לפחוד מחיות, להיות עם חיות

חיות במסורת הקונטיננטלית

ה. פיטר סטיבס הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת DePaul, שיקגו, ועורכו של הספר Animal Others (מעין "אחרים חייתיים"), שיצא לאור ב 1999. זהו ספר חלוצי: קובץ מאמרים פילוסופיים על הקשר שבין בני-אדם לבין חיות אחרות, במסורת הפילוסופיה הצרפתית-גרמנית, מפרי-עטם של כותבים אנגלו-סכסיים. התוצאה מאכזבת במקצת, משום שההתייחסות לחיות במסורת זו היא דלה, ודבקות הכותבים במוריהם אינה תורמת דיה לפיתוח הנושא. אולם כמה מן המאמרים מרתקים, וביניהם מאמרו של עורך הספר: "אומרים שחיות יכולות להריח פחד".

סטיבס מניח שאנו, כבני-אדם, נמצאים בעולם עם חיות אחרות כנתון קיומי. ההוויה המשותפת מעוררת בנו פחד, שבו נאבקים בדרכים שונות - בדרך-כלל על-ידי שילוב של השמדה והפרדה, הן ברמה הסמלית והן ברמה הממשית. 

פחד ויחד

סטיבס מספר ברהיטות סיפורים קטנים וגדולים מהחיים, ומתבל זאת בהיגיון בריא - ובהרבה מרטין היידגר (פילוסוף גרמני, 1889-1976). סטיבס, ברוחו של היידגר, מניח שאנו, כבני-אדם, נמצאים בעולם עם חיות אחרות כנתון קיומי: מחיות טורפות ועד לחיידקים הניזונים מגופנו. ההוויה המשותפת מעוררת בנו פחד, שבו נאבקים בדרכים שונות - בדרך-כלל על-ידי שילוב של השמדה והפרדה, הן ברמה הסמלית והן ברמה הממשית. סטיבס מציע להכיר במציאות המשותפת שלנו עם החיות ולכונן אותה מחדש כמציאות של חיים יחד. והמפתח לכך, לדעתו, הוא להכיר בפחד ולקבלו.

פחד, השמדה וכבוד

הסיפור הגדול של הפחד הוא ציד חיות לשם הרג, כליאתן לשם כליאה, הדברתן ועיקורן לשם השמדה והפרדתן מאתנו לשם מחיקתן מתודעתנו. סטיבס מודה, שהתוצאה הנפוצה ביותר של פחד היא מאמץ להשמיד את הזולת, או לפחות לנטרל לחלוטין את כוחו. וכאשר הזולת מנוטרל, ניתן אפילו להפנות כלפיו חמלה ולחוש שאנו מיטיבים אתו. כך חובבי גני חיות מתפעלים מכך, שהחיות מקבלות אוכל "חינם". סיפור אחד ממחיש את האבסורד: רון ווינטרס, מאמן של שימפנזה נקבה בשם מר ג'יגס, אשר הופיעה בהחלקה על גלגליות בבגדי גבר, הצהיר שהיא "מאושרת וטובה כי היא אף פעם לא נמצאת בכלוב". מבט נוסף מגלה, ששיניה הקדמיות של מר ג'יגס נעקרו והיא לובשת על גבה מתקן הלם חשמלי, אשר ווינטרס המרוצה מודיע כי "אני כבר אף פעם לא צריך להשתמש בו". כך, באמצעות השליטה, הוסר הפחד. והפחד ניכר לא רק בפעולות על הגוף, אלא גם בדיבור. ג'ראלד דארל, למשל, המוכר כמי שצד עבור גני חיות וכותב על כך רבי-מכר, אינו מחמיץ הזדמנות לתאר עד כמה החיות אוהבות את כלוביהן ואינן רוצות לחזור לטבע - תוך שהוא מתבל את תיאוריו בכינוי החיות (וכן בני-אדם רבים) בשלל תארים משפילים. לדברי סטיבס, דארל פוחד להיות עם זולת חופשי ואינטליגנטי; ההשפלה היא דרכו להתמודד עם הפחד. אולם קיימים אנשים נדירים שחוו את הפחד, התמודדו עמו - ופיתחו כבוד כלפי החיות. הדבר ניכר בעבודתם של חוקרי חיות גדולות, שלא הסתפקו בלכידתן, סימונן ומעקב ממרחק, אלא ביקשו להתקרב אליהן.

דבורה חיה ודבר מת

התזה של סטיבס מוסברת באמצעות מקרה של ילד בן שבע שפחד מדבורים עד כדי כך, שהיה נמלט בריצה עיוורת, אפילו לכביש. הילד הופנה לטיפול. המטפל הראה לו תמונות קטנות של דבורים, ואחר-כך תמונות גדולות. אחר-כך הוכנסו לקצהו המרוחק של החדר דבורים מתות בתוך בקבוק. בהדרגה הוצאו הדבורים המתות מהבקבוק והובאו קרוב יותר ויותר, עד לנגיעה במעיל. שיא הטיפול היה "משחקי דמיון" בדבורים המתות. לאחר שמונה מפגשים, הודיעה האם בסיפוק, שהילד כבר יכול לשחק לבדו בגינה. הניתוח המבריק של סטיבס למקרה ראוי לציטוט (עמ' 146-147):

מדבורה לכלב

ביקורת זו עשויה להטריד אפילו "אנשי זכויות בעלי-חיים" רדיקליים: תפיסת החיות כדבר-מה הראוי להגנה עשויה לנבוע מאותם מקורות רגשיים כמו תפיסתן כעצמים דוממים. תפיסה מורכבת יותר מחייבת קשר, הוויה משותפת, על הפחד הכרוך בכך. ככלות הכל, מזכיר סטיבס (עמ' 147) "אם הילד היה פוחד מליצנים במקום דבורים, אין ספק שלא היה עולה על דעתו של המטפל לטפל בילד על-ידי חשיפתו לגופות של ליצנים". וסטיבס מוסיף סיפור מניסיונו האישי (עמ' 170): כשהיה ילד בן שש, הוא הגיש לכלב גדול נקניקייה, והכלב נשך בטעות את לחיו וקרע אותה. סטיבס זוכר פחד, ואת "המשוואה הפתאומית בין הלחי שלי לבין הנקניקייה". אולם "למרבה המזל התגברתי על הפחד שלי מכלבים ללא צורך במטפל שיניח כלבי רועים גרמניים מתים על המעיל שלי או יזמין אותי לשחק 'במשחקי דמיון' עם גופות של כלבי רועים גרמניים". באמצעות סיפור זה מנסה סטיבס להראות, שההתגברות על הפחד אפשרית, לא בדרך של השמדה סמלית ומעשית אלא דרך הכרה בחיות כזולת.

להיות עם חיות וצמחונות

עבור סטיבס, להיות עם הזולת משמעו הקרבה מסוימת. אולם להקרבה יש גבולות, משני הצדדים; וכליאת הזולת והריגתו היא מעל ומעבר למה שאדם ירשה לעצמו לעשות במסגרת השאיפה לחיות עם הזולת. אולם האם יש לתפיסה זו השלכות מעבר לחיות הקרובות אלינו ממש? סטיבס מודע לכך, שהחיים העירוניים מנוכרים מכדי שנוכל "להיות עם" חיות רבות, אך הוא שומר על עקביות (עמ' 173): "בינתיים, אני לא אוכל בשר, לא אתמוך במשקים מתועשים, אני לא אניח שמשהו הוא שלי לקחתו [...] פשוט מכיוון שהוא מופיע לפני."