החברה מהפלנטה האחרת

" זאת עם הכתם השחור" הוא סיפורה של לילי בת ה - 15, שבמהלך חופשת פסח אחת עוברת מסע התבגרות,  בסיועה של כבשה אשר אותה היא מצילה ומחביאה מהוריה ומשאר המבוגרים. 

הספר מסופר בקולה ומנקודת מבטה של לילי, נערה מחוננת, רגישה בצורה יוצאת דופן, ובעלת הומור וקול ייחודיים, והוא נפתח בתגובתה להודעת הוריה על גירושים ולעזיבת אביה את הבית. לילי ואמה נוסעות בערב החג לצימר במושב, ושם יוצאת לילי לסייר בסביבה ומתוודעת לכבשה המוחזקת באחד המשקים. בעלת המשק מספרת כי הכבשה כבר זקנה ואחרי החג יבוא סוחר הבשר לקחת אותה, ולילי נשבית במבטה של הכבשה, ומרגישה ש"אם אלך זה יהיה כמו לסגור דלת". בסופו של דבר היא מוצאת את עצמה מבריחה את הכבשה במכונית שבה היא ואמה שבות אל העיר, ומכאן נפרשת עלילה המערבת באופן מתוחכם ריאליזם עם אלמנטים פנטסטיים, שבה לא ברור מי מצילה את מי: לילי מצילה את הכבשה משחיטה ומחביאה אותה מכל מי שעשוי לאיים עליה או להחזיר אותה למשק, והכבשה משמשת אוזן קשבת ללילי, נותנת לה תקווה שהוריה יחזרו לחיות יחד ודוחפת אותה להתמודד עם אתגרים חדשים ולשתף פעולה עם אנשים הרחוקים מאוד מעולמה בדרך כלל. 

אגדה בלבוש מתוחכם

הכבשה הנחלצת לעזרת הגיבורה היא וריאציה על המוטיב הרווח של בעל-חיים פנטסטי ובעל כוחות-על הנחלץ לעזרת גיבורי ספרות הילדים והאגדות, החל מדג הזהב ושלוש המשאלות ועד הארי פוטר. אך זו וריאציה מעניינת ומורכבת: כבשה היא חיה לא-פנטסטית בעליל, "חיית משק", כלומר כזו שאין לה ערך מיוחד בעיניי רוב האנשים, וקיומה טריוויאלי ורחוק מלהיות זוהר. ויותר מזה, אמנם לילי פונה אליה לעזרה, אך היא עצמה זקוקה לעזרה ולהגנה פי כמה, ומאמציה של לילי להסתיר אותה ולהגן עליה מסכנות שונות מהווים את הציר העלילתי המרכזי של הספר. אבל לצד חולשתה הבסיסית והתלות שלה בלילי, הכבשה היא גם בעלת היכולת הפלאית לקיים תקשורת מילולית עם בני אדם, וכביכול גם בעלת ידע על-טבעי שבעזרתו תחזיר לילי את הוריה זה לזה. כמעט עד סוף הספר לא ברור אם היכולות הללו קיימות בראשה של לילי בלבד או במציאות. 

אפשר לומר שהכבשה דומה לחיות הפנטסטיות של עולם האגדות גם בכך, שהיא באמת "מעולם אחר", במובן זה שמציאות חיי המשק שממנה היא מגיעה מודחקת ומוכחשת על ידי התושבים האנושיים של כדור הארץ. כאשר לילי מגלה בתחילת הספר שהכבשה כבר זקנה ומיועדת לשחיטה, היא מספרת: "כנראה נראיתי מופתעת, כי האישה הקטנה [בעלת המשק] אמרה פתאום בלעג או בעלבון, "אנשים באים מתל אביב, קונים גבינות צאן, מה אתם חושבים לעצמכם, שאני יכולה לפתוח פה בית אבות לכבשים?!". זהו הרגע שבו לילי מתחילה להציץ אל אותה פלנטה אחרת שבה מתקיימים רוב בעלי-החיים, ורואה שם כבשה אחת מסוימת ומיוחדת הזקוקה להגנה. עיניה היפות המביטות בלילי, הריח הטוב שלה, עדינותה, והעובדה שלצדה לילי מרגישה מוגנת ושלווה – כל אלה מביאים גם את הקורא להציץ אל אותו עולם מוכחש ולא לסגור את הדלת אליו. 

לילי היא דמות מקסימה ומעוררת הזדהות, אולי דווקא מפני שהיא לא מנסה להיות כזו: היא רגישה וחדת-אבחנה, חכמה מאוד, ומלאת תובנות על הוריה ועל עולם המבוגרים בכלל. תוך כדי הניסיונות להציל את הכבשה, הנערה המבריקה, שחיה חיי-רווחה הסובבים סביב לימודים והשכלה, מכירה את זהר, בחור המגיע מרקע של עוני והזנחה תרבותית, שנשר מלימודים בבית הספר. לילי נאלצת לשתף אתו פעולה כדי להציל את הכבשה, ובניגוד לציפיות נוצרת בין השניים חברות אמיצה, שבה כל אחד מהם מגלה את ערכו: לילי מגלה את היכולת שלה לחברות-אמת, שעד אז פקפקה בקיומה, וגם את יכולתה להיות גאה במראה החיצוני שלה, וזהר מגלה את כישרונו ויכולתו ללמוד. ההתבגרות שמתרחשת במהלך אותה חופשת פסח קצרה נבנית באופן רגיש מאוד ואמין, וזאת בזכות המלאות של הדמויות, במיוחד דמותה של לילי, והעובדה שהמחברת מכירה היכרות מדוקדקת ואינטימית את העולם, הרגשות, המחשבות והשפה של כל אחת מהן. 

אז איך כותבים כבשה?

רגיש ונבון מאוד גם עיצוב דמותה של הכבשה, זאדה (קיצור של שחרזאדה, השם שנותנת לילי לכבשה במקום המספר ששימש כשמה במשק): אמנם, מיוחסת לה יכולת על-טבעית לשוחח עם אנשים - להבין את דבריהם ולהשיב על שאלות ב"כן" ו"לא" באמצעות הנעת אזניה. אך מלבד אפיון זה, שכאמור לא ברור אם הוא מתקיים במציאות או בדמיונה של הגיבורה, התיאור של זאדה זהיר מאוד, והמחברת נמנעת מלכפות עליה התנהגויות ודפוסי-חשיבה אנושיים. את מה שאנו יודעים על הצרכים, הרצונות והפחדים שלה, אנו יודעים מהתנהגותה, הכבשתית לחלוטין: שיניה הנוקשות בפחד וסירובה להתקדם בהליכה אם המקום חשוך, בהלה וריצת-אמוק לנוכח רעשים (רעשים שנראים לנו כטבעיים וקלים), הרוגע האופף אותה כשלילי נותנת לה צעצוע רך, ההליכה שלה אחרי לילי כדי לא להישאר לבד, החיבה שלה לטעם המתוק (לילי מגלה שבעזרת בקבוק סירופ מייפל היא מסוגלת למשוך את זאדה אחריה גם כשהיא פוחדת או לא רוצה ללכת), כמויות המזון העצומות שהיא אוכלת, המאפיינות כבשה אמיתית, ועוד. יש באפיון הזה כבוד עמוק ובסיסי לבעלי חיים, וזהירות שלא לייחס להם אופי אנושי. לכבד אותם בתור מי שהם, ולא בתור גרסאות מוגבלות שלנו. אף מציבה בפני לילי בעיות אמתיות שהיו עומדות בפני מי שמנסה להציל ולגדל כבשה בעיר: היכן להסתיר אותה, איך למצוא עבורה מזון מתאים בכמות מספקת, איך לפנות את הצרכים שלה. 

טבעונות כמסקנה

הניסיון להבין דברים כפי שהם הוא התכונה הבולטת ביותר של לילי, שבדרך כלל שקועה בלימודי מתמטיקה ואסטרונומיה. אופייה החקרני ורצונה לדעת תמיד את האמת, הוא זה שמנחה אותה להציל את הכבשה, ובסופו של דבר גם להימנע מאכילת בשר ומוצרים שהופקו מגופם של בעלי חיים. כך היא מעידה על עצמה בשיחה עם זהר, לקראת סופו של הספר: "אני לא סתם מחשבת מספרים מהבוקר עד הערב. אני מנסה לגלות משהו על העולם, אתה יודע, כאילו כשהולכים לטבע, לים או משהו, אני רואה איך אנשים חושבים. בשבילם הכול זה רק נוף, הם רק חושבים, חם לי, קר לי, בוא נשב בצל. איך אני אגיד לך את זה... כמעט בשביל כל האנשים שאני מכירה העולם זה מקום לעשות בו על האש. אבל אני רוצה להבין את העולם, וזה לא משנה אם זה להבין משהו קטן כמו חידה טיפשית בחשבון או משהו גדול כמו שביל החלב." אבל במהלך הסיפור לילי מגלה גם את המוגבלות שלה: ההתלהבות שלה מהיכולות הלשוניות של זאדה, וגם ממחקר פסיכולוגי שבשלב מסוים היא חושבת לבצע עליה, מפנה את מקומה להבנה, שהכבשה זכאית לחיים שלווים ומוגנים גם ללא יכולות אלה, ושהיא אינה צריכה "להרוויח" את קיומה במחקר כזה או אחר.  
במהלך הסיפור, וככל שהקשר בין לילי לזאדה נעשה משמעותי יותר, מאמצת הנערה אורח חיים טבעוני. גם כאן מתבטאות העדינות והיעדר-הדידקטיות של הספר: הטבעונות אינה "אידיאולוגיה", או איזשהו דגל שלילי זקוקה לו כדי להגדיר את עצמה באמצעותו, אלא פועל יוצא של היכרותה עם העולם, שהפכה רחבה יותר, ומציאותית יותר. יפה גם תגובתו של אביה, קונדיטור מקצועי ובשלן, לשינוי שחל בה: כשהיא מגיעה אליו הוא מכין מנה מטופו, ואומר "מה את חושבת, שלא קלטתי את כל עניין הצמחונות שלך?". זאת אחרי שלאורך הספר לילי מרגישה שאביה מרוחק, לא מכיר אותה וחרד לעצם הקשר ביניהם. נראה שברגע שלילי מכירה את עצמה ומגבשת את הזהות הבוגרת יותר שלה, היא מסוגלת לראות גם את הקבלה של אביה, ואת חשיבות הקשר עמה עבורו. 

דמות דומיננטית נוספת היא סבתה המנוחה של לילי, שמתפקדת בסיפור בתור פיה שומרת: ביתה בעל החצר הגדולה, שנותר ריק מאז מותה, משמש כמקלט לכבשה וללילי עצמה; והשיחות, הסיפורים, החידות המתמטיות והקרבה המיוחדת שחלקו הנכדה והסבתא הם מקור של כוח ונחמה בהווה, שבו חווה לילי מבוכה, אכזבות וקשיים לא שגרתיים.  
"זאת עם הכתם השחור" הוא ספר רגיש, מרתק ומעורר-מחשבה, שמתבגרים צעירים והוריהם ישקעו בקלות בעלילתו הסוחפת, ובעולמה ותובנותיה של הגיבורה שובת-הלב שלו.