חבורת אחל"ה ותעלומת הקולר הירוק

רז ואחל"ה

אחד הנושאים האהובים על סופרי ילדים ועל קוראיהם הוא הצלת חיות בידי ילדים רבי-תושייה. חבורת אחל"ה מעשירה את ספריית הילדים-הבלשים-המצילים בארבעה ספרים עד כה, והאחרון שבהם, "חבורת אחל"ה ותעלומת הקולר הירוק" הוא המעניין ביותר. המחברת, אורית רז (בתמונה), פרסמה קרוב ל-50 ספרים לילדים בגילאים שונים. לדבריה, "רוב גיבוריי הם דמויות שיש להן חריגות מסוימות, לא פעם החברה רודפת אחריהם ואפילו מגלה כלפיהם אלימות, שהיא, כפי שמסתבר בהמשך – בלתי מוצדקת."

ספרי חבורת אחל"ה משתלבים היטב בין הנושאים המעסיקים את רז. המספרת היא דליה, ילדה בכיתה ה'-ו', שסופגת קיתונות של שוביניזם וזלזול עקב גילה הצעיר משלושה בנים, המבוגרים ממנה בשנתיים. הארבעה מגבשים חבורה שמשמעות שמה הוא "אחרינו למען החיות". עבור דליה, פענוח מקרי התעללות בחיות ותפיסת המתעללים הם הזדמנויות להוכיח שגם בת יכולה לעשות הכל, ואפילו יותר טוב מהבנים – וגם לנסות למצוא חן בעיני הנער הנחמד שבחבורה, עידו. לא מעט מהצלחותיה הבלשיות יש לזקוף לזכות הכלבה שלה, טיסה, שמאתרת חלק ניכר מהראיות ומהפושעים.

תעלומת הקולר הירוק

שתי עלילות מקבילות מתרחשות ב"חבורת אחל"ה ותעלומת הקולר הירוק", ושתיהן עוסקות בנושא נדיר ביותר בספרות לילדים ולנוער: ניסויים בבעלי-חיים. העלילה הראשית נפתחת בהיעלמותה של אנטיגונה, החתולה של עידו. טיסה מוצאת את הקולר של אנטיגונה ומסייעת לדליה לחשוף חוליית חוטפי כלבים וחתולים, שמוכרים את החיות למעבדות ניסוי. ברקע מתפתחת עלילה נוספת, שראשיתה במטלה שקבעה המורה לביולוגיה בחטיבת הביניים: לצוד צפרדעים כדי להרוג ולבתר אותן בשיעור. עידו מצליח לשכנע כמעט את כל כיתתו, שהניסוי אינו מוצדק ושאין בו תועלת (עידו – או המחברת – אינו יודע שציד כזה מנוגד לחוק להגנת חיית הבר, ושהנתיחות בבית-הספר מהוות הפרה של הנחיות משרד החינוך!).

דיון תועלתי סוחף

לא זו בלבד שנושא הספר נדיר, אלא גם העמדה שמוצגת בו נחרצת מבלי להתחנף לסגל הוראת הביולוגיה מהדור הישן. ההתנגדות של עידו וחבריו לנתיחת הצפרדעים בכיתה אינה מסופרת כתולדה של רתיעה אישית גרידא. העלילה קופאת לרגע כדי לאפשר לעידו לנהל דיון שיטתי ומשכנע נגד הנתיחות (פרק 7): "הידע שאתה רוכש בצורה הזו הוא ממילא ידע שכבר קיים [...] לא נכון ולא נחוץ לפגוע בבעלי-חיים רק כדי להמחיש את הידע הזה." עידו מזכיר "דרכים אחרות, טובות יותר ואכזריות פחות כדי לרכוש את הידע הזה [...] כמו להשתמש בדגמי פלסטיק, בהדמיות מחשב או בסרטי וידיאו." מכאן הוא שועט ומגיע להכללה תועלתית בעניין ניסויים בחיות:





אילו הייתה אורית רז עיתונאית, או מחברת תוכנית לימודים רשמית מטעם משרד החינוך, היא הייתה נאלצת להביא את תגובתו של ויוויסקטור מומחה, שהיה קובע בטון סמכותי כי כולנו חבים את חיינו להקרבת חיות במעבדות, ועידו הוא בכלל טרוריסט! אולם רז העדיפה לעקוף את הרטוריקה של הוויוויסקטורים ותחת זאת להציגם כדמויות (עמ' 85, 90-2): מורה שמנצלת את סמכותה לקידום ההרג ולהשתקת המחאה בשם "סקרנות אינטלקטואלית טהורה"; וילדה שמצייתת באופן עיוור למצוות ההרג והביתור כי היא "חולמת להיות רופאה" (ובחלומות אין צורך בנימוק ענייני או בסקרנות אינטלקטואלית...).

ביתור צפרדע בכיתה: צייתנות קרייריסטית? סקרנות אינטלקטואלית תוך אדישות מוסרית? 

לספר את הניכור

קושי מרכזי בהגשת נושא הניסויים בחיות עבור קהל של ילדים – ולא רק ילדים – נובע מכך שמדובר בניצול המוני, אנונימי, סמוי מן העין, ללא מניעים של רוע לשמו; קשה לחלץ מזה סיפור. רז התמודדה עם הקושי דרך התמקדות בנקודת החיבור הטעונה ביותר בין ילדים לניסויים בחיות: הנתיחות בבתי-הספר. היא אפילו מצאה נקודת חיבור נוספת: החיות האהובות על הילדים נמצאות בסכנה מוחשית להפוך לקורבנות הרצחנות המסחרית-מדעית. אמנם, במציאות, כמעט כל קורבנות הניסויים נולדו וגדלו בכלוב זעיר בתוך חדר סגור: שמות לא ניתנו להם, הם אינם יקרים לאיש וזרועו הרופסת של החוק מתעלמת אפילו מהעבירות המובהקות ביותר שנערכות בהם. בנוסף לכך, המנוע המסחרי שמאחורי רוב הניסויים מפוצל בין גורמים שונים, ללא זהות אישית ברורה. אמנם, עבריינים שחוטפים חתולים וכלבים מהרחוב ומוכרים או מוסרים אותם למעבדות, בהחלט אינם פרי המצאתה של רז; אבל מדובר בתופעה שולית, שזכתה למקומה במרכז הספר מטעמים סיפוריים. המשימה הצליחה: הספר מצליח לתרגם מציאות מורכבת לסיפור עלילתי, שמתאים לכיתות הגבוהות של בית-הספר היסודי.

רוב רובן של החיות במעבדות נותרות אנונימיות וקשה לחבר סיפור על חייהן החדגוניים 

מסרים כפולים

איכויותיו של הספר "חבורת אחל"ה ותעלומת הקולר הירוק" מפתיעות בהשוואה לספרים הקודמים בסדרה. סדרת אחל"ה נפתחה עם חסרונות טיפוסיים לספרי ילדים ולתוכניות חינוך בנושא בעלי-חיים. ב"חבורת אחל"ה ותעלומת הדובונים הפצועים" מתגבשת החקירה סביב חשד להתעללות בגורי דובים בקרקס. דליה מגלה שאילוף הדובים נעשה באמצעות החזקתם על גבי פח מלובן – והסיפור כולל שבחים מתמיהים לאילוף חיות באמצעות "חיזוקים חיוביים". הכל בא על מקומו בשלום, כביכול, כאשר מופסק האילוף הסדיסטי. בדומה לכך, בספר הבא, "חבורת אחל"ה והתעלומה בפינת החי", מצטיירת פינת החי בבית-הספר כמוסד נהדר לחיות ולילדים, ורק הופעתו החריגה של סדיסט מקלקלת לזמן-מה את האידיליה. מדובר אפוא במסרים בעייתיים: עלילת "הדובונים הפצועים" עלולה לעורר בקוראים עניין באילוף חיות לבצע טריקים, ועלילת "פינת החי" עלולה לעודד מעורבות בהחזקת חיות בשבי.

לשני הספרים הללו יש חיסרון טיפוסי נוסף, המשותף גם לספר השלישי, "חבורת אחל"ה ותעלומת כלבי הקיבוץ", שעוסק בסדיסט המרעיל כלבים: הם מתמקדים במעשים חריגים ובולטים לעין, פרי סטיותיו הנפשיות של אדם חריג. מבחינה עלילתית, זהו פתרון מושך: האויב ברור, הרוע תחום ומוגדר כנגד כל העולם הטוב, וכל מה שצריכה הגיבורה לעשות זה לחשוף את האויב בפעולה. אולם האם זה באמת ריאלי לחשוב על ניצול חיות במופעים, תחת אילוצים מסחריים – מבלי לפגוע בחיות? האם יכולה להתקיים לאורך זמן פינת חי בית-ספרית ללא תאונות, רשלנות וסדיזם? שאלות מהותיות כאלה לא מטופלות בעולם הוורוד שיצרה רז.

בשבחי 'הקולר הירוק'

מעבר לדברי הביקורת, אין ספק שסיפורה של ילדה המפגינה תושייה ונכונות להסתכן כדי לעצור התעללות בחיות, עשוי לעורר הזדהות והשראה לפעול כמוה, ובעקבות זאת אולי אפילו להפנות את העניין המוסרי מהסדיסטים החריגים – למוסדות שאחראים לרוב הגורף של הפגיעה בחיות. שלושת הספרים הראשונים בסדרת "חבורת אחל"ה" מצטרפים אפוא למסורת נכבדה של ספרים מעוררי השראה שכאלה. אולם "חבורת אחל"ה ותעלומת הקולר הירוק" מתעלה מעבר לכך. בספר החדש, יצאה אורית רז מתחומי ההסכמה הממסדית הנוחה והסיפוריות הקלה, התגברה בהצלחה על המכשולים שבדרך – והתוצאה היא קול אמיץ שמעניין להקשיב לו.