מה עושים לחיות בניסויי קוסמטיקה?

עוד בנושא: מדריכי קניות למוצרי קוסמטיקה שלא נוסו על בעלי-חיים: בארץ ובעולם | המאבק בניסויים בבעלי-חיים בתחום הקוסמטיקה | קשיים בסימון מוצרים שנוסו על בעלי-חיים

ייצור מוצרים חדשים, בקוסמטיקה ובתעשיות אחרות, הוא הרקע לעריכת מבדקים, המבקשים לברר את מידת הרעילות של חומרים במגעם עם עור האדם ועם עיניו, או עם בליעתם, שאיפתם וכדומה. מבדקים אלה נערכים בחיות שונות, בדרך-כלל מכרסמים. המכרסמים (חולדות, עכברים, ארנבונים ועוד) עוותו באמצעות ברירה מלאכותית, אשר נועדה ליצור זנים, שנוח לשלוט בהם במעבדה. הם "מיוצרים" באופן מתועש על-ידי חברות מסחריות, ומוחזקים בכלובים זעירים וריקים מגירויים.

מספר הניסויים שנערכים בבעלי-חיים לצורכי קוסמטיקה ירד באופן משמעותי ב-20 השנים האחרונות, אולם ניסויים כאלה עדיין נערכים. חלק ניכר מן הדיון הציבורי בנושא עוסק בשאלת אמינותן של "חלופות" – מבדקים שאינם כוללים פגיעה בבעלי-חיים. על אף התקציבים המצומצמים שהופנו למחקר החלופות על-ידי חברות מסחריות וממשלות, פותחו חלופות למבדקים רבים. הן אינן מכסות עדיין באופן אמין את התחומים של כלל המבדקים הקיימים, אולם גם המבדקים בבעלי-חיים אינם אמינים ביותר.

על כל פנים, ניתן להפסיק את כל המבדקים בבעלי-חיים גם ללא חלופות מתאימות. הניסויים ממשיכים להיערך מטעמים מסחריים בלבד, בשל המרוץ לייצור מוצרים חדשים (התובעים שימוש במרכיבים חדשים). זאת אף על פי שחומרים מוכרים יכולים לספק את כל הצרכים למוצרים קוסמטיים ולמוצרי משק-בית. נזכיר כאן שניים מן המבדקים הקשים והנפוצים:

LD50

השם הוא קיצור של "Lethal Dose 50%", כלומר כמות החומר שתמית חצי מבעלי-החיים שבהם נערך הניסוי. מבדק זה, הנמצא בשימוש מאז 1927, אורך בין שבועיים לחודש. כדי למצוא את כמות החומר הרצויה מרעילים יחד קבוצות של בעלי-חיים. בנקודה שבה 50 אחוזים מבעלי-החיים מתים, 50 האחוזים הנותרים חולים מאוד ונמצאים במצב ברור של מצוקה. תופעות רווחות הן: עוויתות, קשיי נשימה, שלשול או עצירות, כחישות, פריחות בעור, יציבה חריגה ודימום מהעיניים, מהאף ומהפה.

גם כשמדובר בחומרים בלתי מזיקים, יחסית, נהוג למצוא את הריכוז שימית את מחצית בעלי-החיים; לפיכך מפטמים אותם בכוח בכמויות עצומות של חומר, והמוות עלול להיגרם כתוצאה מן הכמות הגדולה של החומר או ריכוזו הגבוה. ההאכלה מתבצעת לרוב בכפייה, על-ידי החדרת צינורית לוושט, הגורמת לפציעתו; שיטה אחרת היא החדרת המזון דרך חתך בצוואר, ויש חומרים שמוחדרים בנשימה באמצעות מסיכה, או נמרחים על העיניים, בפי הטבעת או בנרתיק.

הואיל וכל מטרתם של ניסויים אלה היא להיווכח מהי כמות החומר שתרעיל למוות מחצית מבעלי-החיים – אין ממיתים את בעלי-החיים הגוססים כדי לגאול אותם מייסוריהם, מחשש שהדבר יפגע במידת הדיוק של התוצאות. גם אמצעים לשיכוך כאבים אינם ניתנים להם לרוב.

דרייז

מבדק זה, שפותח בשנות ה-40 בארצות-הברית, נועד להעריך מהי מידת הגירוי שגורם חומר במגעו עם העיניים או העור. לשם כך נוהגים להכניס ארנבונים לתוך מתקן ריסון, שהוא סד המקבע את גופם כך שרק ראשיהם בולטים החוצה, ואין הם יכולים לגרד את עיניהם. אז מכניסים לתוך עין אחת של כל אחד מן הארנבונים את החומר שנועד להיבדק, על-ידי קיפול העפעף התחתון עד ליצירת שקערורית, והכנסת החומר לתוכה. לאחר מכן מוחזקת העין סגורה. לפעמים חוזרים על הפעולה.

מדי יום בודקים אם התפתחו נפיחות, כיבים, זיהום ודימום. המבדקים אורכים 72 שעות בממוצע, והם עלולים להימשך עד שלושה שבועות. במהלך תקופה זו שוברים ארנבונים רבים את מפרקתם במאבק הנואש להיחלץ מן הסד. דרגת התגובה הגבוהה ביותר תוארה כך על-ידי חוקר בחברת כימיקלים:

אך מובן, שכאשר הארנבונים נמצאים בתוך מתקן הריסון, אין הם מסוגלים לגרד את עיניהם בציפורניהם או להימלט. חומרים מסוימים גורמים נזק כה רציני, עד כי עיני הארנבונים מאבדות את כל האפיונים שלהן: הקשתית, האישון והקרנית מתחילים להיראות כמו דלקת אחת גדולה.