היסטוריה של רגשי אשמה

סרפל

ג'יימס סרפל הוא פרופסור ל"אתיקה הומאנית ורווחת בעלי-חיים" באוניברסיטת פנסילבניה, שהתפרסם בזכות ספריו על הקשר שבין בני-אדם ל"חיות מחמד". סרפל ביקר בישראל בכנס שנערך בינואר 2001 והרצה על גישות כלפי בעלי-חיים בתרבויות שונות. הרצאתו יצאה לאור בעברית בספר בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית. דבריו החשובים מעניקים דגש מיוחד לרגש האשמה שחשים בני-אדם בבואם להרוג חיות ממינים אחרים – רגש שלפי סרפל מהווה תופעה מרכזית ברוב התרבויות האנושיות.

בראשית

לאור ממצאים ארכיאולוגיים, סרפל משער שרגש האשמה על הרג חיות הופיע לראשונה לפני כ-40,000 שנה – אז, לפי ההשערה, התפתחו בבני-אדם מוּדעות עצמית מורכבת ויכולת משוכללת להזדהות עם הזולת. תכונות אלה שימשו את הציידים הקדומים בבואם לצוד חיות גדולות בשיטות מתוחכמות ללא תקדים; מעתה יכלו לשער כיצד נראה העולם מנקודת מבטן של החיות וכך לצפות את צעדיהן מראש כדי לגבור עליהן.

הכישורים הנפשיים החדשים עוררו קושי חדש: משעה שמזדהים בני-האדם עם חיות אחרות וחושבים עליהן במובנים רבים כפי שנהוג לחשוב כלפי בני-קבוצתם, משתנה גם יחסם כלפי החיות – מאדישות לאמפתיה. סרפל טוען שבני-אדם קדומים יותר "ודאי לא חשו יותר נקיפות-מצפון על הרג חיות אחרות ואכילתן ממה שחתול חש כלפי עכבר", אולם עבור טיפוס האדם החדש הפך ההרג למקרה מסובך מבחינה רגשית.

ציידים עם כבוד

כיצד התמודדו בני-האדם הקדומים עם השניוּת הרגשית החדשה? סרפל מניח שהתנהגותם הייתה דומה לזו הנהוגה כיום בחברות של ציידים-לקטים (חברות שאינן עוסקות כלל במרעה או בחקלאות). האנתרופולוג טים אינגולד (Ingold) הראה שאנשים אלה רוחשים כבוד רב לחיות שהם מבקשים לצוד. יש כללים נוקשים לציד, הדורשים הימנעות מגרימת סבל מיותר לחיה ו"בזבוז" של מותה. אם החיה נפצעה, חייבים לעקוב אחריה ככל שיידרש ובלבד שמותה לא יהיה לשווא. את חלקי גופה שאפשר לנצל יש לחלק בהגינות בין חברי הקבוצה, ואת החלקים שנותרו מסלקים בטקס. גם התנהגות האנשים לקראת הציד מעידה על כבוד כלפי החיה: הם עורכים טקסים הכוללים בקשה מן החיה שתתיר לצוד אותה ומונעים מעצמם הנאות מסוימות או אף פוגעים בעצמם.

רוחות אוטונומיות

סרפל מדגיש שכשבני-אדם אינם שולטים בחיות אלא ברגע הציד, החיות נתפסות כרוחות אוטונומיות שאי-אפשר להכריען אם אינן מעוניינות בכך. במקרה שלא נהגו בחיה בכבוד – רוחה או הרוח המגנה עליה עלולה לשוב ולהתנקם. בחברות מסוימות נחשב הרג החיה כפעולה המשחררת את רוחה ומאפשרת לה להיוולד מחדש במעגל נצחי של חיים ומוות.

מעבר למערכת זו של הצדקות וטקסים, חברות מסוימות של ציידים-לקטים מנקזות את האשמה לאדם אחד: השמאן. לפי האמונה ברווחת בחברות כאלה, הרוחות נמצאות מעבר לגוף ויש צורך לפייס אותן ולזכות בשיתוף-הפעולה שלהן. השמאן הוא האדם שמתקשר עם הרוחות ולכן האחריות להרג מוטלת עליו; שאר חברי הקבוצה יכולים להרוג את החיה ולאכול אותה במצפון שקט.

רועים

לדברי סרפל, המצב הסתבך עם ביותן של חיות למטרת מאכל. שלא כמו ציידים-לקטים, רועים שולטים לחלוטין בחיות שלהם. בתנאים אלה, האמונה שהחיה היא בעלת הכוח ושהיא מפקירה את עצמה להרג מרצונה אינה מתקבלת עוד על הדעת. במקביל לכך, הקשר עם החיות התהדק והיה לקשר יומיומי ואינטימי – וההרג נהפך למשימה קשה עוד יותר מבחינה רגשית. הרועים, בדומה לציידים-הלקטים, העדיפו להרוג כמה שפחות, לעשות זאת אך ורק במעמד טקסי ובסיועו של איש דת. אך הם נזקקו ליותר מכך: בחברת הרועים הופיעה לראשונה הפרדה אידיאולוגית בין בני-האדם לחיות, תוך הדגשת נחיתותן של החיות.

היררכיה אלימה

שליטתם של בני-האדם בחיות המבויתות משתקפת, לדברי סרפל, בהפיכתן ההדרגתית של הדתות למערכות היררכיות נוקשות: קשיחותן הגוברת של האלוהויות כלפי בני-האדם משקפת את קשיחותם הגוברת של בני-האדם כלפי החיות. הרוחות השומרות על החיות קיבלו מעמד גבוה יותר ויותר, אגב אבדן הדרגתי של הקשר עם החיות והפיכת הרוחות לאלוהויות דמויות-אדם או לאלוהויות הקשורות באיתני הטבע. אוכלוסיות חקלאיות נמצאות בסכנת אסונות הזרה לחברות טרום-חקלאיות – סכנה המתבטאת בהופעתם של אלים "קפריזיים" שאין עוד יחסי אמון איתם אלא יש לספק להם קורבנות כדי לרצותם. עם היווצרותן של ערי-המדינה לפני כ-6,000 שנה והתגברות סכנת האסונות החקלאיים החלו אפוא האלים "לתבוע" טבח חיות המוני.

המסגרת הטקסית נשמרה בקפידה: אכילת בשר הותרה רק לאחר שבוצעו הטקסים הראויים, בעיקר בידי כוהני דת מסוגפים המוסמכים להרוג חיות עבור אוכלי הבשר. לא פעם קדמה להרג לחישת דברי התנצלות באוזני החיה. בתרבויות מסוימות הייתה החיה אמורה לגשת למזבח מרצונה ולהניד בראשה להסכמה עם כוונת ההרג. היו ש"הענישו" את הסכין ההורגת על-ידי השמדתה. האלים, כאמור, היו "אשמים" כי הם שתבעו להרוג. במקביל לכך פותחו מאוד ההצדקות להרג החיות כיצורים נחותים לכאורה ונפרדים מחברת בני-האדם. בעקבות היקף האלימות שהתרחשה בתקופה זו הופיעו ביוון ובהודו מחאות נגד ההרג – וקבוצות של צמחונים.

נקודה יהודית

סרפל מציג תזה היסטורית מהפכנית שלפיה אחד מן המקורות האפשריים של דתות רבות ושונות הוא יצירת הטקס הדתי והסמכות הדתית כמנגנון להסרת אשמה ביחס להרג חיות. סרפל אינו מתייחס לדתות כיום, אולם מעניין לבחון לאור תזה זו את יחס היהדות להרג חיות למטרת מאכל אדם: ההרג מותר אך ורק באופן טקסי, על-ידי סוכן דתי, ובאמונה מוחצנת שהשחיטה הפולחנית היהודית היא שיטת ההרג ה"הומאנית" ביותר. בכך נשמרת ביהדות גישה קדומה שכמעט נעלמה מן העולם החילוני.

אשמה או סדיזם?

עבודתו של סרפל נשענת על מגוון מרשים של מקורות אנתרופולוגיים והיסטוריים המצביעים על אשמה שבני-אדם מרגישים ביחס לפגיעתם בחיות. לכאורה, המקורות האלה מעידים באופן משכנע על נטייה אנושית טבעית לחוש רגשות מוסריים כלפי חיות ולכלול אותן בתחום השיקולים המוסריים; יתרה מזו, גילויי האכזריות הנפוצים כלפי חיות בעולם החקלאי מוסברים לפי גישה זו כתולדה של המאבק התרבותי, הרגשי והמוסרי לשמר את הכוחנות הקיצונית שנוהגת החברה החקלאית כלפי החיות שבה.

אולם משהו חסר בתזה הזו: היא מבוססת על ההנחה שההכרה במורכבותו הנפשית של הזולת (אדם או יצור ממין אחר) מניבה באופן ספונטני הזדהות, אהדה והתעניינות מוסרית; אך מדוע שהכרה כזו לא תניב דווקא פחד, שנאה ואכזריות? האם ההכרה במורכבותו הנפשית של הזולת מחייבת עמדה מוסרית מסוימת כלפיו (למשל חמלה או אכזריות), או שהעמדה המסוימת הזו היא תוצר תרבותי מקומי הנתון לשינויים והמחייב למידה?

יש להודות שסרפל ליקט מתוך הספרות האנתרופולוגית וההיסטורית רק את המקורות שתומכים בתזה שלו, ושום רשימת מקורות כזו, ארוכה ככל שתהיה, אינה יכולה לשכנע בתקפות דבריו. כדי לבנות טיעון משכנע, היה עליו להקדיש מאמץ דומה לאיתור מקורות העשויים להעיד על פחד, על שנאה ועל אכזריות כלפי חיות, ולהראות שיחס שלילי כזה כלפי חיות נדיר יותר מיחס חיובי כלפיהן בקרב ציידים-לקטים. ללא עבודה כזו, התזה של סרפל (ושל אינגולד, שסרפל נסמך עליו) עלולה להצטייר כטעות שמקורה במאמץ מגמתי לצייר את תרבויות הציידים-לקטים באור חיובי.  

אחרי הדת

סרפל מסיים את סקירתו ההיסטורית בהתמסדותן של הדתות ובעליית התפיסה האנתרופוצנטרית (השמה את האדם במרכז העולם) הנוקשה של הנצרות, אך הסיפור ההיסטורי הממשי אינו מסתיים שם. קשרי אדם-חיה בעולם המודרני מתאפיינים בראש ובראשונה בשליטה בחיות באמצעים תעשייתיים. אם בני-אדם אכן זקוקים להסרת רגשי האשמה ביחס לפגיעתם בחיות, המנגנון המודרני המטפל בכך אינו מסתמך עוד על טקסים, על כוהנים ועל תירוצים אלא על ניכור מן החיות.

שורשיו של ניכור זה נמצאים כבר בראשית היווצרותן של ערים, בעולם העתיק: אנשי העיר איבדו את הקשר האינטימי ששרר בין רועים-נוודים ובין החיות. הם בקושי נתקלו בהן. אפילו הרועים עצמם איבדו את הקשר האינטימי עם חיות כי הם החזיקו חיות רבות יותר מהמספר הנדרש לצריכה עצמית. ככל שהתפתחו הערים, ככל שפחת שיעור החקלאים באוכלוסייה, ככל שהשתכללה הטכנולוגיה החקלאית – כך היה המגע בין בני-אדם לחיות קצר, מרוחק, מקוטע ותכליתי יותר. היכולת האנושית לחוש אמפתיה כלפי החיות ואשמה ביחס להריגתן לא נעלמה, אך חלוקת האחריות להרג בין גורמים רבים כל-כך מנעה מתחושת האשמה להיווצר מלכתחילה. הדת והתירוצים הפכו להיות משניים. אפילו בערי העת העתיקה, בחברה העברית ובחברה היוונית, ייתכן שהטקסים הדתיים כבר רוקנו מרוב תוכנם ונהפכו לחלק מהליך מנוכר של הרג המוני.

בעולם תעשייתי ומודרני הדת אינה נחוצה עוד כאמצעי להסרת האשמה על האלימות האנושית נגד חיות. כאשר הקשר היחיד עם החיות הוא המגע עם מוצר מעובד וארוז, המצפון המפותח שקוע בהכרח בשינה עמוקה. כדי להעירו משנתו נחוצה חשיפה מכוונת ומתריסה של העובדות על מצב החיות בתעשיות החקלאיות. מאז שנות ה-60 של המאה ה-20 נעשים יותר ויותר ניסיונות כאלה, ובעקבותיהם אפשר להבחין בהתפשטות מחודשת של ההפרדה האידיאולוגית המוצהרת והגלויה בין בני-אדם לשאר עולם החי, לצד התפשטותו של חרם צרכנים על מוצרים מן החי.