ביוגרפיה של לביאה

חיים קצרים וייחודיים

אלזה, הלביאה המפורסמת ביותר בהיסטוריה, נולדה בינואר 1956 בצפון קניה. הקטנה מבין שלוש גורות, היא חיה עם אמה שבועיים-שלושה בלבד. האם נורתה למוות על-ידי פקחי ציד בראשות ג'ורג' אדמסון. הגורות נאספו וגודלו על-ידי ג'ורג' ואשתו, ג'וי. את האחיות שלחו האדמסונים לגן חיות, ואת אלזה הם השאירו במטרה לשולחה לשם מאוחר יותר. אולם עם התבגרותה "נטלה אלזה את גורלה בכפותיה שלה" כשעברה לחלק את זמנה בין חיי בר עצמאיים ובין חברת האדמסונים. לבני-הזוג לא נותר אלא לשחררה במקום לא מיושב ולהגיע לבקרה שם כדי לסייע לה בימי רעב וחולי. אלזה התחברה לאריה בר, ילדה שלושה גורים וטיפלה בהם עד מותה ממחלה, בהיותה בת חמש בלבד.

קרוב לוודאי שאלזה הייתה הלביאה הראשונה שהצליחה להתאקלם בטבע לאחר שגודלה על-ידי בני-אדם. הצלחתה העניקה השראה לאקלום אריות רבים וחיות ממינים נוספים מחיי שבי אל הטבע, ולהגנה על חיות בר בכלל. סיפור חייה של אלזה וחיי גוריה, ג'ספה, גופּה ואלזה הקטנה, נכתב על-ידי ג'וי אדמסון לפני קרוב ליובל שנים בשלושה ספרים קצרים, הכרוכים יחד בספר "לחופש נולדה". ג'וי וג'ורג' אדמסון עצמם כיכבו (כמחברים או כנושא) בארבעה-עשר ספרים ובחמישה סרטי קולנוע לפחות, בעיקר בזכות אלזה.

סיפור של חיים משותפים

"לחופש נולדה" שונה בתכלית מדיווחיהם של אתולוגים (חוקרי התנהגות חיות). אתולוגית הייתה מנסה להצניע כל מעורבות בחיי אלזה ולהתיימר לתאר את חיי הלביאה במלואם. לעומת זאת, ג'וי מספרת סיפור שונה לחלוטין, ולא רק בגלל מעורבותה העמוקה בחיי הלביאה. ג'וי מדגישה שחלק ניכר מחייה של אלזה נותר סמוי מעיניים אנושיות. שלא כמו אתולוגית, ג'וי אינה מתיימרת לדעת הרבה על אלזה כלביאת בר. כבר כשיצאה אלזה בגפה מחסות האדמסונים לשעות אחדות בלבד, ג'וי הייתה מודעת לכך שיש ללביאה עולם משלה, שאפשר להכירו רק ככל שאלזה תסכים לשתפה בו. ג'וי לא השלתה את עצמה שהיא יכולה לצפות באלזה מרחוק ולחזות בכך בהתנהגותה הטבעית – כפי שמניחים אתולוגים.

האדמסונים כבשו את סקרנותם והתרחקו מאלזה כאשר יצרה קשר עם אריה, כי הבינו שנוכחותם תפריע לקשר. הם כמעט שלא חזו בעיניהם בקשריה עם אריות בוגרים, אולם ניסו בכל תחבולה אפשרית לחזות באלזה עם גוריה. אלזה מנעה זאת מהם בהסתרה, בתחבולות (למשל, כשהגיעו לאזור הגורים, היא קידמה את פניהם והובילה אותם לכיוון אחר, תוך שהיא מביטה אחורנית שוב ושוב כדי לוודא שהם באים אחריה). בלית ברירה, אלזה השתמשה גם באזהרות. היא זו שקבעה את אופי יחסי האדמסונים עם הגורים: היא החלה ביוזמתה להביא את הגורים לביקורים במחנה כשהיו בני כחודש וחצי, ומנעה כל אפשרות לעקוב אחריהם הרחק מן המחנה.

אם כן, הביוגרפיה שכתבה ג'וי על אלזה היא כמעט רק סיפור החיים המשותפים של אלזה עם בני-אדם. "כמעט" – משום שכמו ביוגרפים הנוברים במסמכים, כך ניסו האדמסונים לפענח את קולות התקשורת של אלזה עם אריות אחרים, את עקבותיה ועקבות אריות, טורפים אחרים ושרידי פגרים בקרקע – וגם את הפצעים שהותירו חיות שונות בגופה. מתוך כל אלה שיחזרו האדמסונים אירועים מורכבים בחייה של אלזה כלביאת בר.

בין שני עולמות

אלזה פיתחה יכולת לעבור בן-רגע מחיים עם בני-אדם לחיי בר. שוב ושוב ניצבה בפניה הבחירה אם להצטרף לאדמסונים ולפינוקים שהציעו לה או להיכנס לסבך על שפע גירוייו למשך ימים רבים. המוטיבציה הראשונית שלה להתנתק מהאדמסונים הייתה הייחום, ולאחר מכן – לידת הגורים שנערכה במסתור בין סלעים.

היכולת של אלזה לצוד ולשמור על הטרף נרכשה בהדרגה, אך נראה שאלזה ניחנה מלידה בכישורים בסיסיים, כגון מארב והיכולת להבריח את הטרף לעבר הלהקה (כלומר, אל האדמסונים). הספר רצוף בתיאורים מצמררים של אלזה העורכת ציד בחברת אנשים, אך מרסנת את עצמה כלפיהם גם בלהט הציד, מסייעת להם לגרור חיה שניצודה או מבקשת מהם סיוע בגרירת חיה או בשמירה עליה.

קשה לדעת עד כמה היטיבה אלזה לתקשר עם אריות אחרים, אך ברור שהיא הייתה אם מצוינת, ובמקביל לזה היא הפגינה חיבה עצומה כלפי האדמסונים בחיכוכים, בליקוקים, בחיבוקים, בגרגורים, בנהמות ובעצם השהייה בחברתם. אלזה ידעה לשחק עם ג'וי בעדינות רבה ככל יכולתה – בניגוד למשחק הפרוע שלה עם גוריה הקשוחים. האימהוּת לא פגעה כלל בידידותה עם האדמסונים, ואלזה עשתה מאמצים גדולים לקרב את הגורים ל"חברי הלהקה" האנושיים שלה – למרות חשדנותם של הגורים. למעשה, נראה שג'ספה הגור קינא בג'וי וניסה לתקוף אותה בכל הזדמנות, ואלזה מנעה זאת ממנו על-ידי כך שניצבה ביניהם; במצבים אלה היא גם הפגינה קרירות כלפי ג'וי, לעומת גילויי החום שלה כאשר הגורים לא ראו. התקשורת בין האישה ללביאה הייתה מפותחת עד כדי כך שכאשר רצתה ג'וי שאלזה תצא לחפש את ג'ספה שנעלם, היא חיקתה את הגור ואלזה מיהרה לצאת לחפשו.

חתולה במשקל כבד

בין הפציעות והמחלות, אלזה נראתה כלביאה מאושרת. המארבים שלה לחיות שונות מתוארים בידי ג'וי אדמסון כמשחק בין שני הצדדים, וקורבנות המארב הם "חברים למשחק". אלזה התלהבה במיוחד להתגרות בפילים, בקרנפים ובג'ירפות, שלא פעם סיכנו אותה הרבה יותר משהיא סיכנה היא אותם. לעיתים מצטיירת הלביאה בספר כ"חתולת מחמד" אינטליגנטית במיוחד, אלא שהיא אהבה לקפוץ על האדמסונים בכל הזדמנות, להפיל אותם על גבם ולא פעם גם להתיישב עליהם בגילויי חיבה מבהילים – לאור העובדה שבבגרותה היא הגיעה למשקל 150 קילוגרם.

גם האכלתה של אלזה לא דמתה להאכלת חתולת בית. לאדם המאכיל חתול קל לשכוח שהמזון הוא שרידי חיות שנטבחו לשם כך; לעומת זאת, "לחופש נולדה" הוא סיפור של הרג אינסופי ובוטה ופגרים מבותרים ותלויים. ג'ורג' ירה בהמוני חיות בר כדי להביא לאלזה "מתנות", ולמחנה הובאו עיזים חיות רבות כאספקה. העיזים "הוכנו" עבור אלזה, לעיתים לאחר שנכלאו במשאית זמן רב מחשש שייטרפו מיד. כביוגרפיה של לביאה, "לחופש נולדה" הוא סיפור עקוב מדם, המעלה תהיות עד כמה מוצדק לטפל באריות.

קירבה אוהבת ולא ריחוק מדעי

"לחופש נולדה", הוא אחד הסיפורים המקיפים והמעמיקים ביותר שסיפר אי-פעם אדם על חיית בר. הסיפור מרתק בזכות הקשר הבין-מיני החריג שנרקם בסביבה תובענית ביותר, על רקע של סכנת מוות מתמדת הנשקפת לאלזה ולגוריה מידי ציידים, פקחים ואריות. עניין מיוחד יש גם בהקרבה מעוררת ההשתאות מצד האדמסונים כדי לסייע למשפחת הלביאה. לא פחות מכך מרתקות הן התובנות הישירות והאינטואיטיביות של ג'וי אדמסון ביחס לעולמה הנפשי של אלזה: ג'וי לא ביססה את הבחנותיה על צפייה מהצד בזהירות מדעית אלא על יכולתה להזדהות עם אלזה מתוך אהבה, ועל התקשורת הדדית המורכבת שהתפתחה בין האישה ללביאה.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 169, 24.9.2004.