אנשים וחיות בעיר
ניצול חקלאי בערים על סף התיעוש: מקרה לונדון
עירוניים בעולם המערבי כיום אינם נחשפים ל"חיות משק" אלא אם הם עושים מאמץ מיוחד לשם כך. אולם לפני מאה שנה היה הניצול החקלאי של חיות נטוע בלב ערי המערב, כשם שהוא עדיין נפוץ בערים במדינות לא מתועשות. אריאל צבל בוחן את ההשלכות של ניצול החיות העירוני על יחס האנשים לחיות.
הניכור המודרני
במדינות המתועשות כיום, איננו נחשפים באופן אקראי לפגיעה ב"חיות משק". גידול החיות נעשה רק ביישובים חקלאיים, ובמידה גוברת והולכת הוא מוגבל שם למתקנים סגורים ואטומים. המשחטות ממוקמות באזורי תעשייה, ועיקר שטחן סגור ואטום. מי שמרבה לנסוע בנתיבים המובילים למשחטות, ייתקל מדי פעם במשאית הובלה עמוסה חיות, אך רובנו ממעטים אפילו לעבור בנתיבים אלה.מידת החשיפה לחיות הנפגעות משפיעה על היחס שלנו כלפיהן – וכלפי צריכת מוצרים מן החי. חשיפה יומיומית לסבל ולאלימות עשויה לעורר מודעות מוסרית, אך בדרך-כלל היא מביאה להקהיית הרגישות המוסרית ולפיתוח אידיאולוגיה ספישיסיסטית. על רקע זה, אין פלא שתהליך העיור (אורבניזציה) נחשב כגורם היסטורי מרכזי בפיתוח רגישות מוסרית כלפי חיות, שמתבטאת בנורמות ובחקיקה נגד התעללות. אמנם, חיות הסמויות מן העין נעלמות גם מן התודעה, ולכן בחשבון הסופי העיור פגע בחיות יותר משהועיל להן.
מבט ממוקד בתהליך העיור מגלה תמונה מורכבת עוד יותר. העיר המוכרת לנו, שנראית ריקה לגמרי מ"חיות משק" (הן מופיעות בה רק לאחר שגופן עובד למוצרים) היא למעשה תופעה היסטורית חדשה למדי. תיירים שחוזרים כיום מערי המזרח הרחוק או אפריקה, מספרים בבעתה על התאכזרות לחיות בהובלה ובשווקים. במערב המתועש, ההתאכזרות כבר נדחקה אל מחוץ לעיר, אולם מסתבר ש"חיות משק" נכחו בערים באופן בולט לעין בשלב מתקדם למדי של התפתחות הכרך.
שוק סמית'פילד בלונדון
לונדון, הכרך הגדול בעולם במאה ה-19, מהווה דוגמה חשובה ומתועדת היטב לנוכחות הבולטת של "חיות משק" בעיר מודרנית. באתר סמית'פילד של לונדון התקיים סחר בחיות במשך כאלף שנים. הסחר קיבל דחיפה בסוף המאה ה-14, לאחר ששחיטת חיות נאסרה בין חומות העיר, ושוק סמית'פילד נמצא אז מחוץ לחומות. ברבות השנים התרחבה העיר, והשוק הוקף בבנייני מגורים. במהלך המאה ה-18 כבר נודע אזור השוק לשמצה בגלל פקקי התנועה ברחובות המובילים אליו, שנגרמו בגלל המוני הכבשים, הבקר והחזירים שהובלו לשוק ברגל. מתחם השוק כלל כ-20 דונם של מכלאות, שבהם היו עשויים להיות כלואים ברגע נתון 4,000 פרות ופרים ו-30,000 כבשים. באמצע המאה ה-19, הגיע מספר החיות שעברו במקום בשנה ל-220 אלף פרות ופרים, מיליון וחצי כבשים, ורבע מיליון חזירים. ב-1854 תיאר אנדרו ווינטר את מראות השוק:"המוביל עם מקל הדרבון שלו מכריח את הבקר להיכנס לתוך המתחם הקטן ביותר שאפשר, וקצת הלאה משם חצי תריסר גברים עורכים מאמצים נואשים לגרור למסילה בחבלים שוורים סרבנים... הכבשים, דחוסים בין גדרות כמו תאנים בקופסה, שוכבים זה על זה, 'ואינם מביעים דבר'; החזירים, לעומת זאת, זועקים לפני שהם נפגעים. מחזה זה, שנראה יותר כמו סיוט מבחיל מאשר חזיון שבועי במדינה תרבותית, מלווה בנביחות כלבים, בגעיות בקר, בקללות גברים, ובקולות העמומים של מכות מקל."
פקק תנועה של עדר כבשים, כרכרות ואנשים במרכז לונדון, "לודגייט היל – חסימה ברחוב," גוסטב דורה, 1872 (פרט).
משחטות סביב סמית'פילד
מתוך השוק נשלחו המוני חיות אל ההרג על פני שטח גדול בלב העיר. בשנים שבהן בפאריס, למשל, התרכזה שחיטת החיות במתקן מרכזי, בלונדון פעלו עדיין משחטות ביתיות. זה איננו ביטוי סתמי; לדברי ההיסטוריון קריס אוטר, "המשחטות התערבבו אפוא בבתי המגורים; לעתים הייתה הכניסה לראשונים דרך האחרונים, ומבחוץ אפשר שלא היה ניתן להבחין בין השניים. קצבים היו עשויים אפילו לוותר על כל העמדת-פנים של הבחנה, ובחרו להרוג חיות בחדרים החזיתיים שלהם." (עמ' 91-90) אחד מהמקורות שעליהם מסתמך אוטר מעריך, שב-1874 פעלו בלונדון 1,429 משחטות – עדות לאזור ענק שבו התרחש הרג גלוי למדי. השכנים התלוננו על הדם, הסירחון וצרחות בעלי-החיים, שנשחטו לעיני חבריהם מכיוון שמחוץ למשחטה לא היה מקום להחזיק בו את החיות שנועדו להישחט מאוחר יותר. צפייה בשחיטה הייתה בילוי זמן חביב על ילדי שכונות הקצבים.ב-1874 נחקק בבריטניה חוק ראשון להגבלת מיקומן של משחטות, אולם הערים האנגליות נותרו אטיות בהרחקת המשחטות כליל מעיני הציבור. בספר נדיר שנועד לקדם הגנת בעלי-חיים, The Under Dog משנת 1913, מתאר צ'ארלס פורוורד מראה שהיה עדיין נפוץ בפרברי לונדון – עובדי קצביות עם פמליה של ילדים, מובילים בסמטאות כבשים ובקר, עד שמגיעים למשחטה קטנה:
"הגישה לבניין זה היא קשה לעתים קרובות, ועם כל משלוח טרי של חיות מפוחדות המגיעות לכניסה, יש סצנה קבועה של בעיטות ומכות, סיבובי-זנב ומשיכות-אוזניים, כדי להתגבר על האימה טבעית שריח הדם והסביבה הזרה מעוררים." (עמ' 88)
בשנים הבאות נעלמו מראות כאלה מן הנוף העירוני, בעקבות השתלטותן של משחטות תעשייתיות על שוק הבשר הבריטי.
תושבי לונדון וסמית'פילד
במהלך המאה ה-19, גברה המחאה הציבורית נגד פעילותו של שוק סמית'פילד בלב העיר. המעבר ברחובות שסביב השוק היה מסוכן; לא פעם נפצעו אנשים ואף נהרגו תחת פרסות הבקר ברחוב. הקורבנות העיקריים היו אנשים מהמעמד הנמוך. בעיה אחרת הייתה הזוהמה, הסירחון וסכנת המחלות. גם מראות ההתאכזרות נחשבו כבעיה מרכזית, אם כי על כך התלוננו, ככל הנראה, רק אנשי המעמד הבינוני והגבוה, שעיסוקם מנותק לחלוטין מהעיסוק החקלאי. ב-1850 תיאר מדריך למבקר בלונדון את אזור השוק בבוקר:"המראה באור הלפידים ציורי ביותר, אולם המבקר חייב להקשיח את רגשותיו למראה מקרים של אכזריות, שאינו יכול להימנע מלחזות בהם כשנראים שוורים פראיים כה רבים שעברו הובלה יתרה ונאלצו להיכנס למעגל צר, כשראשיהם מתרכזים במה שנקרא הטבעת."
הפיצול בין עירוניים שעובדים בניצול חיות לבין עירוניים שחוזים בניצול רק כמבקרים, בנוסף על המתח המעמדי בין הקבוצות, הוא מיסודות הרגישות שהתפתחה כלפי חיות, ממניעי החקיקה להגנה על חיות, וממניעי הוצאתם של מרכזי המסחר והשחיטה לשולי העיר.
מכלאות סמית'פילד – התחנה האחרונה של החיות לפני שחיטתן, בלב העיר. "היום האחרון של סמית'פילד הישן," מתוך Illustrated London News משנת 1855.
עופות וארנבונים חיים בלונדון
בדומה לשוק סמית'פילד, גם שוק לידנהול הוא שוק בשר עתיק שהתפתח במרכז לונדון. השוק התמחה בעופות שהובלו לשם חיים בכלובים, או מתים. ב-1889 כתב ו. ג'. גורדון, שבשוק נמכרים בשנה למעלה משני מיליון עופות בר, כשני מיליון עופות מבויתים, ו-1.3 מיליון ארנבונים:"זהו מופע מגוון אדיר של החיים והמתים. כל החיים-הו! – חיים בקולניות – הם תרנגולים ותרנגולות, ויונים ותרנגולי הודו, וטווסים ופניניות, וברווזים ואווזים, כולם מפתים לחובב בתור קישוט לחצר, וכולם משמעותם צלי או תבשיל בעתיד הקרוב."
אם כן, לקוחות השוק לא תבעו בשלב זה כל הבחנה בין "חיות מאכל" לבין "חיות מחמד", או למעשה "חיות נוי" (בשוק נמכרו עופות בר ממינים רבים נוספים כ"חיות מחמד לא רווחיות"). עופות עוררו תשומת-לב מוסרית מעטה כל-כך, עד שקשה להתחקות אחר התהליך שבו הפך העירוב בין "חיות מחמד" ל"חיות מאכל" לבלתי מקובל על הרגישות העירונית.
עופות ויונקים קטנים מתים, מוצגים למכירה לצד עופות חיים בכלובים ובחוץ, "שוק לידנהול בעיר לונדון בעת חג המולד," ו. ג'. לינטון, (פרט).
פרות בלונדון
תחום שזכה לתשומת-לב ניכרת יותר הוא רפתות החלב העירוניות. לפני המצאת שיטות קירור יעילות, מוצרי החלב שיכלו להגיע לשולחן העירוני הם גבינות מאזורי הכפר, או חלב מפרות שחיו לא רחוק מהעיר או בתוכה. בסוף המאה ה-17 לכל המאוחר, הוקמו רפתות חלב עירוניות. גורדון, לעיל, ציין ב-1889 שיש בתוך לונדון 14,000 פרות כאלה. ברפתות עירוניות גדולות היו חלק מהפרות קשורות ומוגבלות בתאים צרים – אם כי לא ברור עד כמה הלקוחות נחשפו לכך. החלב מרפתות אלה נמכר כשהוא מדולל במים מזוהמים להפליא, ולקוחות הגיבו בדרישה לראות במו-עיניהם את הפרות הנחלבות. פרות רבות הובלו אפוא ברחובות לונדון לבתי הלקוחות ונחלבו לעיניהם. סביר להניח, שלקוחות רבים הכירו פרות ספציפיות במשך שנים (פרות רווחיות הוחזקו במשך 7-4 שנים עד לשחיטתן); אולם אם יש בנמצא מקורות המתארים את אופי הקשרים שנוצר בין הלקוחות לפרות, הם נדירים.מלונדון לאפריקה
גידול חיות ביתי – בחצרות ועל הגגות – התקיים ללא ספק לאורך ההיסטוריה של לונדון: תרנגולות לביצים, תרנגולים וארנבונים לבשר, חזירים ואולי גם יונים לבשר. אולם תחום זה בקושי עורר אפילו עניין כלכלי ולכן קשה להתחקות אחר מאפייני התופעה. חוסר העניין בנושא אופייני לא רק לתיעוד ההיסטורי של לונדון, אלא למחקר החברתי והכלכלי בכלל. בסוף שנות ה-80 של המאה ה-20, החל להתעורר עניין מחקרי מיוחד במשקים מסוג זה בנסיבות חברתיות-היסטוריות שונות בתכלית – מתוך עניין במצב העניים, ובעיקר הנשים העניות, באפריקה של ימינו. אמנם קשה להשוות בין העיור באפריקה לעיור באירופה לפני 200-100 שנה, אולם יתכן שכמה ממאפייני היחס לחיות בערי אפריקה מהותיים לתהליך העיור.מחקר מקיף בנושא נערך בשש ערים בקניה בסוף שנות ה-80. מסתבר, ש"חיות משק" היו מצויות בערי קניה בתקופת המחקר ב-17% מהבתים, כשהחיות הנפוצות ביותר הן תרנגולות, ואחריהן עזים. כ-2/3 מהחיות רעו בחופשיות; תרנגולות ועזים הצליחו לשרוד כך, פחות או יותר (שיעור התמותה מרעב וממחלות גבוה מאוד) ומינים אחרים נזקקו לתוספת מזון. בניירובי, העיר הגדולה בקניה, הייתה נטייה להחזיק את החיות בלולים ובבקתות. כחצי מהחלב וכרבע מהביצים נצרכו, והשאר נמכרו; בכל מקרה, החיות היוו מקור הכנסה חשוב בעיקר לעניים, ולמעשה בעיקר לנשים עניות. על רקע זה, לא היה לחוקרים עניין ביחס האוכלוסייה העירונית לחיות, ולכן אין מידע על כך במקור הנדון ובמחקרים דומים.
העיר, החיות והתעשייה
העיור כרוך בעליית שיעור האוכלוסייה שאינה תלויה לפרנסתה בניצול חיות. במובן זה, לכל הפחות, סיפק העיור תנאים נוחים להתפתחותה של רגישות כלפי חיות – במקביל ליצירת תנאים נוחים להיעלמות החיות מתודעת הצרכנים. אמנם, כפי שמראים נתוני העבר מאירופה ונתוני ההווה מאפריקה, בערים עשויה להתקיים פעילות חקלאית ניכרת, ומי שאינו מנצל חיות בעצמו, עדיין חי בעולם שבו פעילות כזו היא נורמטיבית. אמנם, שוק סמית'פילד בלונדון היווה מוקד של התנגשות בין התרבות החקלאית לבין רגישות עירונית חדשה; אולם האם היו תושבי לונדון מתלוננים על ההתאכזרות לבקר ולכבשים גם אם הובלתם לתוך העיר לא הייתה גורמת פקקי תנועה, סכנת דריסה ומפגע תברואתי? מדוע לא התפרסמה מחאה ציבורת דומה נגד התאכזרות לעופות בשוק לידנהול?"חיות משק" נעלמו מרחובות לונדון פחות עקב שינויים בערכים העירוניים ויותר בגלל שינויים טכנולוגיים. מסילות הרכבת, שהחלו לפעול בעיר בשנות ה-30 של המאה ה-19, בנוסף על שיטות קירור שהתפתחו מאוחר יותר, איפשרו החלפת החקלאות העירונית בייבוא מוצרים טריים מחוץ לעיר – תהליך שהשלמתו ארכה עשורים רבים. מכיוון אחר, עליית החקלאות התעשייתית, עם מתקני הכליאה המבוקרים ושיטות הברירה המלאכותית שלה, הוזילה את מחיר המוצרים מן החי באופן שהופך החזקת חיות בעיר למשתלמת פחות. במערב החל תהליך זה בסוף המאה ה-19; באפריקה (כפי שמעיד הקונפליקט סביב שפעת העופות במצרים מאז שנת 2006) לניצול הביתי של חיות יש עדיין ערך כלכלי רב מול חקלאות תעשייתית חלשה.
לסיכום, כפריים אינם מכירים חיות תחת ניצול חקלאי הרבה יותר טוב מעירוניים, ולו משום שבהיעדר חקלאות תעשייתית, מוחזקות גם בערים חיות רבות. הריחוק העירוני מניצול ישיר של חיות, שאמור להוות קרקע להתפתחותה של רגישות חדשה, הוא צעיר יותר ממה שנדמה לנו. גם אלה מבינינו שחיים בערים מערביות גדולות, עדיין קרובים, בפרספקטיבה היסטורית, לתרבות חקלאית שמאמינה בניצול חיות כחלק מטבע העולם. תיעוש החקלאות הרחיק את החיות כליל מעיניים עירוניות והסתיר אותן במידה רבה גם מעיניהם של רוב הכפריים, שאינם עוסקים ישירות במגע עם החיות. זהו מצב חדש, והשלכותיו עדיין מצויות בהליכי התהוות.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art800.html
מקורות
כללי
אריאל צבל, "מגע מנוכר: שינויים ביחס לחיות בבריטניה ובארה"ב מהמאה השמונה-עשרה עד תחילת המאה העשרים," בתוך: בנימין ארבל, יוסף טרקל וסופיה מנשה (עורכים), בני-אדם וחיות אחרות באספקלריה היסטורית, (ירושלים: כרמל, 2007), עמ' 387-333.
שוק סמית'פילד בלונדון
Robert Trow-Smith, A History of British Livestock Husbandry to 1700, (London: Routledge and Kegan Paul, 1957), p. 211.
[Various authors, 1838-1896], "Victorian London - Markets - Smithfield Market," in: Lee Jackson (ed.), The Victorian Dictionary, accessed 15.10.2011.
משחטות סביב סמית'פילד[Various authors, 1838-1896], "Victorian London - Markets - Smithfield Market," in: Lee Jackson (ed.), The Victorian Dictionary, accessed 15.10.2011.
Chris Otter, "Civilizing Slaughter: The Development of the British Abattoir, 1850-1910," in: Paula Young Lee (ed.), Meat, Modernity, and the Rise of the Slaughterhouse, (Lebanon, NH: University of New Hampshire Press, 2008), pp. 90-92, 101-103.
Charles W. Forward, "Slaughter-House Cruelties," in: Sidney Trist (ed.), The Under Dog: A Series of Papers by Various Authors on the Wrongs Suffered by Animals at the Hand of Man, (London: Animals Guardian, 1913), pp. 87-89.
W. J. Gordon, "Victorian London - Food and Drink - Diet - The Feeding of London," articles from The Leisure Hour, 1889, reprinted in: Lee Jackson (ed.), The Victorian Dictionary, accessed 15.10.2011.
תושבי לונדון וסמית'פילדCharles W. Forward, "Slaughter-House Cruelties," in: Sidney Trist (ed.), The Under Dog: A Series of Papers by Various Authors on the Wrongs Suffered by Animals at the Hand of Man, (London: Animals Guardian, 1913), pp. 87-89.
W. J. Gordon, "Victorian London - Food and Drink - Diet - The Feeding of London," articles from The Leisure Hour, 1889, reprinted in: Lee Jackson (ed.), The Victorian Dictionary, accessed 15.10.2011.
"Victorian London - Markets - Smithfield Market."
Roy Porter, London: A Social History (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1994), pp. 107, 192-193, 225-227.
Mary Dorothy George, London Life In The 18th Century, (London: Routledge / Thoemmes Press, 1925), p. 352.
עופות וארנבונים חיים בלונדוןRoy Porter, London: A Social History (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1994), pp. 107, 192-193, 225-227.
Mary Dorothy George, London Life In The 18th Century, (London: Routledge / Thoemmes Press, 1925), p. 352.
W. J. Gordon.
פרות בלונדוןRobert Trow-Smith, A History of British Livestock Husbandry 1700-1900, (London: Routledge and Kegan Paul, 1959), pp. 182-183.
Trow-Smith, 1957, pp. 196-197.
Mary Dorothy George, p. 349.
W. J. Gordon.
מלונדון לאפריקהTrow-Smith, 1957, pp. 196-197.
Mary Dorothy George, p. 349.
W. J. Gordon.
E. Thys, M. Oueadraogo, N. Speybroeck, and S. Geerts, "Socio-Economic Determinants of Urban Household Livestock Keeping in Semi-Arid Western Africa," Journal of Arid Environments 63 (2), October 2005, pp. 476, 493-494.
"Urban Livestock Production and Gender in Addis Ababa," Ethiopia, UA-Magazine, May 2004, pp. 30-31.
Pyar Ali Memon and Diana Lee-Smith, "Urban Agriculture in Kenya," Canadian Journal of African Studies 27 (1), 1993, pp. 25-42.
"Urban Livestock Production and Gender in Addis Ababa," Ethiopia, UA-Magazine, May 2004, pp. 30-31.
Pyar Ali Memon and Diana Lee-Smith, "Urban Agriculture in Kenya," Canadian Journal of African Studies 27 (1), 1993, pp. 25-42.
.jpg)
