רווחת בעלי-חיים - עניין לא פשוט
או: הדיאלקטיקה של מושג הרווחה
שיפור תנאים או ביטול הניצול?
רוב הארגונים להגנה על בעלי-חיים במהלך קרוב למאתיים השנים האחרונות, לא שאפו לבטל את ניצולם של בעלי-חיים שונים על-ידי בני-אדם. ברמה הערכית, קיומם של מוסדות מנצלים נתפס כרע הכרחי ואפילו רצוי: תעשיות הביצים, החלב והצמר, תעשיית הבשר והעור, שימוש בחיות שונות לצורכי מחקר, ועוד - כל אלה לא נתפסו כפסולים מן היסוד. מטרתם הסופית של רוב הארגונים הייתה ועודנה, לשפר את מצבן של החיות בתוך המוסדות הקיימים. התפיסה הרווחת היא כי יש למנוע "פגיעה מיותרת", אך לא כל פגיעה היא מיותרת. בדור האחרון מסרבים יותר ויותר ארגונים לקבל תפיסה זו. עבורם, עצם קיומם של מוסדות מנצלים הוא פסול מן היסוד, ולכן יש לבטל אותם - לא לבצע תיקונים באופי הניצול.
רווחה או זכויות?
המחלוקת האתית בין שתי התפיסות היא מהותית: ארגוני "רווחה" מובהקים - שמטרתם הסופית היא שיפור תנאי החיים של החיות המנוצלות - מעניקים דגש מיוחד למניעת סבל. פגיעה בחיות, מבחינתם, מתמצה בגרימת סבל; אין סבל - אין בעיה. כלומר, אם לא נראה כי הטיפול במשק החקלאי מכאיב לחיות, אם הצפיפות והשעמום אינם גורמים מחלות או התנהגות הנראית פתולוגית, אם הורגים את החיות כשאינן שרויות בהכרה - אין סיבה לשלול את קיומו של המשק החקלאי. להנחות אלה מתנגדים בחריפות ארגונים (ואנונימוס ביניהם), שמטרתם הסופית היא ביטול מוסדות הניצול. לפי השקפתם, מוסדות הניצול מפרים את זכויות היסוד של החיות, אפילו במקרה שלא נגרם להן סבל. זכותה של חיה לממש את יכולתה לקיים קשרים עם בנות-מינה, לחיות בסביבה מגוונת - ולחיות בכלל - גם אם שלילת יכולות אלה אינה מסבה לה סבל.
בואו נהיה מעשיים!
ברמת העיקרון, מדובר במחלוקת עמוקה. אולם המחלוקת מצטמצמת כאשר נתקלת התיאוריה במציאות. המצדדים באידיאולוגיה של "רווחה" (שיפור תנאים) מבינים היטב - אם אינם תמימים לחלוטין - שעצם קיומו של ניצול ממוסד, מתועש, כרוך בהכרח בגרימת סבל בהיקף עצום, ולכן יש לפעול לביטול תעשיות-החי. במקביל לכך, המצדדים באידיאולוגיה של "זכויות" (ביטול הניצול) מבינים אף הם היטב - אם אינם תמימים לחלוטין - שביטול מערכות הניצול הגדולות איננו אפשרי כיום, והמעט שניתן לעשות למען רוב החיות המנוצלות הוא לשפר את מצבן במסגרת התעשיות הקיימות. לכן, כאשר ארגוני ה"זכויות" וה"רווחה" במיטבם, הם פועלים יחד למען מטרות דומות למדי - ארגוני "רווחה" שותפים, למשל, למאבק לביטול תעשיית פיטום האווזים ולביטול הניסויים בבעלי-חיים בתעשיית הקוסמטיקה, בעוד שארגוני "זכויות" שותפים למאבק ל"עידון" שיטות של כליאה, הובלה ושל הרג חיות.
האם הדרישה לרווחה היא מעשית יותר?
דומה שקל למדי להבחין בחסרונות של הגישה הטהרנית ("רק ביטול!"), ולטעון כי אין משמעות לטוהר אידיאולוגי - מה שקובע הוא התוצאות בשטח, צנועות ככל שיהיו. אולם, משיבים הטהרנים, מסקנה זו פשטנית מדי. דווקא הדרישה לשיפורים בתוך מנגנון קיים אינה מעשית, הם אומרים. למשל: במדינות שונות, זה למעלה ממאה שנים, רוב מאמצי החקיקה נגד ניסויים בחיות נועדו לדרוש מן הנסיינים, שישתדלו להפחית את מספר החיות בכל ניסוי, לבדוק אם ניתן להשתמש בשיטה חלופית, לגרום סבל מועט ככל האפשר, וכדומה. שיקול-הדעת כולו נותר בידי הנסיינים - אשר, כצפוי, אינם מתחשבים בחוקים, בהיעדר הגבלות חד-משמעיות ופיקוח חיצוני. בתנאים כאלה, רק איסורים חותכים, כגון איסור על עריכת ניסויים בחיות לצורכי קוסמטיקה, מניבים תוצאות משמעותיות בשטח. בקיצור - בתנאים מסוימים, דווקא הדרישה לביטול הניצול היא מעשית יותר, גם אם היא חלה רק בקנה-מידה קטן.
רווחה והסתאבות
נגד הגישה המצדדת בשיפור גרידא ברווחתן של החיות מוטחים גם טיעונים חריפים יותר. במקרים רבים, כך מסבירים המתנגדים, פוגעים ארגוני ה"רווחה" בחיות יותר משהם מועילים להן. מרוב מאמץ לשיתוף-פעולה עם גורמי הכוח, הם נבלעים בתוכם, ונותרים כחותמת גומי למעשי הניצול הקיימים. בכך הם אף מונעים ביקורת כלפי הניצול - שהרי אם הממונים על הגנת החיות מאשרים שיטת הרג מסוימת בתור "הומנית", מי יקום לומר שהשיטה עודנה פסולה, ושהמעשה פסול מעצם מהותו? יתירה מזאת: לא פעם הופכים ארגונים שהיו, במקורם, ארגוני רווחה, לממסד הפוגעני בעצמם. תופעה זו בולטת במיוחד ביחס לכלבים ולחתולים: במדינות רבות, ארגוני ה"רווחה" הם שלוכדים את החיות והורגים אותן.
הגורל העגום של רפורמות רווחה
גם אם אין ארגוני הרווחה עצמם הופכים לחלק מן הממסד הפוגעני, לא פעם עשוי הממסד לנצל את פעילותם לטובתו. מטרתן של תעשיות-החי היא להפיק מן החיות "מוצרים" בכמות גדולה ככל האפשר (בשר, ביצים, חלב וכדומה). חיות סובלות, חולות ומתות אינן מועילות לתעשיות-החי. אם ניתן לשפר את רווחתן ולמנוע בכך חולי ומוות, הגורמים נזק כספי - התעשייה תתמוך בכך; הרי היא מפתחת שיטות למניעת חולי ומוות מטעם עצמה. אך שיטות חדשות לצמצום בשיעור התחלואה והמוות אינן מביאות בהכרח לשיפורים ברווחת החיות, בין היתר כי קיימת סכנה שהשכלולים ינוצלו כדי ללחוץ על החיות עוד יותר (לצופף יותר, לצמצם במזון וכדומה) ולהפיק מהן רווחים נוספים, במחיר רווחתן. כך הופכים מחקרי רווחה (למשל - אילו גירויים ניתן לספק לתרנגולות בכלובים, כדי שישתעממו פחות), לכלי המשרת את התעשייה להמשיך ולפגוע בחיות ביתר יעילות (אם הן משתעממות פחות ומנקרות פחות זו את זו - ניתן לדחוס יותר תרנגולות בכלוב).
בדרך להצלחה של מאבקי רווחה
הגורל העגום שפוקד פעילויות רבות, שמטרתן הראשונית היתה קידום רווחת בעלי-חיים, אינו הכרחי: יש מכשולים שניתן לזהות ולהימנע מהם. אחד מהם הוא הנטייה לסמוך על שיתוף-פעולה עם גורמים תוך המנגנון המנצל. אין טעם, למשל, למקד את המאמצים בניסיון לשכנע חקלאים, מדענים או את נציגיהם במשרדי הממשלה לבצע רפורמות למען החיות. איש מהם לא יוותר מרצונו הטוב על רווחים ועל הרגלים; ויתור משמעותי יתרחש רק בעקבות הפעלת כוח רב מבחוץ, שמקורו בלחץ ציבורי. וגם לאחר שהופעל הלחץ, קלושים סיכויי ההצלחה של רפורמה, המותירה בידי המנצלים פיקוח-עצמי: אין טעם לקבוע כמה תרנגולות מותר לדחוס בכל כלוב במשאיות ההובלה, למשל, כי קשה מאוד לפקח על כך; לעומת זאת, אם נקבע בחוק, כי מותר להשתמש רק בכלובים מסוג מסוים, ניתן לפקח על כך מבחוץ. אך הפתרונות לבעיית ניהולו של מאבק יעיל אינם מצויים רק בפרטים הטכניים, אלא גם באידיאולוגיה. המגע המתמשך עם גורמי הניצול והשלטון, עלול להשפיע עמוקות על העוסקים בו; ארגון שאינו מקפיד על טוהר אידיאולוגי בינו לבין עצמו, סופו לאמץ את נקודת-המבט של המנצלים.
מקורות עיקריים
Peter Singer, Ethics Into Action: Henry Spira and the Animal Rights Movement, (London, Boulder, New York and Oxford: Rowman & Littlefield, 1998).