ראשית הביות
שליטה ברבייה
"ביות" הוא מושג המתייחס לאוכלוסיות שלמות של חיות, והוא תוצאה של תהליך הנמשך דורות רבים והכולל שינוי תורשתי. חיית בר שגדלה בשבי והתרגלה לנוכחות בני-אדם אינה מבויתת אלא היא מאולפת (tame): תכונותיה התורשתיות זהות לתכונות של אוכלוסיית הבר שהיא נלקחה מתוכן. לדברי הזואולוגית ג'ולייט קלאטון-ברוק,
קלאטון-ברוק מעירה שהחתול הוא מקרה יוצא-דופן. אוכלוסיות גדולות של חתולים הנחשבים למבויתים לא הורבעו בשבי, רבייתם לא נעשתה תחת שליטה אנושית מלאה וגם מזונם לא הגיע באופן בלעדי מבני-אדם. אם כן, אולי רוב אוכלוסיות החתולים לא בויתו עדיין? ואולי ההגדרה אינה מספקת גם ביחס למינים אחרים?
מדוע להחזיק חיות?
קלאטון-ברוק משערת שראשית הביות טמונה בנטייה האנושית לטפל בחברים החלשים שבקבוצתם: בני-אדם נוטים לאסוף גורים של יונקים ממינים שונים ולטפל בהם – כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מחברות של לקטים-ציידים שנחקרו במאה ה-20. קלאטון-ברוק מניחה שבחצי מיליון השנים האחרונות היו אימוצים כאלה תופעה נפוצה, אולם הם זכו להמשכיות שהתגלגלה מאילוף גרידא לביות של ממש רק במינים שהתאימו לכך בתכונותיהם הטבעיות. הזאבים, כטורפים חברתיים, התאימו לכך במיוחד, והם המין הראשון שיש לגביו עדויות ארכיאולוגיות של ביות (בעיקר מלפני 12,000 שנים, אך יש גם ממצאים קדומים הרבה יותר). עדות לביות אפשר לזהות בעצמות קדומות שניכר בהן הבדל מבני בין הזאבים כחיות בר לזאבים המבויתים, דהיינו – הכלבים.
קיימת מסורת מחקרית הרואה בביות תהליך שבמרכזו עומדים שימושים פולחניים בחיות. אולם ככל הנראה השימוש הפולחני החל רק לאחר שכבר הוחזקו חיות מבויתות מטעמים אחרים. נראה שכבשים, עזים, חזירים ובקר הוחזקו בשבי, ובסופו של דבר בויתו, בעיקר כאמצעי לאספקת בשר (ובעקבות זאת גם עור, צמר וחלב). במדינות החמות שהביות נעשה בהן אי אפשר לשמר בשר ביעילות ללא טכנולוגיה מתקדמת; החזקת החיות בחיים אפשרה אפוא לדחות את הריגתן. הן נחשבו ל"מזווה מהלך", ככותרתו של ספר ידוע על הביות.
הדדיות?
כמה מחוקרי הביות מדגישים שיש לראות את הביות בהקשר ביולוגי נרחב. למשל, הארכיאולוג טרי או'קונור מדגיש שיחסי הביות בין אדם למינים אחרים דומים ליחסים הקיימים בין מינים אחרים של בעלי-חיים, למשל – בין מינים מסוימים של נמלים וכנימות. ההנחה היא שהשלבים המוקדמים של הביות כוללים התקרבות מצד שני המינים זה לזה, או לפחות תועלת הדדית שאפשרה לקשר הבין-מיני לשגשג במשך דורות רבים. או'קונור מציג עמדה זו מתוך התנגדות לעמדה האנתרופוצנטרית שהייתה מקובלת ביותר בעבר, ולפיה בני-האדם הקדומים יזמו את המגע עם החיות ועשו בהן כרצונם. תחת זאת מציע או'קונור לבחון יוזמה אפשרית גם מצד המינים שעברו ביות. אולם רעיון זה הולם בעיקרו מינים מיוחדים כמו כלבים (שאולי נהנו משאריות של מתחריהם בציד, בני-האדם הקדומים) וחתולים (שבויתו מאוחר יותר, כשמחסני תבואה גדולים כבר היו קיימים ומשכו טרף נוח לחתולים). קשה לראות איזו תועלת אבולוציונית משמעותית צמחה למינים שלפני ביותם ניצודו על-ידי בני-האדם הקדומים ותו לא.
הרעיון החתרני של או'קונור אף עלול להתהפך על ראשו אם טוענים שהביות הוא "אסטרטגיה אבולוציונית" מועילה, במובן זה שהיא הביאה להגדלת התפוצה של הזנים המבויתים (מחבר אחד אפילו השתמש ברעיון זה בניסיון לתרץ ניצול חיות מבויתות במשקים תעשייתיים כיום – "לטובתן"...). זהו כמובן שימוש חופשי, עד כדי סילוף גס, במושגים של "אסטרטגיה אבולוציונית" ו"תועלת". תהא אשר תהא מידת היוזמה של החיות בשלבי הביות המוקדמים, משעה שהשליטה ברבייתן ובקיומן עברה כליל לידיים אנושיות, מושגים אלה אינם רלוונטיים עוד.
תהליך הסתגלות
קלאטון-ברוק מדגישה שבדרך-כלל הביות לא הועיל לחיות אלא רק לבני-האדם על חשבון החיות. עם זאת, היא רואה בביות תהליך ביולוגי, אבולוציוני: הזנים המבויתים הם תולדה של שילוב בין ההגבלות שהטילו בני-אדם על רביית החיות ובין לחצים סביבתיים על החיות (עד שהניצול התעשייתי של חיות ניתק אותן כליל מכל סביבה טבעית). באלפי השנים הראשונות של תהליך הביות היה השינוי התורשתי אטי מאוד, וככל הנראה התחולל ברובו או אף כולו בלי שבני-האדם היו מודעים לו – כפי שהבחין דארווין. לעתים, עצם ההעדפה לטפל טוב יותר בחיות מסוימות ולאפשר להן להתרבות יותר מחיות אחרות לא נעשתה באופן מודע; למשל, טיפול משופר בחיות החמודות יותר בעדר. ולעתים ההעדפה לחיות מסוימות בעדר הייתה מודעת, אך הטיפול המשופר בהן נעשה בלי להבין שמדובר בעצם בברירה מלאכותית שתיצור בהדרגה זן מובחן. כך למשל תפקדה ההעדפה לחיות הנבדלות בגודלן או בצבען מאוכלוסיית הבר.
החיות המבויתות התפתחו אפוא כזנים מקומיים המותאמים לסביבתם. במקרים רבים סביבה זו הייתה ממוקמת באזור שונה מאזור התפוצה של החיות המקוריות, ולכן החיות נדרשו להסתגל לשטח זר ולאקלים זר. הסתגלות נדרשה גם לסביבה האנושית עצמה. הזואולוג והפליאונטולוג הלמוט המר טוען שאחד המאפיינים העיקריים של הביות הוא רגישות מופחתת של החיות המבויתות לסביבתן – עדות לכך שהסביבה המנוהלת על-ידי אדם דלה יותר בגירויים ובאתגרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בירידה ברמת החששנות (החיות "מאולפות" יותר מלידה) ובהקטנה משמעותית בנפח המוח של כל המינים שנבדקו. אפילו בחיות מבויתות שחזרו מזמן לחיי בר, כמו הדינגו באוסטרליה, נפח המוח קטן יותר משל חיות הבר שמהן התפתחו.
קלאטון-ברוק מוסיפה שלחיות הבר שהזנים המבויתים התפתחו מהן יש ידע שהן מעבירות מדור לדור – על מזון, על טורפים, על הסביבה הגיאוגרפית, על יחסים חברתיים וכו' – ובקיצור: יש להן תרבות. חיות שנשבו כגורות מאבדות את התרבות הזו, ובמקומה הן צריכות להסתגל לתרבות שנכפתה עליהן בידי בני-אדם. למינים מסוימים ההסתגלות הזו קלה יותר מאשר לאחרים, בעיקר אם הם חברתיים ונוטים לחיות בלהקות מעורבות של נקבות וזכרים, במבנה הירארכי. לפני הופעת החקלאות האינטנסיבית, הידע התרבותי הטמון באורח-החיים של החיות המבויתות עבר מדור לדור גם בין החיות לבין עצמן, והוא תרם להבחנה הגוברת של האוכלוסייה המבויתת מאוכלוסיית הבר.
תהליך השתלטות
האנתרופולוג טים אינגולד מציע זווית ראייה אחרת לבחינת היחסים בין בני-האדם לחיות בתהליך הביות. אינגולד מבסס את השקפתו על עדויות אנתרופולוגיות מחייהם של לקטים-ציידים במאה ה-20. לדבריו, תפיסת-עולמם של הלקטים-ציידים מבוססת על יחסי אמון בינם ובין סביבתם הטבעית, והסביבה נתפסת כבעלת אוטונומיה ויכולת להעניק. הלקטים-ציידים רואים את איסוף המזון כחלק מדיאלוג עם הסביבה ולא כניצול משאבים. לפי תפיסת-העולם הזו, הרג חיות איננו מעשה אלים אלא ביטוי לכך שהחיה הסכימה שיצודו אותה, ועם מותה צפויה נשמתה לעבור לגוף אחר – והתהליך הזה יתרחש באופן תקין רק אם הציידים ינהגו בקורבנם בכבוד. מנקודת-המבט של התרבות האנושית, המעבר מציד למרעה הוא אפוא מעבר מיחסי אמון, הדדיות ושוויוניות – ליחסים הירארכיים של שליטה, הפרדה אידיאולוגית בין האדם לטבע והפעלת כוח ללא הגבלה. לדברי אינגולד, חיות עברו ביות כשהן "הופכות לצורה של רכוש שאפשר לתפוס עליו בעלות, להורישו או להחליפו." (עמ' 6)
מדובר בתהליך אטי ומורכב מאוד. כבשים, עזים, חזירים ובקר בויתו לפני 10,000 שנה או יותר (מדי פעם מתגלים ממצאים קדומים יותר) בתהליך שקשה כיום לדעת עליו הרבה. עם זאת, אינגולד עקב אחר תהליך ביות מסוים בעת התרחשותו: ביות איילי הצפון באזורים הארקטיים. ביות האיילים נעשה בידי עמים של נוודים, שנהגו לעקוב אחר עדרי בר ולהרוג בהם מדי פעם (מאז המחקר, שפורסם ב-1986, הואץ תהליך הביות של האיילים). במחקרו מצא אינגולד ערבובייה בין האיילים כחיות בר וכחיות מאולפות הנמצאות בהליכי ביות. הדוגמה הבולטת ביותר לערבובייה זו היא השימוש באיילים מאולפים בתור פיתיונות שנועדו למשוך איילי בר למארבים מתוכננים. מצד אחר, איילים נוצלו למשימות המחייבות קרבה הדוקה לאנשים: חליבה, גרירת מזחלות ורכיבה; וזאת אף על-פי שמבחינה גנטית מדובר בחיות בר.
אינגולד מדגיש שיחסי האמון של לקטים-ציידים עם סביבתם דומים ליחסי האמון בינם לבין עצמם, בני-האדם (אמנם זוהי טענה מוגזמת: לקטים-ציידים אינם צדים ואוכלים אלה את אלה). אין פלא אפוא ששינוי היחסים עם החיות המבויתות גרר את התפתחותם של יחסי שליטה גם בין האנשים לבין עצמם. אינגולד הספיק לחזות בשינוי מהיר כזה בקרב קבוצות נוודים שעברו מציד איילי צפון להחזקתם במרעה; עדויות רבות מצביעות על כך שתהליכים דומים אירעו גם בעבר הרחוק. הביות, כפי שמציעים כמה היסטוריונים וארכיאולוגים, היווה מודל מיידי לפיתוח העבדות, לסירוס עבדים וליחסי מרות אלימים וקיצוניים אחרים בין אדם לאדם. כיום קשה לנו להבחין בקשרי אדם-חיה כמודל לקשרי אדם-אדם משום שבני-אדם נפרדים בעינינו כליל משאר החיות. אך הפרדה זו לא הייתה מאז ומתמיד; היא התחוללה עם ביות החיות.
פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע, גיליון 541, 14 בנובמבר 2011.
