים) כשהוא אוסף גופות אפרוחים, כביכול ומשליך אותם לפח. המנהל אומר אגב כך, "רק אתמול בא, כבר מת היום... לא שווה כלום, הסחורה." אך המצלמה חושפת שה"גופות" אינן דוממות כלל, ושרוב האפרוחים שנאספו עדיין חיים, אך כנראה פגועים מכדי שישתלם להמשיך לגדלם בלול.
בשלבים המוקדמים של מחזור הגידול, לפני שהושקע הרבה בגידול האפרוחים, מתייחסים פועלי הלול למותם כלאחר יד, מכיוון שאינו כרוך בהפסד כלכלי משמעותי. לעומת זאת, בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף מחזור הגידול, מסביר אחד הפועלים: "בגיל הזה, משהו כמו שבוע-שבוע וחצי לפני משלוח, כל הודי שמת זה בעצם כ-100 שקל שהולכים לפח."
במקרה אחד, מתועדת שיטת הרג קשה במיוחד. הקורבן הוא תרנגולת שננשכה על-ידי כלב והלולנים חששו שהיא עלולה להפיץ חיידקים מפציעה שכנראה זוהמה. כדי להרוג אותה, פועל הלול חבט את ראשה בחוזקה במשקוף הכניסה ללול, ולאחר מכן השאיר אותה על האדמה מחוץ ללול לפרפר למוות.
שחיטת תרנגולי ההודו אינה מוצגת בסרט. הצילומים האחרונים של העופות מתבצעים כאשר הם מוטענים למשאית הצפויה לקחת אותם לדרכם האחרונה. זהו השלב היחיד בחיי העופות שעשוי להיראות מוכר לציבור הרחב, מזיכרון של נסיעות ליליות לצד משאיות עמוסות כלובים מלאי עופות. הסרט מסתיים בתמונות של עובדים המנקים את הלול (לראשונה מאז שהוכנסו אליו העופות) ומרפדים אותו במצע נסורת חדש לקראת הגעתו של מחזור העופות הבא – שגם לו צפוי סיפור חיים זהה.
אפרוחי ההודו ביום הראשון לחייהם, במדגרה. כל התמונות בכתבה לקוחות מתוך הסרט.
בניגוד לסרטים תיעודיים אחרים העוסקים בתעשיות המזון מהחי, כדוגמת "מזון בע"מ", "הודים" אינו מנסה להציג תחקיר מקיף על תעשיית תרנגולי ההודו, ולא סוקר באופן שיטתי את מגוון הבעיות שמהן סובלים תרנגולי הודו במסגרת הגידול התעשייתי. המידע היחיד שחושף הסרט לגבי הפגיעה בהם, הוא המידע שמתגלה ישירות מתוך התמונות שנקלטו בעדשת המצלמה – כגון הצפיפות או היחס שסופגים התרנגולים מידי פועלי הלול. מידע זה מוצג ללא פרשנות או דברי הסבר.
כך למשל, אין בסרט כל התייחסות לאחת הבעיות המרכזיות ביותר בחייהם של תרנגולי הודו המגודלים לתעשיית הבשר – העיוות התורשתי שנועד להאיץ את קצב הגדילה שלהם ככל הניתן. בעיות אחרות זוכות להתייחסות שולית: חיתוך המקור, למשל, מוזכר באופן אגבי על-ידי אחד מפועלי הלול, אך אינו מוצג בסרט. מההקשר שבו מוצגים הדברים, לא ברור מדוע חותכים את מקורי העופות, ועשוי להשתמע בטעות כי הדבר מתבצע כדי למנוע מהם לתקוף את פועלי הלול (כשלמעשה, חיתוך המקור נועד כדי לצמצם את הנזקים של התפרצויות האלימות בין העופות לבין עצמם, כתוצאה מהצפיפות בלול).
עם זאת, גם צורת סקירה זו, המספקת הצצה חלקית ושטחית בלבד על החיים בלול, חושפת תמונה קשה. התמונה שמתקבלת קשה דיה כדי להדגים את הבעיה המוסרית הכרוכה בגידול בעלי-חיים בתעשיות המזון, ולעורר ביקורת רצינית.
לצורך שקילה, פועל הלול דוחס את תרנגול ההודו הצעיר לתוך דלי, בזמן שזה מתנגד ומפרפר בכנפיו. ככל שהעופות גדלים, התהליך נעשה אלים יותר.
בהיעדר דברי הסבר מצד הבמאי, הקול העיקרי שנשמע בסרט הוא קולם של פועלי הלול. כאשר הם מדברים על תרנגולי ההודו, הם אינם מתייחסים אליהם כאל יצורים שיש להתחשב בצרכים וברגשות שלהם. הזלזול בעופות ניכר בתגובתו של אחד ממייסדי הלול למקרה שבו הצליחו העופות לפתוח את דלת הסככה והסתובבו חופשיים בחצר, שאליה לא אמורה להיות להם גישה: "הודים, הם יכולים לפתוח את הדלת לבד. יוצאים ואתה לא יודע מאיפה בא להם להתרוצץ בחוץ בשמש הזאת, כשבפנים יש צל, אוכל, מים. אבל מה, זה בעל חי כל-כך טיפש, שאתה אפילו לא מתפלא." מעניין לציין גם את האופן שבו הוא פונה להודים עצמם בזמן שהוא רודף אחריהם כדי לתפוס אותם ולהחזירם ללול. בעוד שמדבריו משתמע כאילו מדובר במרדף סוער ("נראה מי יתפוס את מי!"), בפועל, העופות מגלים יכולת התנגדות מועטה, והוא תופס אותם ברגליהם ללא מאמץ רב.
עובד הלול מחזיק ברגליו את אחד מהעופות שהצליחו להימלט לחצר, במטרה להחזיר אותו ללול.
מוות של עופות בלול הוא תופעה יומיומית, וחלק גדול מהסרט מציג את מלאכת פינוי גופות שבה עסוקים העובדים. כבר ביום השני של מחזור הגידול, מתועד מנהל "בית האימון" (הלול שבו מוחזקים האפרוחים הצעירים) כשהוא אוסף גופות אפרוחים, כביכול ומשליך אותם לפח. המנהל אומר אגב כך, "רק אתמול בא, כבר מת היום... לא שווה כלום, הסחורה." אך המצלמה חושפת שה"גופות" אינן דוממות כלל, ושרוב האפרוחים שנאספו עדיין חיים, אך כנראה פגועים מכדי שישתלם להמשיך לגדלם בלול.
בשלבים המוקדמים של מחזור הגידול, לפני שהושקע הרבה בגידול האפרוחים, מתייחסים פועלי הלול למותם כלאחר יד, מכיוון שאינו כרוך בהפסד כלכלי משמעותי. לעומת זאת, בשלב מאוחר יותר, לקראת סוף מחזור הגידול, מסביר אחד הפועלים: "בגיל הזה, משהו כמו שבוע-שבוע וחצי לפני משלוח, כל הודי שמת זה בעצם כ-100 שקל שהולכים לפח."
לקראת סוף מחזור הגידול, ההודים נעשים כל-כך גדולים שהם לא מסוגלים לזוז מבלי להיתקע אלו באלו
במקרה אחד, מתועדת שיטת הרג קשה במיוחד. הקורבן הוא תרנגולת שננשכה על-ידי כלב והלולנים חששו שהיא עלולה להפיץ חיידקים מפציעה שכנראה זוהמה. כדי להרוג אותה, פועל הלול חבט את ראשה בחוזקה במשקוף הכניסה ללול, ולאחר מכן השאיר אותה על האדמה מחוץ ללול לפרפר למוות.
שחיטת תרנגולי ההודו אינה מוצגת בסרט. הצילומים האחרונים של העופות מתבצעים כאשר הם מוטענים למשאית הצפויה לקחת אותם לדרכם האחרונה. זהו השלב היחיד בחיי העופות שעשוי להיראות מוכר לציבור הרחב, מזיכרון של נסיעות ליליות לצד משאיות עמוסות כלובים מלאי עופות. הסרט מסתיים בתמונות של עובדים המנקים את הלול (לראשונה מאז שהוכנסו אליו העופות) ומרפדים אותו במצע נסורת חדש לקראת הגעתו של מחזור העופות הבא – שגם לו צפוי סיפור חיים זהה.
הסרט ניתן לצפייה במלואו באתר יס דוקו
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art732.html
תחקירים » תעשיות מזון מהחי » תרנגולים בתעשיית הבשר » במדגרה, בלול ובהובלה » 20,000 עופות במשך 20 שבועות