ראשית הביות

שליטה ברבייה

"ביות" הוא מושג שמתייחס לאוכלוסיות שלמות של חיות, והוא תוצאה של תהליך שנמשך דורות רבים וכולל שינוי תורשתי. חיית בר שגדלה בשבי והתרגלה לנוכחות בני-אדם אינה מבויתת אלא היא מאולפת (tame): תכונותיה התורשתיות זהות לתכונות של אוכלוסיית הבר שמתוכן נלקחה. לדברי הזואולוגית ג'ולייט קלאטון-ברוק,



קלאטון-ברוק מעירה, שהחתול הוא מקרה יוצא-דופן. אוכלוסיות גדולות של חתולים הנחשבים כמבויתים לא הורבעו בשבי, רבייתם לא נעשתה תחת שליטה אנושית מלאה, וגם מזונם לא הגיע באופן בלעדי מבני-אדם. אולי, אם כן, רוב אוכלוסיות החתולים לא בויתו עדיין? ואולי ההגדרה אינה מספקת גם ביחס למינים אחרים?

ציורי פרים (וברקע: איילים וכנראה סוס) במערת לסקו, שצוירו, לפי ההערכה, לפני 17,300 שנה, אלפי שנים לפני הביות. חיות אלה ניצודו בידי בני-האדם הקדומים, אך ללא שליטה בהן מעבר לכך. (צילום: Prof saxx) 

מדוע להחזיק חיות?

קלאטון-ברוק משערת, שראשית הביות טמונה בנטייה האנושית לטפל בחברים החלשים שבקבוצתם: בני-אדם נוטים לאסוף גורים של יונקים ממינים שונים ולטפל בהם – כפי שניתן ללמוד, בין השאר, מחברות של לקטים-ציידים שנחקרו במאה ה-20. קלאטון-ברוק מניחה, שבחצי מיליון השנים האחרונות היו אימוצים כאלה תופעה נפוצה, אולם הם זכו להמשכיות, שהתגלגלה מאילוף גרידא לביות של ממש, רק במינים שהתאימו לכך בתכונותיהם הטבעיות. הזאבים, כטורפים חברתיים, התאימו לכך במיוחד, והם המין הראשון שיש לגביו עדויות ארכיאולוגיות של ביות (בעיקר מלפני 12,000 שנים, אך יש גם ממצאים קדומים יותר). עדות לביות ניתן לזהות בעצמות קדומות, שבהן ניכר הבדל מבני בין הזאבים כחיות בר לזאבים המבויתים, דהיינו – הכלבים.

קיימת מסורת מחקרית, שרואה בביות תהליך שבמרכזו עומדים שימושים פולחניים בחיות. אולם ככל הנראה השימוש הפולחני החל רק לאחר שכבר הוחזקו חיות מבויתות מטעמים אחרים. נראה שכבשים, עזים, חזירים ובקר הוחזקו בשבי, ובסופו של דבר בויתו, בעיקר כאמצעי לאספקת בשר (ובעקבות זאת גם עור, צמר וחלב). במדינות החמות שבהן נערך הביות, לא ניתן לשמר בשר ביעילות; החזקת החיות בחיים אפשרה אפוא לדחות את הריגתן. הן נחשבו כ"מזווה מהלך", ככותרתו של ספר ידוע על הביות.

הדדיות?

כמה מחוקרי הביות מדגישים, שיש לראות את הביות בהקשר ביולוגי נרחב. הארכיאולוג טרי או'קונור, למשל, מדגיש שיחסי הביות בין אדם למינים אחרים, דומים ליחסים שקיימים בין מינים אחרים של בעלי-חיים, למשל – בין מינים מסוימים של נמלים וכנימות. ההנחה היא, שהשלבים המוקדמים של הביות כוללים התקרבות מצד שני המינים זה לזה, או לפחות תועלת הדדית שאפשרה לקשר הבין-מיני לשגשג במשך דורות רבים. או'קונור מציג עמדה זו מתוך התנגדות לעמדה האנתרופוצנטרית שהייתה מקובלת ביותר בעבר, שלפיה בני-האדם הקדומים יזמו את המגע עם החיות ועשו בהן כרצונם. תחת זאת, הוא מציע לבחון יוזמה אפשרית גם מצד המינים שעברו ביות. אולם רעיון זה הולם בעיקרו מינים מיוחדים, כמו כלבים (שאולי נהנו משאריות של מתחריהם בציד, בני-האדם הקדומים) וחתולים (שבויתו מאוחר יותר, כשמחסני תבואה גדולים כבר היו קיימים ומשכו טרף נוח לחתולים). קשה לראות איזו תועלת אבולוציונית משמעותית צמחה למינים שקודם לביות ניצודו על-ידי בני-האדם הקדומים ותו לא.

הרעיון החתרני של או'קונור אף עלול להתהפך על ראשו, אם טוענים שהביות הוא "אסטרטגיה אבולוציונית" מועילה, במובן זה שהיא הביאה להגדלת התפוצה של הזנים המבויתים (מחבר אחד אפילו השתמש ברעיון זה בניסיון לתרץ ניצול חיות מבויתות במשקים תעשייתיים כיום – "לטובתן"...). זהו כמובן שימוש חופשי, עד כדי סילוף גס, במושגים של "אסטרטגיה אבולוציונית" ו"תועלת". תהא אשר תהא מידת היוזמה של החיות בשלבי הביות המוקדמים, משעה שהשליטה ברבייתן ובקיומן עברה כליל לידיים אנושיות, הרלוונטיות של מושגים אלה אבדה.

כבשים במרעה בארצות-הברית כיום: השליטה בחיות המצויות ב"מרעה חופשי" הדוקה כיום הרבה יותר משהייתה לפני 10,000 שנה, עם ראשית הביות; אולם עד לתיעוש החקלאות, השינוי הדרמטי במצבן של הכבשים וביחס אליהן חל במעבר מציד למרעה. (צילום: USDA) 

תהליך הסתגלות

קלאטון-ברוק מדגישה, שהביות לא הועיל לחיות בדרך-כלל אלא רק לבני-האדם על חשבון החיות, אולם היא רואה בו תהליך ביולוגי, אבולוציוני. הזנים המבויתים הם תולדה של שילוב בין ההגבלות על הרבייה שהטילו בני-אדם לבין הלחצים הסביבתיים (עד שהניצול התעשייתי של חיות ניתק אותן כליל מכל סביבה טבעית). השינוי התורשתי היה אטי מאוד באלפי השנים הראשונות, וככל הנראה היה רובו או כולו לא מודע – כפי שהבחין דארווין. לעתים, עצם ההעדפה לטפל טוב יותר בחיות מסוימות ולאפשר להן להתרבות לא הייתה מודעת; למשל, העדפה לחיות החמודות יותר בעדר. ולעתים, ההעדפה לחיות מסוימות בעדר הייתה מודעת, אך מבלי להבין שברירה מלאכותית כזו תיצור זן מובחן; למשל, העדפה לחיות השונות בגודלן או בצבען מאוכלוסיית הבר.

החיות המבויתות התפתחו אפוא כזנים מקומיים, תוך התאמה לסביבתם. סביבה זו הייתה עשויה להיות ממוקמת באזור שונה מאזור התפוצה של החיות המקוריות, ולכן החיות נדרשו להסתגל. הסתגלות נדרשה גם לסביבה האנושית עצמה. הזואולוג והפליאונטולוג הלמוט המר, טוען שאחד המאפיינים העיקריים של הביות הוא רגישות מופחתת של החיות המבויתות לסביבתן – עדות לכך שהסביבה המנוהלת על-ידי אדם דלה יותר בגירויים ובאתגרים. הדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בירידה ברמת החששנות (החיות "מאולפות" יותר מלידה) ובהקטנה משמעותית בנפח המוח של כל המינים שנבדקו. אפילו בחיות מבויתות שחזרו מזמן לחיי בר, כמו הדינגו באוסטרליה, נפח המוח קטן יותר משל חיות הבר שמהן התפתחו.

קלאטון-ברוק מוסיפה, שלחיות הבר שמהן התפתחו הזנים המבויתים יש ידע שהן מעבירות מדור לדור – על מזון, על טורפים, על הסביבה הגיאוגרפית, על יחסים חברתיים וכו' – בקיצור, תרבות. חיות שנשבו כגורות, מאבדות את התרבות הזו, ותחתיה הן צריכות להסתגל לתרבות שנכפתה עליהן בידי בני-אדם. למינים מסוימים ההסתגלות הזו קלה יותר מאשר לאחרים, בעיקר אם הם חברתיים ונוטים לחיות בלהקות מעורבות של נקבות וזכרים, במבנה היירארכי. בחיות מבויתות – לפני החקלאות האינטנסיבית – הידע התרבותי של החיים המבויתים עובר גם מדור לדור בין החיות לבין עצמן, והוא תורם להבחנה הגוברת של האוכלוסייה המבויתת מאוכלוסיית הבר.

איילי צפון במרעה מגודר עם רועה סאמי בשבדיה, בשנת 2005. ביות האיילים עדיין בעיצומו. לפני עשורים אחדים נערך עיקר הניצול באיילים חופשיים למדי; מאז הם עברו במהירות לתנאי שליטה קשוחים הרבה יותר, לפי שיטות מוכרות מאזורים חמים יותר. (צילום: Mats Anderson) 

תהליך השתלטות

האנתרופולוג טים אינגולד, מציע זווית-ראייה אחרת לבחינת היחסים בין בני-האדם לחיות בתהליך הביות. על בסיס עדויות אנתרופולוגיות מחייהם של לקטים-ציידים במאה ה-20, הוא משרטט את תפיסת-עולמם כמבוססת על אמון בסביבה הטבעית, שנתפסת כבעלת אוטונומיה ויכולת להעניק. הלקטים-ציידים רואים את איסוף המזון כחלק מדיאלוג עם הסביבה ולא כניצול משאבים. גם הרג חיות, לפי תפיסת-עולם זו, איננו מעשה אלים אלא ביטוי לכך שהחיה הסכימה להיות ניצודה, ונשמתה תעבור לגוף אחר – אולם רק אם הציידים נהגו בה בכבוד. מנקודת-המבט של התרבות האנושית, המעבר מציד למרעה הוא אפוא מעבר מיחסי אמון, הדדיות ושוויוניות – ליחסים היירארכיים של שליטה, הפרדה אידיאולוגית בין האדם לטבע והפעלת כוח ללא מצרים. לדברי אינגולד, חיות עברו ביות כשהן "הופכות לצורה של רכוש שניתן לתפוס עליו בעלות, להורישו או להחליפו." (עמ' 6)

המדובר בתהליך אטי ומורכב מאוד. כבשים, עזים, חזירים ובקר בויתו לפני 10,000 שנה או יותר (מדי פעם מתגלים ממצאים קדומים יותר) בתהליך שקשה כיום לדעת עליו הרבה. אולם אינגולד עקב אחר תהליך הביות של איילי הצפון באזורים הארקטיים, בידי עמים של נוודים, שנהגו לעקוב אחר עדרי בר ולהרוג בהם מדי פעם (מאז המחקר, שפורסם ב-1986, הואץ תהליך הביות של האיילים). במחקרו, מצא אינגולד ערבובייה בין האיילים כחיות בר וכחיות מאולפות, שנמצאות בהליכי ביות. הדוגמה הבולטת ביותר לערבובייה זו היא השימוש באיילים מאולפים בתור פתיונות, שנועדו למשוך איילי בר למארבים מתוכננים. מצד אחר, איילים נוצלו למשימות שמחייבות קרבה הדוקה לאנשים: חליבה, גרירת מזחלות ורכיבה; וזאת אף על-פי שמבחינה גנטית מדובר בחיות בר.

אינגולד מדגיש, שיחסי האמון של לקטים-ציידים עם סביבתם דומים ליחסי האמון בינם לבין עצמם, בני-האדם. אין פלא אפוא, ששינוי היחסים עם החיות המבויתות גרר את התפתחותם של יחסי שליטה גם בין האנשים לבין עצמם. אינגולד הספיק לחזות בשינוי מהיר כזה בקרב קבוצות נוודים שעברו מציד איילי צפון להחזקתם במרעה; עדויות רבות מצביעות על כך שתהליכים דומים אירעו גם בעבר הרחוק. הביות, כפי שמציעים כמה היסטוריונים וארכיאולוגים, היווה מודל מיידי לפיתוח העבדות, לסירוס עבדים וליחסי מרות אלימים וקיצוניים אחרים בין אדם לאדם. כיום קשה לנו להבחין בקשרי אדם-חיה כמודל לקשרי אדם-אדם, משום שבני-אדם נפרדים בעינינו כליל משאר החיות. אך הפרדה זו היא נובעת במקורה מהביות.