מדע רווחת בעלי-החיים

במאמר זה: מושגי-יסוד  | המצב הטבעי של החיות  | מדידות גופניות  | התנהגות חריגה  | מה בוחרת החיה? 

מושגי-יסוד במדע רווחת בעלי-החיים

למה מדע?

מה טוב לחיה מסוימת ומה פוגע בה? ואיך בודקים זאת? לכאורה, התשובות פשוטות: אם החיה חופשייה, בריאה למראה וחיונית בהתנהגותה, סימן שטוב לה. ואם היא כלואה בצפיפות, חולנית למראה ואדישה או פעלתנית מדי, סימן שרע לה. במידת-מה, תשובה זו נכונה: כשמדובר בהבדלים קיצוניים, די לכאורה באינטואיציה שלנו כדי לזהות מה טוב לחיה ומה רע לה. אולם כאשר מדובר בהבדלים בין תנאים הדומים זה לזה ובין תגובות גופניות והתנהגותיות הדומות זו לזו, האינטואיציה שלנו אינה מספיקה. כמו כן, קל לטעון טענות שקריות שטוב לחיות או שרע להן, בהתאם לאינטרסים ולדמיון של האנשים הטוענים זאת – והחיות אינן מסוגלות להעמיד דברים על דיוקם. ברור אפוא שכדי לומר מה טוב לחיות או מה רע להן, לא די באינטואיציה אלא יש צורך בשיטתיות. מדע רווחת בעלי-החיים (animal welfare science) מנסה לספק את השיטה ואת התשובות. מדע זה נחוץ גם על רקע הנסיבות החברתיות-כלכליות-פוליטיות שהשאלות נשאלות בהן: המדע מוקדש כמעט אך ורק לבדיקת מצבן של חיות הנתונות בשליטת בני-אדם, והמחקר נועד להציע שיפורים נקודתיים וזולים לטובת החיות. מדובר אפוא בבדיקת הבדלים קטנים, שממילא קשה לזהותם באופן אינטואיטיבי.

"סבל בעלי-חיים"

אפשר לציין את ראשיתו של מדע רווחת בעלי-החיים בוועדה בראשות הזואולוג פ. ו. ר. בראמבל, שמינתה ממשלת בריטניה בשנת 1965 כדי לבדוק את מצב החיות במשקים חקלאיים. לאחר 15 שנה פרסמה מריאן סטמפ דוקינס ספר קטן בשם סבל בעלי-חיים: המדע של רווחת בעלי-חיים. אף-על-פי שבמונחיו של מדע צעיר זהו כבר ספר עתיק, מדובר כנראה בחיבור המבוא הטוב ביותר שפורסם עד היום על כלל שיטות המחקר במדע רווחת בעלי-החיים. דוקינס, המכהנת כיום כראש קבוצת המחקר להתנהגות בעלי-חיים באוניברסיטת אוקספורד, הייתה אז מדענית צעירה. היא המשיכה לעסוק במחקרים על רווחת בעלי-חיים, בעיקר בתנאי ניצול חקלאי, ופרסמה כמה מהמאמרים והספרים המעניינים ביותר שנכתבו בתחום זה. ב-1997 היא הרצתה בכנס של עמיתיה תחת הכותרת הפרובוקטיבית "מדוע לא הייתה התקדמות רבה יותר במחקר רווחת בעלי-חיים?" והכריזה שקשה מאוד לענות על שאלות בנושא רווחת בעלי-חיים, ולכן צופה מבחוץ עשוי להתרשם שהמדע מתפתח לאט מדי. אולם בסיכומו של דבר דוקינס הביעה אמון בשיטות העבודה שהציעה בעבר. סבל בעלי-חיים נותר רלוונטי.

רווחה וסבל

בספרה של דוקינס, השאלה "מה טוב/רע לחיות?" מנוסחת דרך מושג הרווחה. רווחה נמדדת לפי הרגשתה הסובייקטיבית של החיה, ופגיעה ברווחה מתבטאת בסבל. התמקדות זו בסבל אינה מובנת מאליה במדע. מדענים רבים מבקשים להתחמק מהתייחסות להרגשתה הסובייקטיבית של החיה – נושא שאי אפשר לחקור אותו בצפייה ישירה. מושג מקובל מאוד על חוקרים הוא "עקה" (stress) אשר בעיני רבים מהם הנו שווה-ערך לסימנים גופניים והתנהגותיים מוגדרים ומדידים, ללא התייחסות למה שהחיה מרגישה. דוקינס קובעת שמושג הרווחה חייב להתמקד במה שהחיה מרגישה. הסימנים שאפשר למדוד אינם אלא סימנים חיצוניים למצב נפשי פנימי. זוהי גישה מתקדמת, אולם יש להבחין גם במה שדוקינס מחמיצה: כשאנו עוסקים ברווחת בני-אדם, איננו דנים רק בהקלה של סבלם אלא גם בהשגת אושר, ואנו מייחסים ערך למיצוי היכולות האנושיות גם אם לא היה נגרם לאדם סבל אילו מנענו ממנו למצות את יכולתו. ערכים אלה אינם עולים על דעתה של דוקינס, הכותבת על רקע של ניצול חיות בחקלאות. לפי תפיסת הרווחה שלה, די בהיעדר סבל; אושרן של חיות ומיצוי היכולות הטמונות בהן אינם רלוונטיים לתפיסה זו.

סימנים משולבים לסבל

דוקינס מספקת שורה של שיטות להערכת סבל. המסר החשוב ביותר שלה הוא שאף אחת מהשיטות אינה מספיקה כשלעצמה. לכל אחת מהשיטות יש מגבלות רבות, ורק שילוב ביניהן יוכל לתת תשובה משוערת סבירה. גישה זהירה זו נעלמת מעיניהם של חוקרים רבים, המשוכנעים שמצאו את "מדד הסבל" האמיתי בתחום התמחותם הצר. השיטות שמפרטת דוקינס הן:

• הערכת המצב הבריאותי של החיות
• השוואה למצב החיות בתנאים טבעיים
• בדיקת תגובות פיסיולוגיות הקשורות בסבל
• זיהוי דגמי התנהגות חריגים
• בדיקת העדפותיהן של החיות

את התהליך משלימה הזדהות מכוונת עם החיות, בניסיון לשער כיצד היינו אנו מרגישים במקומן. דוקינס ממזהירה שלהשוואה כזו יש ערך אך ורק לאחר שרכשנו גוף ידע גדול בכל השיטות האחרות. הזדהות ללא ידע וזהירות תוביל להאנשה ולסילוף בוטה של מהות החיה ומצבה.

עד כמה סולדות התרנגולות מן הכלובים? אולי הכלוב טוב להן, בעוד החצר פשוט טובה יותר? כדי לבדוק זאת העמידה דוקינס בפני תרנגולות את האפשרות לבחור בין כלוב עם מזון ובין חצר ללא מזון. 

תפוקה

את רשימת השיטות שמפרטת דוקינס היא פותחת בהסתייגות נחרצת מהסימן שחקלאים רבים מחשיבים כמדד לרווחה: "תפוקה" גבוהה (למשל: הטלת ביצים רבות; גדילה רבה על מזון מועט; לידת גורים רבים). "תפוקה" נמדדת בדרך-כלל לא לפי החיה הבודדת אלא לפי יחידת ייצור חקלאית, תוך חישוב העלות של המכלאה והציוד שבה, החשמל, המזון, המשכורות לפועלים ועוד. בתנאים אלה עדיף לחקלאי "לספוג" הפסדים בצורת חיות מתות או חולות עד שיעור מסוים, במקום להשקיע בהגדלת המרחב לכל חיה, בתוספת שכר לצורך השגחה נוספת, בקניית ציוד מתאים יותר וכו'. אולם גם ל"תפוקה" של כל חיה בנפרד אין ערך רב כמדד לרווחה. תרנגול הודו, למשל, נחשב כבעל תפוקה גבוהה אם הוא העלה במשקלו במהירות וצרך רק מזון מועט. אולם מה הייתה הסיבה לכך? האם גדילתו המהירה התרחשה בזכות ניקיון מטפילים? או שהוא היה כלוא בצפיפות שלא אפשרה לו לזוז ולשרוף אנרגיה? מבחינת רווחתו של תרנגול ההודו יש לתשובות אלה משמעויות שונות בתכלית, ומדידת ה"תפוקה" אינה יכולה להכריע ביניהן.

בריאות

וטרינרים וחקלאים מדגישים את חשיבותה של הבריאות לכינון הרווחה, ואין ספק שמחלות ופציעות הן בין מקורות הסבל העיקריים במשקים, במעבדות וכו'. אולם גם כאן, מבהירה דוקינס, אין מדובר במדד מספיק לרווחה. ראשית כל, כאב אינו קשור באופן חד-ערכי לפציעה: בבני-אדם, יש מקרי פציעה ללא כאב, ונפוצים הרבה יותר מקרי כאב ללא פציעה. כמובן, צרחות והתפתלויות עשויות להעיד על סבל, אך היעדרן אינו מבטיח היעדר סבל. מעבר לכך, סבל עז אך בלתי מתמשך אינו נוטה להשפיע על בריאות החיה, ולכן מצב בריאותה הטוב של חיה אינו יכול להעיד, למשל, שהיא לא סבלה כשלכדו אותה. ולבסוף, עצם האפשרות להעריך את מידת בריאותן של חיות הולכת ודועכת ככל שהחקלאים מקדימים את גיל ההרג. החיות נשחטות בגיל צעיר עד כדי כך שהמחלות המתפתחות בגופן כתוצאה מעיוותים תורשתיים, או עקב תנאים קשים כגון צפיפות קיצונית, אינן מספיקות לפתח סימפטומים שקל לזהותם.

המצב הטבעי של החיות

האינטואיציה המקובלת

רובנו ודאי מאמינים שחיה עלולה להיפגע מעצם הימצאותה בסביבה לא טבעית, מאכילת מזון לא טבעי, מקשרים לא טבעיים וכדומה. גישה זו מבוססת על ידע עובדתי שיש לנו על חיות, וכן על הנחות מוסריות ואידיאולוגיות ביחס לערכה של הטבעיות. דוקינס, כמדענית, בודקת את הידע העובדתי.

טבעי מחוץ לטבע

האם התבוננות בחיות בר חופשיות יכולה ללמד אותנו מהם צורכיהן של חיות המצויות בשליטתם של בני-אדם? דוקינס מבהירה ששיטה זו נכונה בבירור רק ביחס לחיות בר שנשבו. חיות בר שהתרבו בשבי, אפילו במשך דורות אחדים בלבד, מפתחות שונוּת גנטית בהשוואה לאוכלוסיית הבר, כי פרטים חלשים שורדים ומתרבים שלא כמו בטבע, וזמינותם של בני-זוג להתרבות אינה טבעית (בני-הזוג הפוטנציאליים מעטים, או שזמינים פרטים שמקורם באוכלוסיות רחוקות). למעשה, כל התערבות בחייהן של חיות בר (כגון האכלה בקביעות) יוצרת שינוי גנטי באוכלוסייה.

חיות מבויתות

ההבדלים דרמטיים יותר קיימים כמובן בין אוכלוסיות הבר ובין חיות שבויתו לפני אלפי שנים. תכונות החיה המבויתת התפתחו בסביבה הנשלטת על-ידי בני-אדם, ובמובן זה אין לה אורח-חיים "טבעי". זהו מצב קיצוני במיוחד בזנים שעברו ברירה מלאכותית מכוונת ואינטנסיבית (פרקטיקה שהחלה להתפתח לפני כ-250 שנה). חיות מבויתות הרועות באופן עצמאי עדיין עוברות ברירה טבעית כלשהי והתאמה לתנאי הטבע. אולם בחקלאות האינטנסיבית הוחלפו לחצי הברירה הטבעית בתנאים מלאכותיים, וגם הרבייה נשלטת לחלוטין (למשל: באמצעות הזרעה מלאכותית) עד כי לא נותר שריד ל"טבעיות" בסביבה שהזן התפתח בתוכה. כבר ב-1978 העריך חוקר אחד שבמשך מאה השנים האחרונות עבר תרנגול הבית שינויים גדולים יותר משעבר המין הזה במשך כל 4,500 שנות הביות שקדמו לכך (ומאז חלף עוד חצי יובל של ברירה אינטנסיבית עוד יותר). חוקר אחר כלא ב-1949 תרנגולות מהמין הטבעי (Burmese red junglefowl) בתנאים המסחריים של זמנו ומצא שהן הטילו 62 ביצים בממוצע בשנה (וכשלא גוזלים מהן את הביצים, הן כמובן מטילות פחות). כבר אז היה זה שליש בלבד ממספר הביצים שמטילה תרנגולת לגהורן (זן המנוצל בתעשיית הביצים), וכיום מתקרב המספר ל-300 ביצים בשנה. דוקינס מדגישה שלשינוי ברמת ההטלה נלווים שינויים הן בגוף (למשל: הקדמת הבגרות המינית) והן בהתנהגות (למשל: עלייה ברמת התוקפנות).

חיות פראליות

אם החיות המבויתות כה שונות מחיות הבר בהתנהגותן, צפייה בחיות פראליות (חיות מבוירות, כלומר חיות מבויתות שהשתחררו ויצרו אוכלוסיות חופשיות בתנאי בר) עשויה לשפוך יותר אור על טבען של החיות המבויתות ועל התנאים הדרושים לרווחתן. חוקרים מסוימים אף שחררו חיות מבויתות במטרה לעקוב אחר התנהגותן עם "התפראותן". אולם גם לשיטה זו יש חסרונות, מבחינה מחקרית: ראשית כל, עם השחרור החיות עוברות ברירה טבעית מהירה, ותוך דורות אחדים הן כבר שונות מהאוכלוסייה המבויתת. וחיסרון שני, שמחמיר במהירות: זנים מבויתים מסוימים אינם מסוגלים עוד לכונן אוכלוסיות פראליות, כי הם אינם מסוגלים לשרוד או להתרבות בכוחות עצמם. אפילו בזמן כתיבת סבל בעלי-חיים, תרנגולי הודו בתעשיית הבשר כבר לא יכלו להתרבות באופן טבעי ולכן לא הייתה אפשרות שייצרו אוכלוסייה פראלית.

למידה

התנהגותן של חיות פראליות או חיות בר אינה יכולה לספק מידע מדויק על צורכיהן של חיות שגדלו בשבי גם משום שתנאי הגדילה מותירים בחיות השפעה עמוקה. קשר עם בני-אדם בגיל צעיר עשוי לגרום לחיות מסוימות אפילו לדחות את חברת בנות-מינן ולחפש חברת בני-אדם, ובתנאים מסוימים חיות שגדלו בשבי מעדיפות את תנאי השבי על פני חיי החופש שאינן מכירות היטב.

הטבע לא כל-כך רחוק

למרות חמקמקותה של ההתנהגות הטבעית, נראה שחיות שעברו ברירה מלאכותית אינטנסיבית עדיין נותרו, בהתנהגותן ובצורכיהן, דומות להורי הוריהן הקדמונים. דוגמה לכך מצאו חוקרים ששחררו בתחילת שנות השבעים תרנגולות מבויתות על אי בסקוטלנד. למרות הזן המבוית ולמרות ההבדלים בתנאי השטח בהשוואה ליערות של דרום-מזרח אסיה (אזור תפוצתו של המין המקורי), התרנגולות הפראליות השכילו לבנות את קניהן במקומות מוסתרים ביותר, והן ניגשו אל הקנים בזהירות רבה – בדומה לעופות הבר שמהם התפתחו. מכאן אפשר להסיק שצורכיהן בתנאי קינון מוגדרים עדיין קיימים, לפחות ברובם – למרות הברירה המלאכותית. בתנאים תעשייתיים נשלל מימוש הצרכים האלה ואף קשה לזהות להם ביטוי התנהגותי.

לא טבעי = סבל?

הנחה אינטואיטיבית נפוצה היא שמניעת התנהגות טבעית גורמת לחיות סבל. דוקינס מראה שעצם המניעה מובילה לתוצאות שונות בהתנהגויות שונות: מניעת אכילה מובילה כמובן להגברת המאמץ בחיפוש מזון; אולם מניעת תחרות, למשל, עשויה להביא לתוצאה אחרת. למשל, דגים מסוימים נוטים להיות פחות תוקפניים ככל שחלף זמן רב יותר מאז שנלחמו לאחרונה, כלומר הצורך שהם מגלים להילחם עומד דווקא ביחס הפוך למימוש הצורך. הפתעה מנוגדת לזו מופיעה בהתנהגותן של חיות רבות כלפי טורפים המסוכנים להן. הנחה אינטואיטיבית היא שכל קשר עם טורפים הוא כורח מעיק ותו לא, אולם תצפיות מראות שחיות רבות מוכנות לסכן את עצמן בטריפה מרוב סקרנות להתקרב לטורפים.

סבל בחיי הטבע

דוקינס מסיימת בביקורת על האמונה שחיי הטבע טובים. היא מזכירה כי שיעור התמותה בקרב ציפורי שיר בוגרות, למשל, גבוה לפחות כמו שיעור התמותה של חיילים ביחידות קרביות בעת מלחמה. פציעות בטבע מובילות למוות איטי וכואב, ומוות ברעב אף הוא תופעה נפוצה בתנאים מסוימים. אפילו מוות מטריפה עלול להיות איטי ומייסר: צבועים באפריקה, למשל, נוהגים להרוג גנו על-ידי אכילתו חי, כשהם קורעים נתחים מגופו; לפי מחקר אחד, המוות עלול להתמהמה עד 13 דקות. זאת לעומת חיי השבי, שם מוגנות החיות מטריפה ומרעב, לדברי דוקינס – אולם דבריה בעניין זה נכונים בעיקר לחיות שמיוחס להן ערך כספי גבוה, ואינם רלוונטיים לחיות בתנאי תיעוש המוניים.

סיכום בינים

מסכמת דוקינס: כשאנו מבחינים שחיה אינה יכולה לממש את אורח-החיים הטבעי שלה, יש לראות זאת כאזהרה המחייבת בדיקה נוספת; וכדי לוודא שהחיה אכן סובלת, דרושים נתונים נוספים. זהו המקום להזכיר את מגבלות גישתה של דוקינס, כמי שמזהה רווחה עם היעדר סבל. בתמימות הטיפוסית למדענים רבים, דוקינס משוכנעת ששיטתה נקייה מסנטימנטליות ומערכים (בניגוד לגישת הרומנטיקנים, המאמינים שהטבע הוא טוב תמיד) והיא אינה מבחינה בכך שהזיהוי בין רווחה ובין היעדר סבל הוא עמדה פילוסופית-ערכית שאינה רלוונטית למבחן בכלים מדעיים. אפשר להציג תפיסה ערכית אחרת, שלפיה עצם מימוש נטיותיהן הטבעיות של חיות הוא בעל ערך לרווחתן, בין אם הן סובלות מאי-מימוש נטיותיהן ובין אם לאו. תפיסה כזו תחייב את הרחבת הדיון מעבר לסוג הנתונים שמציגה דוקינס.

מדידות גופניות

עינויים מבוקרים

מדידות של שינויים גופניים ממוקדים עשויות לסייע בהערכת סבלה של חיה מסוימת. אולם מדידות אלה בעייתיות, בראש ובראשונה מבחינה מוסרית. רובן נערכות תוך פגיעה בחיות – פגיעה חמורה יותר מהפגיעה הצפויה בשיטות אחרות לאומדן רווחה. הלם חשמלי, טבילה במים קרים מאוד, הכנסת החיה לחלל לא מוכר או בין חיות תוקפניות – שיטות אלה ואינספור פגיעות אחרות משמשות את החוקרים כדי לגרום לחיות סבל עבור הבדיקות. גם רוב הבדיקות פוגעניות מאוד. עצם תפיסת החיות וריסונן מפחידים ולעתים מכאיבים. בדיקות רבות הן פעולות פולשניות, כגון בדיקת דם ומדידת חום רקטלית. שיטות אחרות, כגון החדרת קטטר או נעיצת אלקטרודות בגוף, מסתמכות על פעולה ראשונית אלימה והגבלה חמורה בהמשך. עבור בדיקות מסוימות, כמו מדידת גודל בלוטת האדרנלין, הורגים את החיה. שיטות מדידה מעטות בלבד אינן מפחידות ומכאיבות – לפחות בזמן המדידה. למשל, קיים מכשיר שמצמידים או מחדירים לגוף החיה, והוא משדר נתונים על פעימות הלב וטמפרטורת הגוף – שיפור ביחס לשיטות המחייבות לכידה וריסון. שיטות פשוטות יותר הן למשל בדיקת קצב הנשימה בתצפית ממרחק ובדיקת הורמונים וחומרים אחרים בשתן שהוטל באופן טבעי.

שלבי התפתחות העקה

דוקינס מתמצתת את התגובות הגופניות לגורמים מעיקים ומגדירה שלושה שלבים הידועים כ"סינדרום הסתגלות כללית":

1. תגובת חירום כללית: שינויים מיידיים הנחוצים לפעולת חירום כגון בריחה. הנשימה מעמיקה ומואצת והלב פועם מהר יותר כדי לספק יותר חמצן לשרירים; טמפרטורת הגוף עולה; הכבד מפריש סוכר הדרוש לפעולת השרירים. ההורמונים המפעילים את השינויים הם, בין השאר, אדרנלין ונוראדרנלין. לאחר הבריחה חוזר הגוף למצבו הקודם.
2. התנגדות: כשאין אפשרות לברוח ממקור הסכנה (למשל: כשחיה כלואה בכלוב עם חיה חזקה יותר) וכשהשינויים הראשונים מתמשכים ללא הועיל, אז נכנסים לפעולה הורמונים אחרים, ובעיקר הורמון אדרנו-קורטיקו-טרופי, המעורר הפרשת הורמונים אחרים, וביניהם קורטיזון והידרוקורטיזון. הורמונים אלה מסייעים לספק לגוף אנרגיה ולהותירו מוכן להתמודדות עם מקור הסכנה.
3. תשישות: כאשר הסכנה ממשיכה עוד, מנגנוני ההסתגלות מתמוטטים. תפקוד בלוטת התריס נפגע, גדילתן של חיות צעירות מתעכבת, ובבוגרות נפסקת הפעילות המינית. נקבות יונקים עלולות להפיל ולדות או להפסיק לייצר עבורם חלב. נקבות עופות מטילות פחות ביצים. כיבים עלולים להופיע בקיבה, היכולת להתמודד עם זיהומים יורדת ולמעשה רוב הגוף מתדרדר. בלוטת האדרנלין ממשיכה לייצר הורמונים ולגדול.

אם כן, קיים מגוון רחב מאוד של תגובות גופניות מדידות, שאפשר להעריך בעזרתן את סבלה של החיה. קיימים מקרים יוצאי דופן רבים בהשוואה לסכימה שלעיל, אולם רוב התגובות אחידות למדי במגוון רחב של נסיבות מעיקות, כגון חשיפה לקור קיצוני, פציעה או רעב. מעבר למגוון העצום של חומרים המופרשים בגוף תוך ביצוע פעולות שונות, חלים שינויים גם בפעילות המוח, אולם תחום זה לא נחקר הרבה. התגובות המדידות מכונות לעתים קרובות "עקה" (stress). רוב הפיסיולוגים אינם מתעניינים בסבל עצמו, אלא בעקה.

מדידות יעילות

אפשר לבדוק התאמה בין תגובות גופניות מסוימות ובין מצבים הגורמים סבל לפי כל מדד אחר (כגון פציעה קשה ומתמשכת). בעקבות ההתאמה, אפשר להסיק שתגובות גופניות דומות מעידות על סבל כשהן מתגלות גם בתנאים אחרים, מוכרים פחות. למשל: בתרנגולים נמצאה עלייה בקצב פעימות הלב כאשר חשפו אותם לתרנגולים זרים וכשבני-אדם טיפלו בהם; ואצל עכברים, חולדות וחיות אחרות שנכלאו בצפיפות נמצאו בלוטות אדרנלין מוגדלות. המדידות עשויות גם להפתיע, למשל:

• בדיקת קצב פעימות הלב בתרנגולות מזנים שונים בתגובה לסכנה גילתה שהפעימות חזרו במהירות לקצב הנורמלי בזן הנוטה לברוח בקלות, ואילו בזן שנחשב כ"רגוע" נותר קצב הפעימות המוגבר לזמן רב יותר, במידה ניכרת. כלומר דווקא התרנגולות הרגועות-לכאורה כנראה סבלו יותר.
• בדיקת הורמונים מטיפוס קורטיזון בכבשים, במצבים נפוצים בחקלאות – העמסה על משאית, טבילה בחומר רפואי ובריחה מכלב – חשפה עלייה צפויה ברמת ההורמונים. עם זאת, רמת ההורמונים במצבים אלה נותרה נמוכה במידה ניכרת מרמת ההורמונים בכבשים שהופרדו מהעדר. כלומר הפרדת הכבשים כנראה גורמת להם סבל רב יותר מחוויות שנראות מפחידות יותר בעינינו.

סימני עקה אינם מבטיחים סבל

ריבוי המשמעויות המיוחסות למושג העקה מפחית ממידת היעילות של מדידות גופניות כסימן לזיהוי סבל. בכל מקרה, עצם הופעתם של סימנים גופניים מסוימים אינה מעידה על סבל. חלק מחוקרי העקה מדגישים ששני השלבים הראשונים של סינדרום ההסתגלות הכללית הם בגדר התמודדות עם הגירויים המעיקים – התמודדות המותאמת להתגברות עליהם. במונחים ביולוגיים, זוהי הסתגלות (ולכן יש שאינם רואים בכך פגיעה ברווחה). אך אין לתפיסה זו קשר ברור עם סבל, שהרי אפשר להסתגל תוך כדי סבל. מצד אחר, ההסתגלות עצמה היא סימן לבריאות, וחיה שמראה סימני הסתגלות – גם אם היא סובלת אגב כך – היא לרוב חיה בריאה ועמידה יותר מחיה שאינה מראה סימנים כאלה בתגובה לסביבתה. אכן, עכברים וקופים שהפגינו בניסויים תגובות עקה גופניות חמורות לגירויים מכאיבים התגלו כעמידים יותר בפני מחלות בהשוואה לאלה מבין קורבנות הניסוי שהראו תגובות מתונות יותר לגירויים. למעשה, היעדר תגובות עקה גופניות עלול אף להעיד במקרים מסוימים על סבל. תגובות העקה מעידות על פעלתנות והתרגשות מסוימת, וחלקן מופיעות גם כשחיות צדות, מחזרות וכדומה. בטבע נתקלות החיות בגירויים רבים המעוררים בהן תגובות כאלה באופן נורמלי. ואילו בתנאי שבי, היעדר תגובות כאלה ברמה מסוימת מעיד על סבל מטיפוס אחר – שעמום.

גוף ונפש

לבדם, סימנים גופניים אינם יכולים להעיד באופן אמין על מצבים נפשיים. התופעה מוכרת מבני-אדם: אנו יכולים לחוות חוויות שונות לחלוטין כשקצב פעימות הלב שלנו מוגבר או כשיש בגופנו הפרשה מוגברת של הורמון מסוים. בכל מקרה, התגובות הגופניות לסבל מורכבות מאוד, וקשה לבחור במדידות הרלוונטיות ביותר. קשה אפילו להבחין בין תגובות גופניות הנובעות ממצב רגשי ובין תגובות שנובעות מעצם הפעילות המוגברת בעקבות הגירוי המעיק. התגובות הגופניות גם משתנות בנסיבות מפתיעות וקשה לבודד את הגורמים המשפיעים. למשל, חוקרים מצאו שרמות של הורמון מסוים בחזירים המקושרות עם עקה משתנות פשוט לפי שעת המדידה ביממה.

פגיעה בחיה כמכשול לאמינות

תוצאות המדידה נפגמות גם כתוצאה מן הפוגענות הגלומה במעשה המדידה. סימני העקה שנמדדים עלולים לנבוע מהמדידה עצמה ולא מהגורם שביקשו החוקרים למדוד. כפי שמראה מחקר אחד על רמות הנוראדרנלין בדם של חולדות כמדד לעקה: מסתבר, שעריפת ראשי החולדות – הטכניקה שהחוקרים השתמשו בה – גרמה לנוכחות ההורמון לעלות פי עשרה. כלומר, ההרג חיסל גם את הנתונים שביקשו החוקרים למדוד מלכתחילה.

התנהגות חריגה

ההיבט המוסרי

לכאורה, כדי לבחון את התנהגותן של חיות לא נדרשות אלא תצפיות בלבד. חלק מהמחקר על רווחת בעלי-חיים אכן נערך באמצעות תצפיות ללא פגיעה מיוחדת בחיות; אך למעשה בדרך-כלל החיות נצפות בתנאי ניצול קשים. נוסף על כך, כדי לבדוק באופן מבוקר כיצד מתנהגת חיה מפוחדת, מתוסכלת, או כואבת, חוקרים מסוימים גורמים במתכוון פחד, תסכול וכאב בתנאי המעבדה.

נורמליות

ההסתמכות על התנהגויות חריגות להערכת סבל מבוססת על ההנחה שקיים טווח של דגמי התנהגות נורמליים, אשר חריגה ממנו מרמזת על סבל. שלא כמו ההשוואה הכללית בין תנאים טבעיים לתנאי שבי, תצפיות בהתנהגות חושפות עדויות ישירות לסבל. כדי לברר מהי התנהגות חריגה, יש צורך לצבור תחילה ידע רב על התנהגויות נורמליות. מכלול דגמי ההתנהגות (אתוגרם) הטבעיים מושווה להתנהגות במצבים לא טבעיים, והבדלים גדולים בין ההתנהגויות במצבים אלה מרמזים על סבל, אם כי לא בהכרח מעידים על קיומו באופן חד-משמעי.

הקבלה עם תגובות פיסיולוגיות

כפי שראינו בדיון על מדידות גופניות המעידות על סבל, גירויים מסוכנים מעוררים שינויים הורמונליים ועצביים. מדענים מסוימים מחפשים התאמה בין תגובות פיסיולוגיות אלה ובין תגובות התנהגותיות: עם הופעת גירוי חיצוני מופנית תשומת-הלב אל מקור הגירוי, ואם הוא נראה מסוכן – אז החיה מגיבה בבריחה, באיום, בהתקפה או בקפיאה במקום. במקביל לכך מופיעות תגובות מגוונות בהתאם למין החיה, כגון: קריאות, הזעה, סמירת שיער או הטלת שתן. קיימים הבדלים אישיים בין התגובות של חיות שונות מאותו מין: למשל, כשפועלים מעמיסים חזירים על רכב, חזירים רבים בורחים בצרחות, אחרים קופאים במקום ואחדים מנסים לנשוך את האדם המזרז אותם. תגובות אלה, כמו השינויים הפיסיולוגיים הנלווים אליהן, נחשבות כהסתגלות משום שהן צפויות להועיל לחיה ומעידות בדרך-כלל שמצבה הכללי טוב. ייתכן – אך אין זה הכרחי – שנלווה אליהן סבל. אם הסכנה לא חלפה, התנהגות החיה מקבילה לתגובות הפיסיולוגיות של התנגדות ולבסוף התמוטטות מערכות ההסתגלות (תשישות). מצב זה נוטה להצביע על סבל, במקביל לתגובות פיסיולוגיות, כגון גדילת בלוטת האדרנלין; אולם התגובות ההתנהגותיות של מינים שונים ייחודיות יותר מהתגובות הפיסיולוגיות. כל שגרת יומה של החיה עלולה להשתנות. לדוגמה: חוקר שכלא חולדות יחד מצא שהחולדה החלשה יותר צמצמה את כל פעילויותיה, כולל האכילה, לזמן השינה של החולדה החזקה יותר.

תסכול

אחת הגישות במחקר מבוססת על ההנחה שתנאים מסוימים כרוכים בהכרח בחוויה שלילית, ויש לחשוף את דגמי ההתנהגות הטיפוסיים לחוויה זו – בעיקר במחקר במעבדה – ולאחר מכן לאתרם בתנאי ניצול מסחריים. כצפוי, הניסויים פוגעים בחיות, והם דומים לניסויים שאינם מיועדים לקידום רווחתן (למשל: ניסויים בגרימת תסכול בחתולים על-ידי כיסוי קערות המזון שלהם בזכוכית). גם תצפיות בחיות בשבי, ללא ניסוי, מגלות התנהגויות תסכול נטולות אפקט ("פעילות ואקום") החושפות צורך נפשי לבצע פעולה מסוימת. למשל, בתעשיות החקלאיות:

• תרנגולות הכלואות בכלובי סוללה ללא גישה לעפר מבצעות את כל התנועות האופייניות של אמבט עפר במגע עם הסורגים. הן גם מבצעות באוויר תנועות של נטילת אניצי קש – ביטוי לדחף לבנות קן.
• עגלים שנשללה מהם האפשרות לינוק מוצצים במשך זמן רב את ידית הדלי שממנו סיימו זה מכבר לשתות בכמות הנחוצה להם.

קונפליקט

דומה לכך היא תגובת החיה לאפשרות לבחור בין פעולות רצויות (למשל: להילחם או לברוח?). חיות בקונפליקט מבצעות לא פעם העברה (displacement): במקום להכריע מה לעשות, החיה מתחילה להתנקות, לנקר בקרקע, לרחרח עצמים בסביבה וכדומה. תסכול וקונפליקט קיימים גם בטבע, והתנהגויות הנלוות אליהם נחשבות כהסתגלותיות ולאו דווקא גורמות סבל (לדוגמה: כלב המסתובב על השטיח בסלון לפני רביצתו, כאילו כדי לשטח עשב – פעילות ואקום – ודאי אינו סובל מכך). בטבע נפתרים מצבי קונפליקט ותסכול במהירות, ואילו בשבי הם מתמשכים עם ההתנהגויות הנלוות אליהם וסביר להניח שהם מהווים מקור לסבל.

התנהגות לא נורמלית

לא כל התנהגות חריגה מרמזת על סבל. התנהגויות חריגות רבות מעניקות פורקן רגעי מסוים, עד כדי כך שלעתים נדמה שהחיה נהנית (למשל: תצפיות בגני חיות מרמזות ששימפנזים נהנים לזרוק את גלליהם על המבקרים, ופילים נהנים להשתין על המבקרים). פעילויות אחרות, מספקות או סתגלניות לכאורה, הן אוננות (תחליף להזדווגות), ריצה של מכרסמים על גלגל בכלוב (תחליף לפעילות חופשית), וליקוק עצמי בעגלים שהופרדו מאמותיהם (תחליף ליניקה). אולם מדובר רק בתחליפים לכאורה. התנהגויות לא-נורמליות אלה שונות ביותר מההתנהגות שהן מבקשות להחליף, ואפשר לשער שהחיות עוברות חוויה שונה מאוד ולא מספקת. עובדה זו אינה מוטלת בספק כשההתנהגות גורמת פגיעה עצמית. קופים בגני חיות, למשל, נושכים את עצמם לעתים בעוצמה כזו שהם צורחים מכאב; ציפורים בשבי, כגון תוכים, מורטות לעתים את נוצותיהן.

התנהגות סטריאוטיפית

חזרה מתמשכת על פעולות מסוימות שאינן משיגות דבר, לעתים שעות רבות ברציפות, היא סימן לסבל. זוהי "התנהגות סטריאוטיפית". למשל: טורפים הצועדים בכלוב בגן החיות במסלול אינסופי קבוע; וחזירות הלועסות את סורגי תאי ההריון שלהן. להתנהגויות הסטריאוטיפיות מקורות שונים, בהתאם למין החיה. למשל, צעידת תרנגולות במקום בכלוב סוללה קשורה בהיעדר קן להטלה; וניקור חוזר במקום אחד בכלוב על-ידי קנריות קשור בדיכוי מנהגי האכילה שלהן. ההתנהגויות הסטריאוטיפיות עשויות להשתנות לפי ניסיון קודם של החיות. למשל, קופים שנלכדו בטבע קופצים בשבי מעלה ומטה, ואילו קופים שנולדו בשבי נוטים להתנדנד במקום.

תנועות ושליטה בגוף

גירויים מעיקים גורמים שינויים טיפוסיים בתנועות גוף פשוטות. למשל, אפשר לזהות ולהעריך כאב על בסיס מחוות טיפוסיות הנמדדות לפי תדירותן ועוצמתן. הימנעות משימוש באיבר הכואב היא הנפוצה ביותר. יונקים מלקקים את האזור הפגוע. קיימות תגובות מקומיות טיפוסיות: שינויים בתנוחת הגוף (כאב בבטן), עצימת עין כואבת, הטיית הראש וטלטולו (כאב באוזן), הימנעות מאכילה (כאב בפה) ותגובה עזה למגע במקום הפגוע. נוכחות מתמשכת של גירויים מעיקים מעוררת דגמי תנועה טיפוסיים. למשל: "עגלי חלב" שנכלאו במשך חודשים בתא זעיר מתקשים בהליכה כשמוציאים אותם מהתא; ופרות שנכלאו ברפת שרצפתה חלקלקה מפתחות פעולות היסוס מתמשכות ותנוחות מיוחדות בכל ניסיון לרדת מעמידה לרביצה. ליקויים התנהגותיים אחרים מעידים על שלילת חברה נורמלית במשך חודשים ושנים. למשל: זכרים של צאן ובקר שגדלו ללא מגע חברתי אינם מצליחים לבצע היטב בבגרותם תנועות הזדווגות; וקופות שגדלו בבידוד אינן מטפלות היטב בגוריהן.

סימנים מובהקים

אם כן, עצם חריגותה של ההתנהגות אינו מעיד על סבל. אולם מחקר התנהגותי יכול לזהות סימנים לסבל – לפחות במקרים קיצוניים: אם ההתנהגות מתמשכת, או שהיא כרוכה בפגיעה ברורה בבריאותה של החיה, או שבדיעבד מסתבר שההתנהגות התדרדרה לפגיעה בבריאות. בכל מקרה, בדרך-כלל זיהוי התנהגות המעידה על סבל מחייב ידע רב על התנהגותן הטבעית של חיות ממין זה.

מה בוחרת החיה?

שואלים את החיה

לדברי מריאן ס. דוקינס, מבחני בחירה (choice/preference tests) דומים במקצת לשיחה עם החיה על העדפותיה. העיקרון פשוט: מעמידים בפני החיה אפשרויות פעולה מוגדרות ובודקים באיזו מהן היא בוחרת, בהנחה שתבחר באפשרות שמעניקה לה חוויה חיובית, ותתרחק מן האפשרות שגורמת חוויה שלילית. הרעיון העומד מאחורי שיטה זו נוסח על-ידי הרברט ספנסר במאה התשע-עשרה. ספנסר שיער שהיכולת להרגיש סבל והנאה התפתחה בבעלי-חיים כאמצעי הסתגלותי; ההרגשה הסובייקטיבית ממריצה לחפש את התנאים הטובים ביותר להישרדות. מאז מצאו ביולוגים רבים שחיות אכן מעדיפות לרוב את התנאים המבטיחים ביותר להישרדותן.

"חיזוקים"

העיקרון האבולוציוני מתורגם בקלות למונחי הפסיכולוגיה הניסויית, על שיטותיה האלימות. מדענים מעמידים בפני חיות כלואות אפשרויות בחירה מוגדרות. כשחיה בוחרת לבצע משימה מסוימת עבור מזון, המזון נחשב ל"חיזוק חיובי", וכשהיא בוחרת לבצע משימה מסוימת כדי להימנע מהלם חשמלי, ההלם נחשב ל"חיזוק שלילי". כך, בעקבות בחירתה של החיה לבצע פעולה או להימנע ממנה, אפשר להעריך מה היא מרגישה כלפי פעולה זו. העדפתן של חיות למזון או סלידתן מהלם חשמלי אינה מחדשת דבר, אולם שיטה זו ניתנת ליישום גם ביחס למצבים פחות צפויים. למשל, מסתבר כי עכברים כלואים שאומנו ללחוץ על דוושה כדי לקבל פיסות נייר ממשיכים ללחוץ על הדוושה גם לאחר שסיימו לבנות לעצמם קן מנייר. כלומר הם מוצאים סיפוק באגירת הנייר ולא רק בשימושו לבניית הקן.

מבוך T

דרך אחרת לבחון את העדפותיהן של חיות היא להעמיד בפניהן אפשרויות בחירה ב"מבוך T". המדענים מכניסים את החיה לתוך צינור שבהמשכו יש מסעף, שם יכולה החיה להחליט אם לפנות ימינה או שמאלה. מימין ומשמאל נפתח הצינור לתנאים שונים. מבחן הבחירה המפורסם ביותר נערך לגבי רצפת הכלוב המועדפת על תרנגולות. ניסויים אלה הם תגובה לביקורת של רות האריסון על משקים תעשייתיים בבריטניה (1964), שבעקבותיה מונתה ועדה ממלכתית בראשות הזואולוג בראמבל. הוועדה התרשמה מסבלן של תרנגולות בכלובי סוללה בתעשיית הביצים והמליצה להחליף את רצפת הכלובים, העשויה מרשת תיל דק, ברצפת רשת עבה יותר ולכאורה נוחה יותר לעמידה. שני חוקרים, יוז ובלאק (1973) נתנו לתרנגולות לבחור במבוך T בין שני סוגי הרצפה, והתרנגולות הצביעו ברגליהן נגד הרשת ה"משופרת" ולטובת הרשת הישנה. לאחר מכן גם הסתבר שהרשת ה"משופרת" תומכת ברגליהן של התרנגולות גרוע אף יותר מהרשת הישנה, בניגוד להנחת ועדת בראמבל.

בחירה בין חופש לכלוב

ניסויים אחרים (שרבים מהם ערכה דוקינס) נערכו במטרה להעריך אם הכליאה בפני עצמה פוגעת בתרנגולות. שוב הוכנסו תרנגולות למבוך T, והפעם נמצא בצדו האחד של המסעף כלוב, ובצדו האחר – חצר פתוחה. התרנגולות בחרו בחצר הפתוחה, אולם תרנגולות שחיו קודם לכן בחצר בחרו מיד לצאת לחצר, ואילו תרנגולות שחיו קודם לכן בכלוב נטו בתחילה לבחור בכלוב ורק לאחר מספר ניסיונות בחרו אף הן בחצר (די היה בהתנסות של מספר דקות בחצר פתוחה כדי לעורר בהן העדפה עקבית לחצר). אולם עד כמה סולדות התרנגולות מן הכלובים? אולי הכלוב טוב להן, בעוד שהחצר פשוט טובה יותר? כדי לבדוק זאת העמידה דוקינס בפני תרנגולות את האפשרות לבחור בין כלוב עם מזון ובין חצר ללא מזון. התרנגולות שחיו קודם לכן בחצר בחרו שוב בחצר – ולא במזון; תרנגולות שחיו בכלוב היו החלטיות פחות. התמונה השתנתה כשדוקינס בחנה תרנגולות "שהורעבו במקצת", כדבריה. הרעב דחק את רובן לעבר המזון – במחיר כליאה – גם את אלה שהורגלו בחיים בחצר. במובן זה הסתבר ששובע בכלוב עדיף בעיניהן על רעב בחצר.

בחירה והשקעת עבודה

משנות השמונים ואילך התפתחו שיטות שנועדו לכמת במדויק את מידת חשיבותה של הבחירה עבור החיה. ניסויים אלה כרוכים בהחמרת התנאים שכופים החוקרים על החיות. הם מכניסים חיה לתוך מתקן שבו היא יכולה ללחוץ על מתקן כגון דוושה כדי להשיג "תגמול" מסוים. למשל, חזירים שהוחזקו בקור עז למדו ללחוץ על דוושה כדי להפעיל תנור. כך אפשר היה לברר מהי הטמפרטורה המיטבית בעיניהם. אולם עד כמה הם סבלו מן הקור? כדי לבדוק זאת בנו החוקרים מערכת שהתנור כבה בה לאחר שניות אחדות, וכדי להדליקו מחדש נאלץ החזיר ללחוץ על הדוושה שוב ושוב. החוקרים ספרו כמה פעמים לחץ החזיר על הדוושה ובאיזו תדירות – וקיבלו נתונים מספריים על המאמץ שמוכן החזיר להשקיע עבור חימום. גם זו אינה עדות ישירה לסבל מן הקור, אך עצם האפשרות להשוות בין השקעות עבודה שונות בתנאים שונים מאפשרת להשוות את רמת המוטיבציה של החיות בתנאים אלה. ניסויים כאלה נערכו על המוטיבציה של חיות למזון, לחברה, למצע נוח, לתאורה, לגודל כלוב מסוים ועוד.

בחירות נבונות והונאת חיות

יש המבקרים את מבחני הבחירה כשיטה לאומדן רווחתן של חיות בטענה שחיות אינן בוחרות בהכרח במה שטוב להן. למשל, בניסוי אחד בחרו תרנגולות להיכנס למשך שעות רבות לכלוב עם תנאי הטלה נוחים אך ללא מזון. כלומר הן בחרו לספק את הדחף הראשוני – להטיל – אף על-פי שלטווח הארוך מוטב להן לבחור חלל שיש בו מזון. ידועות בחירות "שגויות" רבות, למשל: חולדות וחזירים אוהבים סכרין, למרות ערכו התזונתי הנמוך. המשותף לרוב הבחירות ה"שגויות" הוא התנאים המלאכותיים. בטבע, טעם מתוק קשור בערך תזונתי גבוה – ובתנאים טבעיים יש אפוא להעדפתם של חולדות וחזירים למתיקו?