חוות הקסמים
הערות על ספר הילדים הקלאסי של אי. בי. ווייט
העלילה
"הרשת של שרלוט" מאת אלווין ברוקס וייט (1899-1985), שחיבר גם את "הרפתקאות סטיוארט ליטל", פורסם לראשונה ב-1952 והוא אחד מספרי הילדים המצליחים בכל הזמנים. הספר נועד לגילאי 13-9 בקירוב. הוא תורגם לעברית כ"חוות הקסמים", ללא הצלחה רבה, ככל הנראה משום שגיבור חזיר אינו מתאים להקשר הישראלי. הספר מגולל את סיפורו של החזיר ווילבור, שנולד במשק משפחתי בארצות-הברית. כגור חלש במיוחד, נידון ווילבור להרג על-ידי אבי משפחת ארבל (Arable), ניצל בזכות התערבות הבת הקטנה, פרן (Fren), והועבר למשק משפחתי קטן של הדוד צוקרמן, לפיטום עבור שחיטה. חברתו היחידה של ווילבור היא העכבישה שרלוט, שהוגה תכנית להצילו מהשחיטה: היא טווה ברשת שלה מילים מחמיאות לווילבור. צוקרמן ואנשי קהילתו חושבים, שהמילים הטוויות ברשת הן נס הקשור בווילבור. המחמאות ברשת והאמונה בנס מסייעים ל"זכייה" של ווילבור בתחרות ביריד אזורי. בעקבות זאת, מחליט צוקרמן שלא להרוג את ווילבור.
הנידון למוות בתאו
המשק של ווייט
ההיכרות של ווייט עם חזירים, מתבססת על משק זעיר שניהל כתחביב, ללא מסחר בחיות למטרות פרנסה. המשק ב"הרשת של שרלוט" דומה למשק של ווייט: חיות ספורות מזנים בריאים למדי, מוחזקות במרחב גדול ומגוון יחסית, ומקבלות טיפול סביר. זה איננו משק מסחרי, ומובן שאין כל קשר בינו לבין חקלאות מתועשת (משקי חזירים מתועשים נפוצו בארצות-הברית רק החל מסוף שנות השישים). באחת מן המסות המפורסמות שלו, "מותו של חזיר", מתאר ווייט מקרה אמיתי, שבו חלה חזיר שגידל לשחיטה. ווייט עשה מאמץ גדול להצילו, תוך רגישות רבה לסבלו. החזיר מת לאחר ארבעה ימי ייסורים, שהיו קשים גם לווייט. הקהילה הכפרית שסביבו הביעה עניין רב והשתתפות בצער. זהו אפוא העולם שמצטייר מתוך "הרשת של
שרלוט", וכמו בכל ספרי הילדים האחרים, כמעט, הוא מעביר לקוראים דימוי מטעה ביותר של המציאות החקלאית הרווחת יותר. המשך טבעי לקריאת "הרשת של שרלוט" הוא ביקור בפינת חי – כפי שאכן עושות כיתות בית-ספר מסוימות, הלומדות את הספר בארצות-הברית (התמונה משמאל לקוחה מביקור כזה במשק ובו שני חזירים, המכונים ווילבור ושרלוט). כמובן, ביקור במשק מתועש נותר בלתי רלוונטי.
שעמום
לא בורות או שאיפה להסתיר עובדות קשות הם שהביאו את ווייט ליצור דימוי של משק חי "אידיאלי". כך נראה העולם החקלאי שהכיר הסופר מקרוב, ובמסגרת זו לא ניסה להסתיר אסונות בחיי החיות. במרכז הספר עומדים הבדידות והשעמום – לכאורה תחושות, שכל ילד יכול להזדהות איתן, אולם ב"הרשת של שרלוט" הן קטלניות יותר ומקורן אכזרי וטראגי באופן זר לחלוטין לילדים, תוצאה של הבידוד שנכפה על ווילבור, האומר: "אני בן פחות מחודשיים ואני עייף מן החיים" (עמ' 16). למרות הייצוג האותנטי של רגשות החזיר הכלוא, הסיפור אינו צפוי בהכרח לעורר בקוראים ביקורתיות ביחס לכליאה ולבידוד, כי ווילבור נולד קטן במיוחד וטעון טיפול מיוחד; לכן בידודו החל למעשה כדי להגן עליו. וממילא הוא מצא לעצמו ידידת נפש אימהית.
בידוד
בזכות מאמציה הבלתי נלאים של שרלוט להציל את ווילבור משחיטה, "הרשת של שרלוט" מהווה בסיס נוח להתרפקות על מושג החברות – כפי שניכר בחומרי הסברה לילדים הלומדים את הספר. מבט ביקורתי יותר יגלה, שיותר משהספר מתאר ידידות אידיאלית, הוא מתאר מציאות חקלאית אכזרית, אפילו במשק המשפחתי הקטנטן. השעמום ותחושת הבידוד של ווילבור נובעים מכך, שנשלל ממנו כל קשר עם בני מינו. הכבשים, האווזים והחולדה, כיונקים וכעופות, קרובים אליו במידה מספקת כדי לתקשר איתו (כולם מדברים אנגלית – מוסכמה ספרותית נוחה ומקובלת) אך החיות הללו שקועות בעצמן או אף עוינות כלפיו. פרן, הילדה, היא היונק היחיד שמספק לגור החזירים שהופרד מאמו חיבה ללא תנאי, אם כי ביקוריה מעטים וקצרים מדי עבורו. עד כאן מתקבלת תמונה אמינה של חיי הגור המבודד במשק.
פסיכוזה
על רקע זה מופיעה שרלוט. היא מתגלה לראשונה בקולה בלבד, בלילו של היום הגרוע בחיי ווילבור, לאחר שבדיכאונו הפסיק לאכול – והולעט בכוח בתרופה. "אני אהיה חברה שלך", מכריז הקול בחשיכה (עמ' 31). האם אחרי הכישלון בתקשורת עם יונקים ועופות, תבוא הגאולה דווקא מפרוקת רגליים זעירה? שהופכת לא רק לחברה אימהית, אלא גם למצילה ממוות?! האבסורד ניכר באיוריו של גארת' וויליאמס (מאייר הספר): העכבישה כה קטנה לעומת החזיר, עד שלא ניתן להציג דיוקן של שניהם בפורמט אחד; הפיתרון של וויליאמס הוא תיאור היונקים והעופות כבעלי פרצוף ואישיות, בעוד שהעכבישה נותרת ככתם זעיר עם חוטי רגליים דקות, על רשת. עכבישה על רשת היא אמנם גירוי חזותי הנוכח בדיר, אך גירוי קטן ועלוב. כלומר, ווייט, שבחן במשק שלו את אפשרויות החברה וההצלה העומדות בפני חזיר, לא מצא פיתרון מציאותי ונאלץ לברוא עולם ומלואו על בסיס גירוי קלוש. כך גם יצר ווייט מבלי משים ייצוג חריף של יצור כלוא, משועמם ובודד עד כדי איבוד שפיותו ושמיעת קולות המדברים אליו בחשיכה. במילים אחרות: בהשראת הריאליזם המשכנע בראשית הסיפור, שרלוט מתגלה בהמשכו כפנטזיה של אסיר, שהשתגע בתאו. מובן שהיא לא יכולה לגעת בו ולשחק איתו – הצרכים החשובים ביותר לגור חזירים. היא נותרת מרחפת גבוה מעליו, דיבור כמעט נטול גוף, התגלמות של השגחה, הטווה למענו סיפור הצלה בלתי אפשרי ומופרך (למשל, ממתי נמנעים חקלאים מלשחוט חיה ש"זכתה" בפרס?!).
מוות
פירוש "הרשת של שרלוט" כהתפתחות של פנטסיה פסיכוטית, איננו מקובל. אך קשה לחלוק על כך, שנושא המוות מוצג בספר בגילוי בלתי שגרתי עבור ספר ילדים. שרלוט מתארת כיצד היא הורגת חיות אחרות כדי להתקיים; היא עצמה מתה; וסכנת מוות מרחפת מעל ראשו של ווילבור, החל בעמוד הראשון של הספר. המוות בעולמה של העכבישה – הן למטרות קיום והן מזקנה – מוצג כחלק מן הטבע, כרוע שיש להשלים עמו. ווייט מתאר באריכות (עמ' 41-37) את שיטות הציד של שרלוט. ווילבור, ואיתו ודאי הקוראים, נבעת מהפרטים המכוערים של ההרג, אך מקשיב לתירוצי שרלוט: זהו טבעה כעכבישה, רק כך היא יכולה לאכול והיא שומרת שהעולם לא יתמלא בחרקים. ווילבור זקוק לזמן כדי לקבל הרג זה כלגיטימי. אולם בכל הנוגע לאיום על חיי ווילבור עצמו, אין זכר לקבלת הריגתו כחלק מהחיים. ההרג מוקע במונחים מוסריים מפורשים ונחשב כגזירה שנאבקים בה. כך מבשרת הכבשה הזקנה לווילבור, שהוא נידון למוות (עמ' 49):
'לא,' ענה ווילבור.
'ובכן, אני לא אוהבת להפיץ בשורות רעות,' אמרה הכבשה, 'אבל הם מפטמים אותך מכיוון שהם עומדים להרוג אותך, זאת הסיבה.'
'הם הולכים למה?' צרח ווילבור. [...]
'להרוג אותך. להפוך אותך לקותל ולנקניק מעושן,' המשיכה הכבשה הזקנה. 'כמעט כל החזירים הצעירים נרצחים על-ידי החקלאי ברגע שמגיע מזג האוויר הקר באמת. יש כאן קנוניה שגרתית להרוג אותך בחג המולד. כולם שותפים לזה – לארווי, צוקרמן, אפילו ג'ון ארבל.'"
נקודת-מבטו של הקורבן המיועד, קנוניה לרצח, חשיפת פרצופם האמיתי של החקלאים, הדגשת הקשר בין הסובייקט החי לבין מוצרי הצריכה שמיוצרים מגופתו – כל אלה מופיעים במפורש בקטע זה ונוכחים בספר כולו, ללא תירוץ וללא השלמה. אי-אפשר אפוא שלא להבין את "הרשת של שרלוט" כספר המטיף, ולו במידת-מה, לצמחונות. אף על-פי כן, פרשני הספר עבור ילדים עושים את הבלתי אפשרי: בתוכניות לימוד אמריקאיות, לא זו בלבד שנשמטה כמעט לחלוטין סוגיית רציחתם של חזירים כדי להפכם למוצרי צריכה, אלא שיש המספקים קישורים לאתרים חקלאיים לילדים, שמפרסמים מוצרים מבשר חזיר. ניתן רק לקוות, שהילדים ישרים ורגישים יותר ממורותיהם.
ילדה עם מצפון לוחם
דיוקן המשחררת
סיפור הצלותיו של החזיר ווילבור משחיטה כולל מערכת יחסים מורכבת בינו לבין פרן, הילדה שהצילה אותו בינקותו. בפתיחת הספר, מגלמת פרן מעין לוחמת שחרור, שנות דור טרם הופעת התנועה לשחרור בעלי-חיים. באמצעות דמותה של פרן, שרטט ווייט את האפשרויות החברתיות הקיימות, בעיניו, לשחרור בעלי-חיים בזמנו. התוצאות אינן מעודדות – ספק מביעות את דעותיו הקדומות של ווייט בנושא, ספק משקפות את המצב העגום ביחס לזכויות בעלי-חיים בחברה המוכרת לו. ועם זאת, יש בספר גם תעוזה מעוררת השראה.
כך נפתח הספר (עמ' 1):
'אני לא רואה בשביל מה הוא צריך גרזן,' המשיכה פרן, שהייתה רק בת שמונה. 'ובכן,' אמרה אימה, 'אחד מן החזירים לא מפותח [runt]. הוא קטן וחלש מאוד, ואף פעם לא ייצא ממנו משהו. אז אביך החליט להיפטר ממנו'."
כיצד תקבל פרן את גזר-הדין הרצחני? הספר ודאי היה נוח יותר לעיכול – למבוגרים אוכלי בשר – אילו הייתה פרן מסתפקת בתחנונים על חיי הגור, תוך הכרה בצדקת הוריה. אולם היא מגיבה אחרת. ראשית כל, היא מעלה טיעונים (עמ' 3-1):
'אבל זה לא הוגן [...] החזיר לא היה יכול לעשות משהו בנוגע לכך שנולד קטן, לא?'
'אם אני הייתי קטנה מאוד בלידה, אז היית הורג גם אותי?'
'אני לא רואה שום הבדל [בין ילדה קטנה לחזיר קטן]'
'זהו המקרה הנורא ביותר של אי-צדק שנתקלתי בו אי-פעם.'"
פרן אינה טוענת שהגור ראוי לחיות משום שהוא חמוד או כי הוא אהוב עליה – טיעונים נפוצים ונוחים, המבליעים הנחה, שיש לחוס על חיות מתוך התחשבות באנשים בלבד. פרן גם אינה מעלה תחושות בטן של סלידה מריטוש הגוף החי או מהרג ומוות. תחת זאת, היא מנתחת את המצב במושגים מופשטים של צדק, נאבקת למען חיה הזרה לה לחלוטין, מפגינה יכולת לדמיין את עצמה במקום החיה, וגוררת את אביה למשחק התפקידים בתרגיל לוגי ורטורי מבריק. בקיצור, פרן אינה פועלת כצפוי מאדם בגיל שמונה. נראה שקולה האנליטי הוא למעשה קולו של אי. בי. ווייט הבוגר. ברשימתו "מותו של חזיר", כתב ווייט על שחיטת חזירים (עמ' 17):
דמותה של פרן העניקה לווייט את ההזדמנות הנדירה, להטיל ספק בגזירה החקלאית השגרתית.
פעולה ישירה
פרן אינה מסתפקת בדיבורים. כפי שמבהיר היטב האיור של גראת' וויליאמס, אם הפנייה לרגש ולהיגיון אינה פועלת, לא נותר אלא להפעיל כוח מול כוח. למרות הדמעות הזולגות על לחייה, הילדה מנסה לעקור את הגרזן מידי אביה. תמונה הרואית זו עשויה להעלות על הדעת את פעולות "החזית לשחרור החיות" בדור מאוחר יותר, שהפכו בדמיון האמריקאי הפורה לפעולות "טרור". אולם ווייט אינו מציג את הכוח עצמו כפיתרון ריאלי; פרן מרשה לעצמה להתייצב מול הגרזן כי היא יודעת בוודאות, שאביה לא יפגע בה. היא אינה מצליחה להשתלט על כלי ההרג, ומה שמכריע את הכף לטובת גור החזירים הוא התרככות האב מול המתקפה המשולבת – של דברי מוסר, כוח פיזי ובכי – מצד אדם קרוב ויקר לו. הפעולה הישירה של פרן הצליחה כי המחישה עד כמה מוכנה הילדה להקריב למען הצדק – לא משום שעצרה פיזית את האלימות.
תרגילים בזהות מגדרית
לאחר שהצליחה פרן להשיג חנינה לגור, הטיל עליה האב לטפל בו – בדומה לרשות, המטילה על ארגונים למען בעלי-חיים את עול הטיפול בחיות כ"תמורה" להסכמה שלא להרוג את החיות. פרן נכנסת לתפקיד האם המאמצת בהתלהבות אדירה. הגור, ווילבור, מקבל מקום בעגלת המשחק שלה לצד הבובה, אך הוא "בובה" מוצלחת הרבה יותר כי ניתן להניקו מבקבוק, להוציאו לטיול ולהשגיח עליו – והכול באמת. בעולם הכפרי של אמצע המאה העשרים, אין סכנה שווילבור ייזרק כצעצוע אופנתי וזמני, כמקובל בחברה הצרכנית. עבור פרן, משחקי האמהות הם תרגיל הכנה רציני ביותר לקראת הדבר האמיתי. גם אחיה בן העשר, אברי, מציית לזהות המגדרית שלו: הוא ילד "שובב", כלומר חמוש ברובה אוויר, בפגיון עץ ובמקלות; בשביל הכיף, הוא כמעט הורג את העכבישה שרלוט, מענה צפרדע שלכד וגם הורג דגים למאכל. אמנם, כפי שנראה בהמשך, התפקידים המגדריים הסטריאוטיפיים עוברים שינוי עם ההתבגרות.
הצופה השותקת
לאחר שכיכבה פרן בפתיחה הדרמטית של הספר וסיפקה לקוראים (ובעיקר לקוראות?!) מקור להזדהות אנושית, היא נסוגה בהדרגה מן הסיפור. כשווילבור גדל מעט, זומם האב שוב להרוג אותו ופרן מצילה את הגור בשנית, והפעם ללא גבורה רבה. ווילבור נמכר לדוד לפיטום במקום להישחט מיד, ופרן נוהגת לבקרו לאחר מכן כשגדר מפרידה ביניהם, בפקודת הדוד. היא לא תיאבק עוד למענו ולכן לא יוכל להינצל אלא בעזרת נס. פרן הופכת לצופה-מאזינה סבלנית, שתקנית ופסיבית. היא מבינה את כל שיחותיהן של החיות מבלי להשתתף בהן. בקיצור – מאם מאמצת היא הפכה לאתולוגית. ב"הרשת של שרלוט", אתולוגיה היא תחום ילדותי: רק לילדה יש עדיין סבלנות לבלות שעות בין החיות ורק אוזניה חדות מספיק כדי להבינן.
בגרות משחיתה
ההתבגרות, לפי אי. בי. ווייט, מובילה להתנכרות אל החיות. בחלוף החודשים והשנים, "היא [פרן] גדלה, ונזהרה להימנע מדברים ילדותיים, כמו ישיבה על שרפרף חליבה ליד דיר חזירים." (עמ' 183). למעשה, התרחקותה מווילבור החלה כתוצאת לוואי של ראשית ההתעניינות במין השני. אם לשפוט לפי התנהגות הורי פרן, בהמשך התהליך יתהפכו התפקידים המגדריים: האב שומר עדיין על קשר כלשהו עם החיות (האלימות הילדותית נגד חיות התמסדה והפכה לעיסוק בחקלאות?) ואילו האם מנותקת מהן לחלוטין. לכן מר ארבל קיבל בהבנה את סיפורי ביתו על השיחות בין החיות בדיר, בעוד שהאם החליטה לפנות לרופא כדי לברר מה לא בסדר עם הילדה.
53 שנים אחרי
הצגתה של הרגישות כלפי חיות כתכונה ילדותית, שנעלמת בבגרות, מקובלת בסיפורי ילדים כאמצעי לניטרול הרדיקליות המאיימת שטמונה ברגישות זו. אילו גדלה פרן והפכה לצמחונית המחבלת במשחטות חזירים, ספק אם "הרשת של שרלוט" היה רב-מכר. תחת זאת, הספר נאמן לערכים האמריקאיים של תקופתו, שלא השתנו הרבה מאז. יש גם להודות, שעצירת הגרזן של אבא היא אנכרוניזם: כיום (ובמידה רבה גם בימי פרסום הספר) שחרור בעלי-חיים תלוי בהימנעות פשוטה מקניית מוצרים מסוימים בסופרמרקט. ולמרות הסתייגויות אלה, התנהגותה ההרואית של פרן בראשית הספר יכולה להעניק לילדים כיום השראה רבה – דווקא משום שיש ביניהם מי שנחשפו לתפיסות עדכניות יותר של זכויות בעלי-חיים והם עשויים להבין את הספר על רקע זה.
