"ילדי בית הזכוכית"

יעל פורמן היא סופרת מדע בדיוני צעירה, שסיפוריה הקצרים התפרסמו בין השאר באסופת הספרות הספקולטיבית "היה יהיה" (הוצאת האגודה למדע בדיוני, 2009, והוצאת אודיסיאה 2010) ובכתב-העת למדע בדיוני "חלומות באספמיה", במגזינים המקוונים "בלי פאניקה" ו"אתר האגודה למדע בדיוני", ולאחרונה גם בכתב-העת "מטען לחשיבה ולפעולה". סוגיות של זכויות בעלי-חיים הן נושא החוזר ביצירותיה: אחד מהסיפורים הראשונים שכתבה, "איה המשרתים", שהופיע ב"חלומות באספמיה", מסופר מנקודת מבטו של חתול המנוצל במעבדת ניסויים. ב"ילדי בית הזכוכית", ספר הביכורים שלה, היא שבה לעסוק בשאלות הנוגעות ליחסו של האדם ליצורים אחרים.

סיפורו של מאבק

עלילת הספר מתרחשת בעולם עתידני בו מתקיימים מזה מספר עשורים ניסויים גנטיים במטרה ליצור יצורי כלאיים בין בני-אדם לבעלי-חיים אחרים. רוב הניסיונות נכשלו, ויצרו יצורים שלא היו מסוגלים לשרוד יותר מימים אחדים. אך ניסיונות להכליא בין בני-אדם לדגים יצרו בהצלחה את בני-המים, שלרוע מזלם דמיונם לבני-ים מיתולוגיים הופך אותם לסחורה מבוקשת בתור "חיות מחמד".

רובם המוחלט של בני-המים מוחזקים באקווריומים או בבריכות-שחייה על-ידי אנשים שיש להם מעט מאוד הבנה או רגישות לצורכיהם. הילדה שקדי, גיבורת הספר, חיה בבית יוצא-דופן, שבו נעשו מאמצים להעניק לבני-המים תנאים נאותים. אביה של שקדי מתגאה בכך שתכנן את הבית במיוחד תוך התחשבות בצורכיהם של בני-המים: כך, למשל, קירות הבית, הבנויים כאקווריום ענקי, מעוצבים באופן המאפשר להם למצוא מקומות מסתור שבהם תהיה להם פרטיות, כך שהם אינם חייבים לשהות באופן תמידי בסביבה החשופה לבני-אדם (בעיה שלעתים קרובות סובלים ממנה במציאות דגים המוחזקים באקווריומים).

העלילה נעה סביב המאבק הציבורי למניעת ההחזקה של בני-מים בשבי, והתמודדותם של שקדי ושאר בני משפחתה עם השלכותיו. הספר מתייחס באור אוהד לבני המשפחה, ואינו מטיל ספק בכנות ניסיונותיהם לשפר את תנאי המחייה של בני-המים. עם זאת, מוצגת בו היטב הביקורת על בעיות מוסריות העולות מעצם החזקתם של יצורים חיים בחזקת רכוש, אפילו כאשר מתבצעים מרב המאמצים לספק להם תנאים טובים:

אנושיים, אנושיים מדי

אף על פי שבני-המים הם יצורי כלאיים חצי-אנושיים וחצי-דגיים, ההתנהגות שלהם ואורח-חייהם מתוארים בספר במושגים אנושיים לחלוטין: הם מסוגלים לדבר (אמנם לא בקול אלא באמצעות שפת סימנים, אך כזו המאפשרת להם לתקשר גם עם בני-אדם), הם עוסקים בפיסול ובציור, והם חיים בתאים משפחתיים של זוג הורים המגדל במשותף ילדים (אם כי במקרה זה לא ברור באיזו מידה הדבר נובע מהעדפותיהם, ובאיזו מידה מהתנאים שנכפים עליהם על-ידי בני-האדם). החצי הדגי שלהם כמעט ואינו בא לידי ביטוי בדבר מעבר לתיאור החיצוני שלהם (למעשה, שקדי נעלבת כאשר היא שומעת אנשים המעזים להשוות את בני-המים לדגים).

הדמיון הרב בין בני-המים לבני-אדם מקל על ההזדהות אתם ועל ההכרה בחוסר הצדק שבכליאתם – במיוחד בקרב קהל הקוראים הצעיר. יחד עם זאת, קשה להימנע מהמחשבה שבדומה לספרי מדע בדיוני רבים אחרים העוסקים באינטראקציה של בני-אדם עם יצורים ממינים אחרים, הבחירה לתאר יצורים הדומים כל-כך לבני-אדם מביאה לכך שהפוטנציאל הגלום בחקירת היחסים עם יצורים השונים באופן מובהק מהמין האנושי אינו בא לידי מיצוי מלא.
העובדה שהמרחק בין בני-אדם לבני-מים אינו רב במיוחד, מעלה גם את התהייה שמא הדרישה להעניק לבני-המים זכויות נובעת אך ורק מדמיונם לבני-אדם. זו נקודה שלמעשה זוכה להתייחסות בספר, באופן חטוף, בפסקה המציינת שהמפגינים לשחרור בני-המים הם צמחונים ומתנגדים גם לכליאת בעלי-חיים בגני-חיות (כאשר הם נדרשים להתעמת עם השאלות הללו כשהם מואשמים בצביעות). ההתמקדות במאבק להגנת בני-המים דווקא אינה נובעת אפוא מעמדה אידיאולוגית הרואה רק יצורים הדומים לאדם כבעלי זכויות, אלא כבחירה אסטרטגית, שמטרתה להשתמש בשחרור בני-המים כצעד ראשון הסולל את הדרך להכרה בזכויותיהם של יצורים אחרים, פחות קרובים לאדם (בדומה, אולי, למאבק הקיים במספר מדינות להקניית זכויות לקופי-על). ניתן לקוות שתיאור המאבק והסוגיות העולות בו יוכלו לסלול בקרב הקוראים את הדרך למחשבה ביקורתית גם לגבי ניצול בעלי-חיים, כפי שהוא מתקיים בעולם הממשי.