הרב קוק מראה בחיבור "חזון הצמחונות והשלום" שאכילת בשר נתפסת ביהדות כחטא וכקלקול מוסרי שיש לכל הפחות לרסנו באמצעות שלל איסורים והגבלות שנועדו להזכיר את מקורו הבעייתי, כגון איסור אכילת הדם ("כי הדם הוא הנפש") וכללי כשרות נוקשים, לצד מצוות המחייבות להימנע מגרימת צער לבעלי חיים ואפילו מחייבות להושיט להם עזרה (“אסור מן התורה לצער כל בעל חי, ואדרבא חייב להציל כל בעל חי מצער, אפילו של הפקר ואפילו של נכרי,” פסק בעל ה"שולחן ערוך").

היהדות מסתייגת (לכל הפחות) מאכילת בשר בעלי חיים - אפילו בעידן של גידולם באופן מסורתי כחלק ממשק הבית, ומתוך יחס אישי של התחשבות שיטתית. התחשבות זו מגולמת למשל בחובה להאכיל את "חיות המשק" לפני שאוכלים בעצמנו, בחובה להעניק להן יום מנוחה שבועי, ועוד - כמו גם בפירושים ומדרשים (כמו זה על ייסוריו של עורך המשנה הנערץ - שנבעו מהקשחת ליבו לנוכח אימתו של עגל שהובל לשחיטה וחיפש מחסה בחיקו).

אולם מצבם של בעלי החיים במשקים תעשייתיים כיום אומלל לאין שיעור ביחס למצבם במשק המסורתי: דוחסים אותם לחיות בכלובים זעירים, מרעיבים אותם, משמידים אותם בחנק או בגריסה בעודם חיים, חותכים את מקוריהם וקרניהם, צורבים מספרים על עורם, ועוד. יש הטוענים, כמו ריצ'רד שוורץ בספרו "יהדות וצמחונות", שבשר המושג בדרכים אכזריות אלה, המאפיינות את תעשיית הבשר כיום, לא יכול בכלל להיחשב כשר למאכל עבור יהודים שומרי מצוות. באופן דומה מסביר גם הרב שמחה רוט "מדוע על יהודי שומר מצוות להקפיד על תזונה מן הצומח (טבעונות)" במאמר מפורט, "ואנשי קודש תהיון לי".