איגרת בעלי-החיים

איגרת בעלי-החיים

"איגרות האחים הטהורים" הן חיבור אנציקלופדי שנוצר בעיר בצרה שבעיראק במאה ה-10 לספירה על-ידי קבוצת מלומדים ערבים, שלא נודעו בשמותיהם. החיבור מקיף מכלול נרחב מהידע של תקופתו בתחומי המדעים, המתמטיקה, הפילוסופיה והדת. הכרך ה-25 מבין האיגרות עוסק בבעלי-חיים ומצטיין בהתייחסות מעמיקה (לתקופתו) לרגשותיהם וליכולות התפיסה והלמידה שלהם. יוצא דופן ומעניין במיוחד הוא החלק המסיים את הכרך, שם מוצג סיפור דמיוני על תביעה משפטית של בעלי-החיים לשחרור מעול השליטה האנושית, תוך הצגת טענות ביקורתיות על יחס האדם לבעלי-החיים. תרגום סיפור זה לעברית תחת השם "איגרת בעלי-החיים", נערך במאה ה-14 על-ידי רבי קלונימוס בן קלונימוס, שגם הכניס שינויים משמעותיים בטקסט המקורי כדי להתאים אותו לקורא העברי, למשל: החלפת מובאות מהקוראן במובאות מהתנ"ך.

העלילה

הסיפור מתחיל בתיאור ההיסטוריה של שלטון האדם בבעלי-החיים. בהתאם למסורות הדתיות, מסופר שבני-האדם נבראו צמחונים וחיו בשלום עם בעלי-החיים האחרים בסביבתם. עם התרבות בני-האדם והתעצמות כוחם, הוביל אותם המחסור במזון מהצומח לצוד בעלי-חיים, ומאוחר יותר גם לשבות ולביית אותם, ולנצל אותם למטרות נוספות:



העלילה עצמה מתרחשת באי בשם צאגון, המבודד מהחברה האנושית, בו בעלי-החיים מתקיימים עדיין במצב הבראשיתי, חופשיים משלטון האדם. השלווה מופרת כאשר בני-אדם ניצולי ספינה טרופה מגיעים במקרה לאי, מוצאים בו את בעלי-החיים וממהרים להשליט גם עליו את סדרי העולם החיצון, שבו האדם שולט בחיות. בעלי-החיים מתקוממים כנגד האכזריות ותובעים את בני-האדם למשפט בפני מלך האי, השד בירסף.

בעלי-החיים מגבשים צוות תביעה המורכב מחיות ממינים שונים, ואילו לצד ההגנה מתייצבים בני-אדם מאומות ומדתות שונות – מוסלמים, יהודים ונוצרים – המצליחים באופן חריג להתגבר על חילוקי הדעות ביניהם ולהתאחד למען המטרה המשותפת: הצדקת המשך הפגיעה בבעלי-חיים. יחד הם מציגים עמדה בלתי מתפשרת בעניין מעמדם של בעלי-החיים כרכוש:

איור של הטווס, נציג העופות הלא-דורסים במשפט 

טיעונים מוכרים...

השתלשלות הדיון נראית לעתים כאילו היא לקוחה מדיון הנערך בדוכן הסברה של אנונימוס, או ממדור השאלות והתשובות שבאתר העמותה. בני-האדם מעלים טיעונים מטיעונים שונים כדי להצדיק את שליטתם בבעלי-החיים, ובעלי-החיים מצדם מעלים טיעונים נגדיים. רבים מהטיעונים אינם נשמעים שונים מאלה הנשמעים גם כיום: למשל, בני-האדם טוענים שבעלי-החיים צריכים להכיר להם טובה מכיוון שהם דואגים להאכיל אותם ולטפל בהם. בעלי-החיים דוחים את הטענה ומשיבים שבני-האדם לא באמת דואגים לטובתם של בעלי-החיים, אלא רק במידה שהדבר משרת את האינטרסים הכלכליים שלהם:



טיעון נוסף שמעלים בני-האדם הוא שגם בעלי-חיים אחרים פוגעים אלו באלו. בעלי-החיים הטורפים עונים להצדקתם שהם אמנם פוגעים בבעלי-חיים אחרים, אבל רק במידה שהדבר הכרחי להם לאכול, שלא כמו בני-האדם. הטורפים אף מוכיחים את בני-האדם על צביעותם בכך שהם מתארים אותם כחיות פראיות ואכזריות, בעוד שלמעשה פגיעתו של האדם בבעלי-חיים חמורה הרבה יותר מפגיעת הגרועה שבחיות הטרף. הם מזכירים גם שההיסטוריה האנושית רצופה מלחמות עקובות מדם – האדם נוהג באלימות לא רק בחיות ממינים אחרים, אלא גם בבני מינו שלו.

...וטיעונים פחות מוכרים

לצד הטיעונים המוכרים, הדיון משופע גם בטענות מתחום הדת, שעשויות להישמע זרות יותר לקורא החילוני המודרני. הטיעון שבעלי-חיים נבראו להנאת בני-האדם, אינו מתקבל כהצדקה לניצול שלהם; ככלות הכל, בקוראן נאמר גם שהשמש והירח נוצרו להנאת בני-האדם, ועדיין אין בכך כדי להעיד שהם בחזקת רכושו! טענה אחרת המוצגת על-ידי בני-האדם היא שהם נעלים על בעלי-החיים, משום שלבני-האדם קמו נביאים וחכמי דת. בעלי-החיים משיבים מנגד, שלא קמו הנביאים אלא כדי להחזיר לדרך הישר את האנשים החוטאים והרשעים, ואילו בעלי-החיים, שלא חטאו ולא פשעו, אינם זקוקים לנביאים שיוכיחו אותם על כך. טענה תמוהה במיוחד מתחום הדת גורסת, שהמבנה האנטומי של בני-האדם מוכיח את עליונותם על-פני הבהמות: הם הולכים זקופים, כשראשם כלפי השמיים ומכוון כלפי הבורא, ואילו הבהמות עומדות שפופות, כשמבטן כלפי מטה. על כך משיבות הבהמות שהן אוכלות עשב הגדל על הקרקע, ולכן היציבה השפופה היא המתאימה להן.

פסק הדין – הניצול נמשך

מי שציפה למצוא ב"איגרת בעלי-החיים" מסר רדיקלי של זכויות בעלי-חיים, יתאכזב מהסיום. אף על-פי שנראה כי טיעוני בעלי-החיים גוברים על טיעוני האדם לאורך רוב הדיון, בסופו של דבר טיעונים דתיים מסוימים מכריעים את המשפט. הטענה בדבר היותם של בני-האדם בעלי נשמה נצחית, הצפויה לחיים בעולם הבא, משכנעת את בירסף לפסוק לצד בני-האדם ולהתיר לניצול בעלי-החיים להימשך. בסיכומו של דבר, בעלי-החיים נאלצים להשלים עם גורלם כמשרתי בני-האדם. עם זאת, כנחמה להם (ואזהרה לבני-האדם) מזכיר בירסף שבהיותם צפויים לחיי העולם הבא, בני-האדם יזכו לא רק לגמול על מעשיהם הטובים – אלא גם לעונש על מעשיהם הרעים, דאגה שבעלי-החיים פטורים ממנה.

למרות הסיום המאכזב, היכולת של מחברי החיבור לזהות את שליטת האדם בחיות כרודנות קשה ואכזרית ולהעמיד באור ביקורתי את התירוצים הנפוצים המשמשים להצדקת הפגיעה בחיות, הופכים אותו לאחד מהגילויים החתרניים ביותר במשך מאות שנים בכל הנוגע לרגישות כלפי בעלי-חיים. למרבה הצער, "איגרת בעלי-החיים" נותרה חתרנית ורלוונטית במידה רבה גם בימינו.