חובת הרחמים, 1776
ספרו החלוצי של הכומר האנגלי המפרי פרימט
(פרימט, עמ' 21-20)
על הספר
"חובת הרחמים וחטא האכזריות כלפי חיות חסרות תבונה" נחשב לספר הראשון שנכתב בעת החדשה והוקדש כולו לחובה המוסרית כלפי בעלי-חיים. הספר יצא לאור ב-1776 והשפיע על תנועת ההגנה על בעלי-חיים באנגליה במאה ה-19, והוא נקרא גם בימינו. קיים דמיון רב בין דברי פרימט לרעיונות שהתעוררו ברבע האחרון של המאה העשרים, אולם רעיונותיו מעוגנים עמוק באמונתו הדתית, ומעניין לבחון את ההבדלים בינם לבין הגישות בנות-זמננו לא פחות מאשר את קווי הדמיון.
המפרי פרימט היה כומר אלמוני למדי, יליד לונדון. הוא נרשם ללימודים אוניברסיטאיים בשנת 1752, קיבל תואר דוקטור לתיאולוגיה ב-1773 ונפטר לפני יולי 1780. הספר "חובת הרחמים" הוא היצירה היחידה ששרדה מפרי-עטו.
כמו חילוני?
יותר משלושה רבעים מתוך 112 העמודים (המהדורה המקוצרת) של "חובת הרחמים" מוקדשים לביסוס הדברים על כתבי הקודש. חומר זה יעניין לא רק נוצרים דתיים, כי פרימט הסתמך בהרחבה על התנ"ך. אומנם הניסיון לבסס כללי מוסר על סמכותם של קטעי טקסט עתיק זר לאדם החילוני בן-זמננו, אך מסתבר שגם פרימט הרחיב בשימוש בדוגמאות אלה בעיקר מטעמים רטוריים, לשם התאמה לקהל הדתי של זמנו. הוא כמעט מתנצל על ריבוי הדוגמאות מכתבי הקודש, בכותבו: "יש הכרח להקדיש תשומת-לב כלשהי ליכולותיהם של מי שלא נפל בידם היתרון של חינוך חופשי" (עמ' 16). נוסף לכך, הספר נפתח בהצהרה כמעט חילונית שייתכנו הבדלים בין גישותיהם של אנשים שונים ל"נקודות ספקולטיביות של דת", אולם "צדק הוא חוק בעל ממד אוניברסלי ומחויבות שאינה משתנה" (עמ' 15).
בסבל כולם שווים
עיקרון מרכזי ב"חובת הרחמים" הוא חשיבותו המוסרית של הכאב. לדברי פרימט,
(עמ' 23)
מכאן נובע עיקרון של שוויון בהתחשבות בכאב, אשר פרימט ניסחו בבהירות והקדים בכך פילוסופים מפורסמים (כגון הפילוסוף התועלתני Bentham):
(עמ' 22)
אדם / סוס
לפי פרימט, על כל אחד מאיתנו לחשוב כיצד היה הוא רוצה שינהגו בו אילו היה הוא עשוי להתקיים במקומו של כל אחד אחר. למשל, כשם שביחסים בין עשיר לעני צריך העשיר לנהוג בעני כפי שהיה רוצה שהעני ינהג בו אילו היו גורלותיהם מתהפכים, כך יש לנהוג גם בבעלי-חיים: "נהג בסוס שלך כפי שהיית מוכן שינהג בך אדונך, במקרה שהיית אתה סוס" (עמ' 25). ואם אדם אינו יכול להיהפך לסוס ואילו עשיר יכול להפוך לעני? בעיני פרימט, העובדה שהרגישות של האדם ושל הסוס לכאב דומות זו לזו מהווה נימוק מספק לדמיין היפוכי תפקידים כאלה. לכך הוא הוסיף גם נימוק מטפיזי: הנפש שמרגישה כאב קיבלה את צורת הגוף המיוחדת שלה אך ורק לפי החלטת האל. האל הוא שבחר לתת לנו צורת אדם ולא צורת חיה כלשהי, והוא היה יכול לבחור אחרת; לכן היפוך התפקידים אפשרי.
חובה מיוחדת
ואולי למרות "חובת הרחמים" כלפי חיות יש להתחשב יותר בבני-אדם? לא לפי פרימט. הוא מציג טיעונים חזקים ביותר בזכות התחשבות יתרה ב"חיות לא רציונליות":
- דווקא חוסר יכולתן של חיות לצפות את העתיד ולמצוא נחמה בתקווה לשיפור המצב ובאמונה בחסד האל, הופכת את סבלן בהווה לקשה יותר מסבלו של אדם;
- חיה שנפגעה קשה, אין אפשרות לפצותה בכסף, בכבוד וכדומה, כפי שאפשר לפצות אדם שנפגע;
- יתרון התבונה של האדם הופך את החיה לחסרת ישע מולו, והפגיעה בחסר הישע היא הפגיעה החמורה ביותר;
- יתרון התבונה של האדם הוא מתת האל ואין להשתמש בו מתוך יהירות, כגון זלזול בכאבן של חיות.
ערך החיים
פרימט דומה לפילוסופים תועלתנים, מבנת'ם ועד פיטר סינגר, בכך שאינו מייחס ערך כלשהו לחייהם של בעלי-חיים. הוא טוען שלחיות אין ציפיות לעתיד ומושג של מוות, ולכן אין כל אסון במותן, בתנאי שאינו כרוך בכאב. טיעוניו בעניין זה – כמו טיעוני ממשיכי דרכו – חלשים ביותר, ומתעלמים מערך החיים (של בני-אדם ושל חיות אחרות גם יחד) מעבר להרגשה מיידית ולציפיות לעתיד. גישה זו גם מקלה על פרימט לקבוע שאכילת חיות מוצדקת: "משום שזהו מנהג אוניברסלי, נתייחס לכך כמובן מאליו שלאדם יש רשות לאכול את בשרן של חיות מסוימות, וכתוצאה מכך להרוג אותן למזון או לשימוש הכרחי" (עמ' 35). כלומר הנימוק של פרימט נגד חובת הצמחונות הוא שכולם אוכלים חיות... טיעון רופס זה ממחיש עד כמה קשה אפילו לאדם בעל שיעור קומה מוסרי לחרוג ממוסכמות דורו. המחדל בולט על רקע דבריו הנלהבים והנוקבים של פרימט נגד קונפורמיות בכל הנוגע לאדישות הציבורית, המשפטית והדתית בעניין התאכזרות לחיות. יש להעיר שלדברים אלה הסתנן מסר צמחוני – בדברי פרימט על כך שהחנופה לדעות השולטות עלולה להוביל לכך שאנשים נוטים
(עמ' 27)
העולם המסודר
תפקיד מרכזי הקדיש פרימט במשנתו לסדר הדברים בעולם – עולם מקובע ותכליתי, ללא התפתחות על בסיס עקרונות עיוורים בנוסח דארווין. לכל היצורים החיים יש מקום ותפקיד שהועיד להם האל, וגם אם נדמה לנו שחיה כלשהי פגומה (למשל: שאין בה תבונה) – היא נבראה כך במתכוון כדי למלא כראוי את תכליתה בעולם, ו"להניח אחרת משמעו להטיל אשמה בחוכמה האלוהית בכך שעשתה אותה כפי שהיא" (עמ' 19). לכן זה מעשה פסול לפגוע בחיה על שום חסרונותיה, וגם לנצל יכולת אנושית מיוחדת, כגון תבונה, כדי לפגוע בחיות; זאת משום שחסרונות החיה אינם באשמתה, כשם שיתרונותינו האנושיים אינם בזכותנו. מקור החסרונות והיתרונות הוא באל ולא בחיות או בנו.
כאן פונה פרימט אל השורה התחתונה של משנתו: האהבה האלוהית. לדבריו, האל מכיר ואוהב את כל ברואיו, וכל טענה אחרת עלולה להיות דבר כפירה משום שהיא מפחיתה מיכולת האהבה של האל. ואם האל אוהב את כל ברואיו ומרחם עליהם – גם עלינו לחוס על כולם.
בציטוטים לאורך המאמר, ההדגשות לקוחות מתוך המקור.
פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 168, 17.9.2004.
