לעקוב אחרי חיות: שאלה מוסרית

שאלה צנועה

מאמרים וספרים על סוגיות מוסריות בקשר שבין בני-אדם ובין חיות ממינים שונים, כמעט תמיד עוסקים בשאלות הגדולות: האם יש לחיות ממינים שונים מעמד מוסרי? האם יש להפסיק את ניצולן של חיות בחקלאות? ובמחקר המדעי? באווירה הרת-גורל זו מפתיע ומסקרן למצוא עיסוק בשאלה צנועה, כפי שעושה ג'ייסון קוואל (Kawall) מאוניברסיטת בראון ברוד איילנד, במאמרו: "האם (בסך הכל) לעקוב אחר חיות זה בלתי מוצדק מבחינה מוסרית?"

במקום לצוד

הרקע לשאלה של קוואל הוא הדיון בציד. חובבי ציד מצליחים לא פעם להגניב לכתבי-עת באתיקה דברים בזכות הרג חיות בר. טיעוניהם חלשים מאוד (למשל: "האדם הוא טורף מטבעו" – טיעון שאינו משכנע יותר מ"האדם הוא גזען מטבעו" כהצדקה לאפליה גזעית), וקוואל בוחר להתמקד דווקא בטיעון המובא נגד הציד: צילום חיות בר מהווה תחליף מספק לציד כי הוא כרוך במעקב אחר החיות ו"לכידתן" על סרט הצילום. מצדדי הצילום מניחים כבדרך אגב שאין כל בעיה מוסרית בצילום חיות בר. אין כל ספק שהחלפת הרובה במצלמה היא שיפור עצום; אך האם די בכך?

מהו מעקב?

צלמים, חוקרי טבע וסקרנים אחרים עוקבים (stalk) אחר חיות. למילה זו אין תרגום מוצלח לעברית. stalk הוא מעקב מתמשך, מטריד ומאיים. ב-1990 התקבל בקליפורניה (לראשונה בארצות-הברית) חוק נגד מעקב אחר בני-אדם, ובו נכתב:

מחקר שפורסם ב-1997 מצא ש-37% מבין קורבנות מעקב שנשאלו החליפו מקום עבודה, ו-39% מן הנשאלים החליפו מקום מגורים כדי להימלט מהמעקב. אם כן, ביחס לבני-אדם אין ספק שמדובר בפגיעה חמורה, גם אם אינה כוללת אלימות גופנית או איום מילולי.

מעקב מפחיד

קיים דמיון רב בין המעקב הפלילי אחר בני-אדם ובין מעקב אחר חיות שונות. עצם נוכחותו של אדם בסביבתן של חיות מפחידה אותן – לפחות את אלה שלא למדו מרצונן להתקרב לבני-אדם, כגון יונים, חתולים וסנאים (ואפילו חיות כאלה נבהלות לעתים קרובות כאשר מבטו ותנועותיו של אדם מופנים אליהן). כמובן, מעקב קצר וחד-פעמי, גם אם הוא מפחיד את החיה, אינו פסול בהכרח מבחינה מוסרית; הוא דומה לאירוע מבהיל מקרי שאינו נחשב כמעשה פלילי גם ביחס לבני-אדם. אולם צלמים וחוקרים נוהגים לבצע מעקבים ממושכים אחר חיות מסוימות. אם החיות לא התרגלו לחלוטין לנוכחותם, הן סובלות מפחד מתמשך. מתוך פחד, ציפורים נוטשות לא פעם את קניהן ויונקים נוטשים מחילות; הנוכחות האנושית עלולה לגרום גם נזקים שלאדם קשה להכיר בהם, כשהוא יוצר שינוי בסביבה וחושף את החיות ואת מקומות המסתור שלהן לטורפים – למשל על-ידי השארת נתיבי ריח.

כוונות רעות וכוונות טובות

מעקב אחר בני-אדם, כפי שמדגיש החוק הקליפורני, קשור בכוונות זדון. קוואל מדגיש שעוקבים כאלה הם אנשים חריגים, ומתעורר חשש מוצדק כי יעברו מצפייה לאלימות גופנית. לעומתם, צלמים וחוקרים הם אנשים נורמליים, ללא כוונות זדון, וחלקם אף יוצרים סרטים או אוספים מידע הקשורים בהגנה על חיות (כוונותיהם של ציידים הן, כמובן, זדוניות בעליל). אז אולי אין פסול במעקבים עם כוונות טובות?

כוונות טובות ומעשים רעים

בעיון זהיר, מסתבר שקוואל אופטימי מדי לגבי כוונותיהם הטובות של חוקרים ומתעדים. למחקר ולתיעוד יש דינאמיקה משלהם, תהא מטרתם הרחוקה אשר תהא. החוקר רוצה מידע מסוים, הצלם רוצה תמונה טובה, ושניהם עלולים להיות אובססיביים ומסוכנים בדרך למימוש רצונם, לא פחות מן העוקב ה"חריג" אחר בני-אדם.

למשל, בעולם הצפרות הישראלי נהגו צפרים רבים שהכרתי להבהיל ציפורים מתוך סבכים כדי לחשוף אותן לצפייה במשקפת ולזהותן; מחיאות כפיים עזות היו שיטה מקובלת, אולם ציפורים סרבניות גורשו בבעיטות בשיח וביידוי אבנים. אלו הם מקרים של לחץ מתון, באופן יחסי; מעקב במסגרת מחקרים ביולוגיים קשור באופן הדוק בלכידת החיות ובסימונן, דהיינו פעולות אלימות ישירות הגורמות לחיות מצוקה עצומה (הכליאה ברשת או במלכודת, לפיתת הידיים האנושיות), חושפות אותן לסכנות גדולות (חיות מתות ונפצעות במלכודות וברשתות) ויוצרות מטרדים קשים קבועים (טבעת על הרגל, משדר על הגב). נוסף על כך, צלמים נוהגים לעתים לפרק ממש את סביבת החיים של החיה ולהרכיבה מחדש סביב ציוד הצילום – למשל במקרה של צילום יונקים או ציפורים בתוך מחילות בקרקע.

נסו להשוות זאת לחטיפת אדם כדי להצמיד לגופו תג זיהוי, או להרס חזית בית השכנים כדי להתקין שם מתקני מעקב. מסתבר שבני-אדם ממהרים לנקוט פעולות אלימות ושולטניות כלפי חיות, והם עושים זאת בקלות רבה יותר מכפי שהם נוהגים ביחס לבני-אדם; יתרה מזו, הם נוטים לראות במעשיהם פעילות "לגיטימית" עם הרבה "כוונות טובות".

חיות עם פרטיות

קוואל מצביע על ייחוד בולט אחד, מבחינה מוסרית, של המעקב אחר בני-אדם: החשיבות היתרה שאנו מייחסים לפרטיותנו. בני-אדם מסתירים באופן פעיל ומתוך כוונה רבה פרטים אישיים מפני עיניים זרות, פשוט משום שהן עיניים זרות; איננו רוצים שאדם זר יראה פעולות מסוימות שלנו או חלקים מגופנו, גם אם איננו חוששים מפניו או אף יודעים שהוא צופה בנו. אין עדות לכך שערך כזה של פרטיות קיים בחיות שונות, מלבד בני-אדם. מכאן נובע שאין פסול במעקב אחר חיות אם אינן מרגישות בכך, וגם אם הן מרגישות בכך אך אינן פוחדות כלל וסביבתן אינה נפגעת.

השוואות

אם כן, המעקב אחר חיות אינו כה תמים כפי שנדמה בתחילה. קוואל העלה נושא זה תוך שימוש מיומן בשיטה של השוואות עם מצבים אנושיים דומים לבירור הסוגייה האתית: בודקים מה דומה, בודקים בנפרד מה שונה, ורק אז אפשר להשליך מיחסנו לבני-אדם על יחסנו לחיות אחרות. והמסקנה היא שפעילויות מקובלות, הנחשבות במבט לא ביקורתי כסממן של "אהבת טבע" רצויה, הן למעשה בלתי מוסריות.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 109, 1.8.2003.