לפחוד מחיות, להיות עם חיות

חיות במסורת הקונטיננטלית

ה. פיטר סטיבס הוא מרצה לפילוסופיה באוניברסיטת DePaul, שיקגו, ועורכו של הספר Animal Others (אחרים חייתיים), שיצא לאור ב-1999. זהו ספר חלוצי: קובץ מאמרים פילוסופיים על הקשר שבין בני-אדם ובין חיות אחרות, במסורת הפילוסופיה הצרפתית-גרמנית, מפרי-עטם של כותבים מארצות דוברות אנגלית. התוצאה מאכזבת במקצת כי אין במסורת זו אלא התייחסות דלה לחיות, ודבקותם של הכותבים במוריהם אינה תורמת הרבה לפיתוח הנושא. עם זאת, כמה מהמאמרים מרתקים, וביניהם מאמרו של עורך הספר: "אומרים שחיות יכולות להריח פחד".

סטיבס מניח שאנו בני-האדם נמצאים בעולם עם חיות אחרות כנתון קיומי. ההוויה המשותפת מעוררת בנו פחד, ואנו נאבקים בו בדרכים שונות – בדרך-כלל על-ידי שילוב של השמדה והפרדה, הן ברמה הסמלית הן ברמה הממשית. 

פחד ויחד

סטיבס מספר ברהיטות סיפורים קטנים וגדולים מהחיים, ומתבל זאת בהיגיון בריא – ובהרבה מרטין היידגר (פילוסוף גרמני, 1976-1889). ברוחו של היידגר, סטיבס מניח כנתון קיומי שאנו בני-האדם נמצאים בעולם עם חיות אחרות, מחיות טורפות ועד לחיידקים הניזונים מגופנו. ההוויה המשותפת מעוררת בנו פחד, ואנו נאבקים בו בדרכים שונות – בדרך-כלל על-ידי שילוב של השמדה והפרדה, הן ברמה הסמלית הן ברמה הממשית. סטיבס מציע להכיר במציאות המשותפת שלנו עם החיות ולכונן אותה מחדש כמציאות של חיים יחד. והמפתח לכך, לדעתו, הוא להכיר בפחד ולקבלו.

פחד, השמדה וכבוד

ביטוייו של הפחד האנושי מפני חיות הם ציד חיות לשם הרג, כליאתן לשם כליאה, הדברתן ועיקורן לשם השמדה והפרדתן מאתנו לשם מחיקתן מתודעתנו. סטיבס מציין שהתוצאה הנפוצה ביותר של הפחד היא מאמץ להשמיד את הזולת, או לפחות לנטרל לחלוטין את כוחו. וכאשר הזולת מנוטרל, אפשר אפילו להפנות כלפיו חמלה ולהרגיש שאנו מיטיבים אתו. ברוח זו חובבי גני חיות, למשל, מתפעלים מכך שהחיות מקבלות אוכל "חינם".

סיפור אחד ממחיש את האבסורד. רון ווינטרס הוא מאמן של שימפנזה נקבה בשם מר ג'יגס, שהופיעה בהחלקה על גלגליות בבגדי גבר. ווינטרס הצהיר שהיא "מאושרת וטובה כי היא אף פעם לא נמצאת בכלוב". מבט בתמונותיה מגלה ששיניה הקדמיות של מר ג'יגס נעקרו ושהיא לובשת על גבה מתקן הלם חשמלי, שווינטרס המרוצה מודיע כי "אני כבר אף פעם לא צריך להשתמש בו". כך, באמצעות השליטה, הוסר הפחד.

הפחד ניכר לא רק בפעולות על הגוף אלא גם בדיבור. למשל, ג'ראלד דארל מוכר כלוכד חיות עבור גני חיות וכמחברם של רבי-מכר על מעלליו. דארל אינו מחמיץ הזדמנות לתאר עד כמה החיות אוהבות את כלוביהן ואינן רוצות לחזור לטבע – תוך שהוא מתבל את תיאוריו בכינוי החיות (וכן בני-אדם רבים) בשלל תארים משפילים. לדברי סטיבס, דארל פוחד להיות עם זולת חופשי ואינטליגנטי; ההשפלה היא דרכו להתמודד עם הפחד. אולם קיימים אנשים נדירים שחוו את הפחד, התמודדו עמו – ופיתחו כבוד כלפי החיות. הדבר ניכר בעבודתם של חוקרי חיות גדולות, שלא הסתפקו בלכידתן, בסימונן ובמעקב ממרחק, אלא גם ביקשו להתקרב אליהן.

דבורה חיה ודבר מת

התזה של סטיבס מוסברת בעזרת מקרה של ילד בן שבע שפחד מדבורים עד כדי כך שהיה נמלט בריצה עיוורת, אפילו לכביש. הילד הופנה לטיפול. המטפל הראה לו תמונות קטנות של דבורים, ואחר-כך תמונות גדולות. לאחר מכן הוכנסו לקצהו המרוחק של החדר דבורים מתות בתוך בקבוק. בהדרגה הוצאו הדבורים המתות מהבקבוק והובאו קרוב יותר ויותר, עד לנגיעה במעיל. שיא הטיפול היה "משחקי דמיון" בדבורים המתות. לאחר שמונה מפגשים הודיעה האם בסיפוק שהילד כבר יכול לשחק לבדו בגינה. סטיבס מציג ניתוח מבריק של המקרה הזה (עמ' 147-146):

מדבורה לכלב

ביקורת זו עשויה להטריד אפילו "אנשי זכויות בעלי-חיים" רדיקליים: התייחסות אל חיות כאל דבר-מה הראוי להגנה עלולה לנבוע מאותם מקורות רגשיים כמו תפיסתן כעצמים דוממים, כלומר מהתייחסות אליהן בתור דברים נפעלים וחסרי אונים לחלוטין. תפיסה מורכבת יותר של חיות מחייבת קשר, הוויה משותפת, על הפחד הכרוך בכך. ככלות הכל, מזכיר סטיבס (עמ' 147) "אם הילד היה פוחד מליצנים במקום דבורים, אין ספק שלא היה עולה על דעתו של המטפל לטפל בילד על-ידי חשיפתו לגופות של ליצנים".

סטיבס מוסיף סיפור מניסיונו האישי (עמ' 170): כשהיה ילד בן שש, הוא הגיש לכלב גדול נקניקייה, והכלב נשך בטעות את לחיו וקרע אותה. סטיבס זוכר פחד, ואת "המשוואה הפתאומית בין הלחי שלי ובין הנקניקייה". אולם "למרבה המזל התגברתי על הפחד שלי מכלבים ללא צורך במטפל שיניח כלבי רועים גרמניים מתים על המעיל שלי או יזמין אותי לשחק 'במשחקי דמיון' עם גופות של כלבי רועים גרמניים". באמצעות סיפור זה מנסה סטיבס להראות שההתגברות על הפחד אפשרית – לא בדרך של השמדה סמלית ומעשית אלא דרך הכרה בחיות כזולת.

להיות עם חיות וצמחונות

עבור סטיבס, להיות עם הזולת משמעו הקרבה מסוימת. להקרבה יש גבולות, משני הצדדים; וכליאת הזולת והריגתו היא מעל ומעבר למה שאדם ירשה לעצמו לעשות במסגרת השאיפה לחיות עם הזולת. אולם האם יש לתפיסה זו השלכות מעבר לחיות הקרובות אלינו ממש? סטיבס מודע לכך שהחיים העירוניים מנוכרים מכדי שנוכל "להיות עם" חיות רבות, אך הוא שומר על עקביות (עמ' 173): "בינתיים, אני לא אוכל בשר, לא אתמוך במשקים תעשייתיים, אני לא אניח שמשהו הוא שלי לקחתו [...] פשוט מכיוון שהוא מופיע לפני."

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 141, 12.3.2004.