שלום ליונה

הרג יונים: פשע וטיפשות  צמצום לא קטלני  ניסיון אירופי  אלימות לשם אלימות 

צילום: È. Artigau 

הרג יונים: פשע וטיפשות

מערכת יחסים מורכבת

יוני הבית המוכרות מסביבת מגורינו התפתחו ממין בר: יונת הסלע. זוג יוני בית מסוגל לקיים בשנה תשעה מחזורי קינון ואף יותר, לעומת יוני בר המשלימות 3-2 מחזורי קינון בשנה. בכל קינון באים לעולם שני גוזלים; המדובר אפוא בכ-18 גוזלים בשנה בקרב יוני בית כאשר המזון מצוי בשפע. בני-אדם ויונים חולקים מרחב אחד. בדרך-כלל, היונים הן המרוויחות מן הקירבה לבני-אדם: מזון שמקורו בשאריות ועוד יותר מכך מזון ממקור חקלאי, ומבנים נוחים לקינון. בני-אדם רבים נהנים מנוכחות היונים ואף מהאכלתן. אולם לא פעם נוצרת התנגשות חזיתית בין שתי הקבוצות. להקות גדולות של יונים עלולות לגרום: לכלוך ופגיעה במתכות (בגלל הלשלשת החומצית); התנגשות במטוסים; העברת מחלות לבני-אדם ולעופות במשקים; ונזקים כלכליים לחקלאות ולמחסני תבואה. תיאורי הנזק והסכנות מופרזים לא פעם, ובכל מקרה אינם מצדיקים הרג יונים. יתרה מזו, אוכלוסיות צפופות של יונים הן תמיד תוצאה של פעילות אנושית, והדרך היחידה לצמצם את האוכלוסייה עוברת בהבנת האקולוגיה המשותפת של היונים ובני-האדם, וטיפול בגורם האנושי להתרבות היונים: אספקת מזון בלתי מבוקרת.

דעות קדומות

למרות זאת, ברוב העולם המערבי תגובה נפוצה לנוכחות של יונים רבות היא השמדה. מזמיני המדבירים, כגון חברת "ממגורות דגון" בשנת 2005, טוענים ששיטות המניעה וההרחקה נכשלו. הסבר מתקבל יותר על הדעת הוא שהמניעה וההרחקה נעשו ברישול, אם בכלל, והמזמינים מעדיפים להשמיד מתוך בורות, דעות קדומות ועוינות כלפי הציפורים. הנהלת "ממגורות דגון" מסרה לעיתונות, למשל, כי "צריך לזכור שהיונה היא חיה לא מוגנת שאין בה כל תועלת" (זמן חיפה, 23.12.2005). דמוניזציה של היונים ("חולדות מעופפות"!) היא תופעה נפוצה, כמו גם אמונת-שווא שניתן להיפטר מהן על-ידי מבצעי השמדה. עיריות, שירותים וטרינריים ומפעלים המזמינים את המדבירים מגלים לא רק אדישות לסבלן של היונים אלא גם בורות באקולוגיה של אותם מעופפים מעולים ובעלי כושר הסתגלות פנומנלי ליתרונות שמספקת הקירבה לבני-אדם.

אינטרסים כלכליים להרוג

חברות ההדברה מתפרנסות מן הדמוניזציה של היונים וממכירת האשליה שהשמדה המונית שלהן תביא להיעלמותן מן המקום שבו הן נחשבות כ"מטרד". עבור חברות מסחריות כמו "עמית הדברות", שמתפרנסת מהשמדת יונים בירי, מדובר במקור אינסופי לרווחים. כאשר יונים חדשות יגיעו למקום ההרג כדי לאכול את המזון שמפוזר שם במקום היונים שנורו, הציידים יוזמנו שוב לעשות כסף מהריגתן. הרג יונים הוא פרנסה קבועה, ומי ששוכר את המדבירים לא רק מממן פשע – אלא גם יוצא פראייר. למעשה, אפילו שיטות רבות להרחקה פחות אלימה של יונים הן לא יותר מאחיזת עיניים. לחברות ההרחקה (שלעתים קרובות עוסקות גם בהדברה) יש אינטרס למכור טכנולוגיות הפועלות במשך זמן קצר בלבד, כדי שהלקוחות ייאלצו לחזור שוב ושוב להיעזר בשירותיהן. באירופה הן גם גובות מחירים מופקעים על עבודות שכל שיפוצניק חובב יכול לעשות בכוחות עצמו במחיר נמוך פי שלושה ואפילו פי שמונה (אין בידינו תחשיבים דומים לגבי ישראל).

יונים מתות ומתחלפות

דבר אחד ברור: השמדת היונים בשיטות המקובלות אינה מוסרית בעליל וגם אינה תורמת להקטנת האוכלוסייה. הרג היונים גורם צמצום זמני בהיקף האוכלוסייה, אולם כל עוד לא סולק מקור המזון, אז יונים אחרות – בעיקר הצעירות – ימצאו אותו וימלאו את מקום היונים המתות. המקום ישוב להתמלא ביונים תוך חודש וחצי בערך, ובדרך-כלל מספר היונים אף יעלה מעט על מספרן קודם למבצע ההשמדה. כדי להיפטר מנוכחות היונים באמצעות הרג יש צורך בהשמדה מתמדת, וגם אז יעילותה קטנה להפליא. למשל, לפי מחקר שמצוטט על-ידי מומחה שוויצרי ליוני בית, מדבירים הרגו 9,000 יונים כדי להפחית אוכלוסייתן מ-2,600 ל-1,300 בתקופה מוגבלת של שלוש שנים. מתמטיקה אכזרית ומוזרה זו נובעת מכך שאוכלוסיית היונים מתחדשת כל הזמן מבחוץ. זהו מצב בלתי נמנע כשמדובר בחיה שעפה ממקום למקום במהירות נסיעה של מכונית באוטוסטרדה, עם סקרנות רבה, כושר לימוד גבוה, זיכרון טוב ותקשורת תוך-מינית מפותחת.

צמצום לא קטלני של אוכלוסיות יונים

דילמה עגומה

צמצום אוכלוסיות יונים כרוך בצעדים כוחניים. תמיד יישאר ספק אם ההתערבות הכוחנית בחיי היונים מוצדקת, אם כי אין לשכוח שעצם תלותן של היונים במקורות מזון מלאכותיים מהווה ממילא התערבות בחייהן, אשר ככל הנראה מביאה לעולם אוכלוסיות פחות בריאות מאלה של יונים בטבע. עם זאת, הרג יונים פסול לחלוטין לא רק מהבחינה המוסרית אלא גם משיקולים תועלתיים גרידא. כל מה שנדרש מהרשויות ומבעלי קרקעות ומבנים הוא לפעול באופן רציונלי ולא להתפתות לפתרונות-שווא מהירים.

גאי מרצ'נט עם יונים במלבורן, לשם הוזמן על-ידי העירייה כדי לייעץ כיצד לשמור על המבנים ההיסטוריים מפני היונים מבלי לפגוע בהן. (The Age, 8.6.2004) 

PiCAS

בעקבות חשיפת הירי ההמוני ביונים בהזמנת "ממגורות דגון" במפרץ חיפה בסוף שנת 2005 פנתה אנונימוס לחברה המתמחה בהרחקה לא קטלנית של יונים, PiCAS International. המדובר באגף של עמותה בריטית ללא מניעים מסחריים ( Pigeon Control Advisory Service UK) המעניקה שירותי ייעוץ חינם ללקוחות בחו"ל. עם למעלה מ-30 שנות ניסיון ומקרי הצלחה מאושרים, PiCAS היא כנראה הגוף המוסמך ביותר להתמודדות עם להקות יונים גדולות ועם המתלוננים עליהן. לדברי גאי מרצ'נט, מנהל PiCAS, הבעיה ב"דגון" אופיינית לכל הנמלים בעולם. כל מה שנדרש מהנהלת החברה זה לנקות כמו שצריך. היה זה מקור בהנהלה עצמה שמסר לכתב זמן חיפה (23.12.2005): "המשאיות מעמיסות כמות גדולה יותר של גרעינים ממה שמותר להן להעמיס, ואז הגרעינים נשפכים." היונים הגיעו לשם אפוא בגלל פיזור זרעי החיטה והן יסתלקו כשהזרעים לא יהיו שם. אין צורך להבריח אותן וודאי שאין הצדקה לירות בהן. מרצ'נט מדגיש שסילוק המזון יפתור את הבעיה ב"דגון" ואת החיכוכים עם השכנים, מבלי שייגרם ליונים נזק: הן בעלות תושייה רבה ולא יגוועו ברעב. הן רק יטילו פחות בגלל המחסור במזון.

שני טיפוסי שובכים: מימין שובך דקורטיבי להצבה בגן ציבורי, ומשמאל שובך פשוט להצבה באזור מסחרי, על גג וכדומה.
יש המכינים את השובכים מציוד ישן כגון ארונות. (PiCAS USA)

בית עם ביצים מזויפות

בנוסף לסילוק מקורות המזון, ב-PiCAS מציעים לצמצם את התרבות היונים: בונים שובך למאות יונים ומושכים אותן בעזרת מזון לקנן שם; עובד תחזוקה של המקום נכנס לשובך פעמיים בשבוע בערך, מסלק את הביצים שנמצאו ושם במקומן ביצי-דמה (מוצר זול מעץ, פלסטיק וכדומה). הביצים המזויפות מספקות את הצורך של היונים לדגור במשך מספר שבועות. כך נותרת במקום אוכלוסייה יציבה, העשויה לשמור על מקור המזון מפני יונים זרות, וגודלה מותנה בכמות המזון בשטח. מעבר להשקעה הראשונית בשובך, העבודה בשיטה זו זולה פי כמה מכל עבודה של חברת הדברה. מיקום השובך מאפשר להרחיק את היונים ממקומות עמידה בעייתיים ואפילו להרחיקן לאזור אחר, מרצונן. כך הלשלשת מצטברת במקום מבוקר וניתן לנקותה ללא נזק לרכוש. נוסף לכך, ניתן לפקח על בריאות היונים ולמנוע העברת מחלות לבני-אדם. ב-PiCAS טוענים שמדובר בפתרון הטוב ביותר גם ליונים עצמן, משום שהאוכלוסייה המבוקרת בריאה יותר מאוכלוסייה המתרבה כל העת ומווסתת את עצמה על-ידי תמותת צעירים גבוהה. 

מאכילי יונים בסן פרנציסקו (my myopia) 

אמצעי הרחקה

מעבר לאמצעים האסטרטגיים לשליטה באוכלוסיית היונים – סילוק מזון וסילוק ביצים – קיימות שיטות טקטיות לא אלימות למניעת קינון של יונים במקומות שאינם רצויים לאנשים:

• תכנון בנייה. בנייה מתאימה עשויה למנוע קינון ומנוחת יונים במבנה. יונים נמשכות לדרגשים, לכרכובים ולכוכים. כאשר החלקים הללו במבנה משופעים, היונים מתקשות לעמוד עליהם ואינן יכולות לקנן שם. חומר חלק בזווית 45 מעלות אינו מאפשר ליונים לעמוד, וניתן להוסיף שיפועים סגורים כאלה גם לחלקים קיימים במבנה.
• חסימה. בישראל, מציעות חברות רבות מתקנים לחסימת הכניסה של יונים למבנים. קיימות חסימות מיוחדות לנקודות במבנה המושכות יונים, למשל: פס דמוי מסרק של חברת "עופי יונה" מונע כניסת יונים אל בין ה"גלים" בחיבורים של גגות אזבסט. קיימות רשתות לחסימת נקודות רגישות במבנה, כגון הגישה לחבלי הכביסה. חברות שונות אף מציעות כיסוי מבנים שלמים וחסימת האנגרים ומחסנים, ללא הגבלת גודל. ב-PiCAS מתייחסים לרשתות בספקנות רבה. רשתות פלסטיק נוטות להתבלות ולהתרפות, וכתוצאה מכך הן הופכות למלכודת מוות לציפורים שהסתבכו בהן בתעופה. ארגונים בריטיים להגנה על חיות מקבלים אלפי קריאות בשנה בבקשה לחלץ ציפורים שנלכדו ברשתות. זאת בנוסף על גוזלים שנלכדו בקינים מאחורי הרשתות עם התקנתן – לעתים קרובות מבלי שהמתקינים הבחינו שיש שם קן. ב-PiCAS מעדיפים את השימוש ברשתות פלדה כדי למנוע בלאי מהיר והסתבכות של ציפורים.
• דוקרנים. אלה הם פסים מנירוסטה, מפלסטיק או מנחושת, שמהם בולטים פסים דקים וצפופים. הדוקרנים מוצמדים בקלות למקומות נחיתה וקינון, ולמרות שמם המאיים הם לא נועדו לדקור – היונה פשוט אינה יכולה לעמוד במקום שבו נמצא דוקרן. מתקן לשימוש דומה הוא קפיץ ארוך שנמתח לאורך המעקה ומונע עמידה יציבה עליו. אלה אמורים להיות אמצעי הרחקה יעילים מכרכובים, ממעקים וכדומה. יש לתחזק אותם כי היונים עשויות להניח עליהם חומרי קינון עד שנוצר מקום עמידה נוח. לפי המומחה ליונים פרופ' דניאל האג-ואקרנגל, יונים מתעקשות לעמוד במקומות לא נוחים במידה שהם מתאימים להן מבחינות אחרות, לעתים אפילו במחיר של פציעה. עם זאת, לפי PiCAS, פציעה היא כה נדירה עד שאינה מספקת סיבה מוסרית לפסילת השימוש בדוקרנים.

רשתות ודוקרנים בבנייני מגורים, מתוך אתר "אוניקס" (ישראל)

הפחדה

אמצעים נפוצים להרחקת יונים מתבססים על הפחדה. ב-PiCAS מבטלים שיטות אלה כלא יעילות: היונים לומדות בקלות מתי אין צורך אמיתי לפחוד. עם זאת, האמצעים הבאים לפחות לא גורמים להן כל נזק.

דגמים

דגמים להרחקת יונים מיועדים להרתעה בקנה-מידה קטן מאוד, ומן הסתם הם יעילים נגד יונים מזדמנות – לכל היותר – ולא נגד יונים עם מוטיבציה חזקה לשהות במקום. ב-PiCAS אף לא מתייחסים לדגמים אלה (שנמכרו בישראל בשנת 2006). אולם גם אם לא מדובר בהרתעה יעילה, הדגמים דקורטיביים לעיניים אנושיות...

• דגמי ינשופים ינשופים אמיתיים מפחידים מאוד ציפורים. חברת בר-הלל מקיראון משווקת דגמי ינשופים שעצם המראה שלהם אמור לעורר פחד. החברה מוכרת דגמי ינשוף ריאליסטים להעמדה, ובכלל זה דגם שראשו מסתובב ברוח. נמכר גם דגם סכמאטי מתנפח עם עיני ינשוף מודגשות, שנתלה במקומות גבוהים במבנה (בתמונה: מוצר דומה). עוד מוצע למכירה דגם נחש מתנפח.
• פסים הולוגרפיים הם פסים זוהרים הנתלים רפויים, ונצנוציהם כשהם מתנופפים ברוח מרתיעים ציפורים.
• דגמי יונים תלת-ממדיים משווקים בארץ על-ידי ניר בקשי. מכיוון שיונים מקננות הן טריטוריאליות, הצמדת הדגמים למקומות קינון או עמידה אמורה להרחיק זוגות יונים אחרים.

הפחדה בקולות

מכשירי הרתעה באמצעות קולות נמכרים בהצלחה, אך הם אפילו לא מוזכרים באתר PiCAS. לדברי גאי מרצ'נט בתגובה לשאלת אנונימוס, השימוש בשיטות אלה חסר כל ערך.

• צלילים על-קוליים (הנשמעים על-ידי יונים אך לא על-ידי בני-אדם) מושמעים ברציפות, גורמים אי-נוחות ליונים ומפריעים לתקשורת ביניהן. דו"ח עמותת חי-משק והמשרד לאיכות הסביבה על השיטות הנהוגות לטיפול בנזקי יונים (1996) מעלה תהיות לגבי השפעת קולות אלה על בעלי-חיים אחרים, אשר אינם יכולים להתרחק ממקור הרעש, למשל: במשקים חקלאיים, שם נהוג להשתמש במערכות כאלה.
• תותחי רעש וכדורי נפץ משמשים להחרדת היונים ולהברחתן. ניתן להפעילם במחזוריות ולגרום להפחדה מתמדת. אולם היונים מתרגלות לקולות אלה.
• קולות מצוקה מוקלטים של יונים משודרים בקול ואמורים להרתיע אותן אף יותר מרעש סתמי. לדברי מרצ'נט, ליונים אין שום קול מצוקה ספציפי ולכן מכירת מכשירים אלה להרתעת יונים (במחיר 325 דולר, לפי חברה אחת) היא הונאה בוטה.

מתקן לשידור קולות מצוקה של ציפורים, BirdXPeller PRO 

ניסיון אירופי

הרג בבאזל

פרויקט היונים בבאזל, שווייץ, הוא הניסיון הוותיק ביותר שתומך בשיטת PiCAS. בסוף שנות השמונים הזמינה עיריית באזל מחקר אקדמי בניסיון לצמצם אוכלוסייה בת 20,000 יונים, לאחר שפקחי העיר הרגו כמאה אלף יונים בין 1961 ל-1985 – ללא השפעה על גודל האוכלוסייה. אוכלוסיית היונים גדלה כתוצאה מהאכלה מכוונת על-ידי אנשים – תופעה נפוצה בערים ברחבי העולם וגם בבאזל בת 200,000 התושבים. ב-1978 אסרה הרשות המקומית האכלת יונים, אך התושבים לא צייתו ובדרך-כלל אף לא ידעו על האיסור. ב-1980 נערך ניסיון בהפצת גלולה לפגיעה בפוריות היונים – ללא הצלחה. דניאל האג-ואקרנגל מאוניברסיטת באזל הוזמן על-ידי העירייה לבצע את המחקר. כביולוג ללא עניין מוסרי ביונים, הוא החל בניסיונות השמדה באמצעות מלכודות, רעלים וירי. האוכלוסייה פחתה ל-80% מגודלה המקורי, אולם תוך שבועות אחדים חזרה לממדיה הקודמים ואפילו גדלה קצת. "החקירה שלי המחישה שלהרג יונים אין השפעה מתמשכת על גודל האוכלוסייה," כתב האג-ואקרנגל בכתב-העת Wildlife Society Bulletin. לדבריו, כ-90% מהיונים הצעירות מתות בשנתן הראשונה, לעומת 11% תמותה לשנה בקרב הבוגרים. סיבת המוות העיקרית היא רעב. לכן השמדת בוגרים מספקת לצעירים הזדמנות להגיע למקורות מזון שהיו חסומים אלמלא כן. לדברי האג-ואקרנגל, "תוצאות אלה ממחישות שהפחתת האוכלוסייה אפשרית רק על-ידי צמצום הקיבולת האקולוגית של המערכת." ובמילים אחרות: סילוק המזון.

חיים חדשים בבאזל

ב-1988 נוסד בבאזל גוף בשם "פעולת יונה" על בסיס שיתוף-פעולה בין האוניברסיטה, הממשלה וארגון להגנה על חיות. הפרויקט פנה לציבור בניסיון לשנות את הגישה ליונים. "האכלת יונים היא התאכזרות לבעלי-חיים" נכתב בעלונים ובפוסטרים. הקמפיין התבסס על רטוריקה הקובעת שצפיפות-היתר של היונים בערים – תוצאה של האכלת-יתר – פוגעת באיכות החיים שלהן. האג-ואקרנגל אינו מספק במאמרו כל בסיס לטענה זו; נוסף על כך, צוות הפרויקט החליט מראש להשמיד יונים כדי שלא ימותו ברעב – פעולה אלימה ומיותרת על בסיס הנחה מפוקפקת מאוד (גם מרצ'נט מ-PiCAS טוען שההרג היה מיותר). על כל פנים, הצוות הרג 8,550 יונים שהן כ-20% מהאוכלוסייה, והחוקר עצמו כתב שלא ההרג הוא שתרם לצמצום האוכלוסייה בסופו של דבר. במקביל לצמצום במזון, התקין הצוות שובכים בבנייני ציבור ברחבי באזל, ואלה נוקו אחת לשבוע ובמקרה הצורך סופק ליונים טיפול רפואי. היונים גם קיבלו ויטמינים ומינרלים. 1,570 ביצים סולקו בארבע שנים. באזורי השובכים הוצבו שלטים המעודדים האכלת יונים מבוקרת במקומות אלה בלבד. הקמפיין נחשף היטב בכל אמצעי התקשורת. תוצאות המבצע נבדקו על-ידי צפייה ב-13 להקות יונים, ונמצאה ירידה של 50% באוכלוסיית היונים תוך 50 חודשים, בכל רחבי העיר. לשלשת היונים הצטברה ונוקתה בקלות מאזור השובכים. אנשים רבים הפסיקו להאכיל יונים, או החלו להציק לאחרים שיפסיקו להאכיל. לפי פרופ' האג-ואקרנגל, באזל ממשיכה לפתח את שובכי היונים, והאוכלוסייה עומדת כיום על 8,000 פרטים בלבד.

בית-החולים העירוני בנוטינגהאם

בית-החולים של נוטינגהאם הוא קומפלקס סבוך של עשרות מבנים, המשתרע על פני 364 דונם. במקום שכנה אוכלוסייה בת כ-1,200 יונים. ההנהלה הזמינה השמדה, אך עצרה זאת מיד בגלל התנגדות צוות העובדים. בחודש מאי 2000 הוזמן גאי מרצ'נט לייעץ, ומנהל השירותים הסביבתיים של בית-החולים יישם את כל ההמלצות. במרץ 2001 כתב המנהל ל-PiCAS שעובד תחזוקה של בית-החולים סגר מקומות רבים לגישת יונים, במחיר נמוך מאוד יחסית לשכירת חברות מקצועיות. העובד הכין שובכים מארוניות ישנות ומיקם אותם על שלושה בניינים שכבר היו מאוכלסים ביונים. הוא משאיר בקביעות מים, מזון וחומרי קינון ליד השובכים, ואוסף באופן יומיומי את הביצים. במקרה שהוא החמיץ ביצים ובקעו גוזלים, הוא מניח להם לגדול. התוצאות: תוך פחות משנה, הצטמצמה אוכלוסיית היונים במחצית. מחיר הטיפול בניקיון ירד במידה ניכרת. כעת מתכננים להקים שובכים נוספים.

תייר מתלהב עם היונים בכיכר סן מרקו בוונציה (Ryan Cordell) 

ערים באירופה

בגרמניה עוברות העיריות לבקרת אוכלוסיות היונים בשיטות המומלצות על-ידי PiCAS. מועצת העיר הגרמנית אוגסבורג החליטה לצמצם את אוכלוסיית היונים על-ידי הסבת חללים בתוך גגות בעיר והפיכתם לשובכים. בין קיץ 2002 לקיץ 2003 סילקה העירייה 12,000 ביצים משבעה שובכים כאלה. נוסף על כך סגרה העירייה את הכניסה לבניינים נטושים בעיר וכיוונה בכך את הלהקות לאזורים פחות רגישים בשולי העיר. תוכנית דומה שוקלות לאמץ עיריות נירנברג, מינכן והמבורג. גם מפעל המכוניות פורד בקלן אימץ תוכנית כזו. מנהל המפעל אמר שהחברה השקיעה הון תועפות בשיטות ההשמדה הרגילות ובחרה לנסות צמצום ללא הרג בגלל כישלון ההשמדה. את הטיפול בשובך בפורד מבצעת קבוצת מתנדבים. בכיכר טרפאלגר בלונדון הפכה האכלת היונים לבלתי חוקית בנובמבר 2003. במקום השתמשו עדיין גם בשיטות הרחקה בעייתיות, אך רק לאיסור ההאכלה הייתה השפעה – האוכלוסייה המגיעה לאכול בכיכר הצטמקה מ-4,900 ל-200 ציפורים תוך זמן קצר, ולאחר מכן ירדה למאה בערך. גם פאריס הצטרפה במרץ 2003 לערים המשתמשות בשיטות כאלה, עם הקמת שובך מפואר ל-200 זוגות יונים, במטרה לעצור את התרבותם של הזוגות שהשתכנו בשובך.

אלימות לשם אלימות

בורות קטלנית

ברוב הרשויות והחברות המסחריות המוטרדות מנוכחות יונים אין ידע על האקולוגיה של היונים ולא נערך ניסיון ללמוד את הנושא. עסקי המדבירים משגשגים על מצע הבורות והדעות הקדומות, ואילו שוכרי המדבירים, בהיעדר היכרות עם שיטות אחרות, חושבים בתחילה שהם קיבלו תמורה כלשהי לכספם. אולם בפועל, כל השיטות האלימות אינן יעילות לטווח ארוך, אם בכלל.

הפחדה אלימה

• דורסים מאומנים. שיטה זו, הכרוכה כמובן בהחזקה ובאילוף פסולים של עוף דורס, יעילה להברחה מיידית של יונים ואמורה להרתיען לטווח ארוך. הדורס אמור להיות מאומן שלא להרוג את היונים, אולם ניסיון שנערך בנוטינגהאם מלמד שהוא מחסל חלק מהן (דבר שעורר שם מחאה ציבורית והפסקת הפרויקט). השימוש בדורסים דמויי עקב (Harris' hawk, מין מדרום/מרכז אמריקה) הוא עסק גדול בבריטניה. בכיכר טרפאלגר בלונדון, נשכרו שירותי הבזיארות של Harris' hawk בשנים 2003-4, תמורת 106,000 ליס"ט לשנה – מחיר הממחיש את המוטיבציה הכספית בעסקי ההפחדה. לדברי מרצ'נט, הדורס תופס רק את היונים החולות והזקנות, ואילו רוב הלהקה לומדת להתחמק ממנו תוך שהיא נשארת צמודה למקור המזון שלה.
• טיסנים. השימוש בטיסן הוא שיטת הרחקה בלתי מזיקה: הטיסן מפחיד ציפורים כמו עוף דורס, אך ללא פגיעה בהן וללא ניצול דורס. בישראל נעשה שימוש מוצלח בטיסן בימי מזבלת חירייה, במטרה להרחיק שחפים מאזור נמל התעופה בן-גוריון. לא ידוע לנו על שימוש בטיסן להברחת יונים.
• תיל חשמלי. נפרש באזורי נחיתת יונים וגורם ליונה הנוחתת עליו מכת חשמל במתח נמוך. לפי דו"ח חי-משק, בעקבות החשמול "אין פגיעה פיזית תפקודית בציפור", אולם ציפור שנפגעה תירתע מלשוב למקום.
• חומרים דביקים. נמרחים על נקודות נחיתה וקינון. הם יוצרים תחושת אי-נעימות וגורמים ליונים להסתלק. לנוצות חשיבות רבה (לתעופה, לבידוד, להגנה מרטיבות ומפגיעות, לקישוט ולהסוואה, וכו'), וציפורים מקדישות מאמץ ניכר לניקוין ולסירוקן. יונים שנוצותיהן נדבקו ינסו שוב ושוב – ללא הועיל – לנקות את החומר הדביק. דו"ח חי-משק ו-PiCAS מתנגדים לשיטה זו הן בגלל חוסר יעילותה והן בגלל פגיעתה ביונים: החומר הדביק עלול לגרום ליונים סבל מממושך ונכות תפקודית, והוא אף עלול ללכוד ציפורים קטנות ולגרום למותן בייסורים מהתייבשות או מרעב.

השמדה

בישראל נהוגות מספר שיטות השמדה המפורטות בדו"ח חי-משק:

• ירי. הדו"ח מציין שהרג הציפורים ברובה ציד "יכול לגרום לגסיסה איטית תוך ייסורים ממושכים של הציפור". הדו"ח קובע כי "נחוץ לאסוף מיד לאחר הירי את הציפורים אשר נפגעו ולקוטלן במקום". בפועל, גם אם יטרח צייד יוצא-דופן לחפש את הציפורים הגוססות, ספק אם ימצא את כולן. בנובמבר 2002 הוקמה חברת "עמית הדברות" שאחראית לטבח מוגבר של יונים באמצעות ירי בישראל. החברה כוללת 7 ציידים ההורגים יונים ברפתות ובמרכזי מזון לחיות בחקלאות; אתר החברה גם מפרסם צילומים של יונים ב"דגון" מספטמבר 2005. הציידים השכירים ב"דגון" הרגו עד אלפי יונים ביום. עדים להשמדה ראו את הצייד בועט ביונים הגוססות לאחר הירי.
• הרעלה. חומר ההדברה העיקרי המשמש נגד אוכלי זרעים בישראל הוא אלפא-כלורלוז ("תרדמון"), הגורם לירידה בטמפרטורת הגוף ולהירדמות (אז יש האוספים את הציפורים והורגים אותן) ואף למוות. דו"ח חי-משק מציין שהמוות "אינו כרוך בייסורים לציפור". חומר שפוזר במטרה להשמיד יונים ודרורים עלול לגרום הרעלות ישירות ומשניות בבעלי-חיים נוספים. לפי PiCAS, לעתים קרובות גורמת ההרעלה ליונים לאבד את יכולת התעופה שלהן באופן חלקי, והן נראות גוססות בשטח ומתנגשות במבנים ובכלי רכב.
• לכידה. יונים נלכדות בעיקר ב"מלכודות כלוב" וב"רשתות קופצות". דו"ח חי-משק מזכיר בתמימות כי יש לספק באופן שוטף לציפורים הלכודות מים ומזון, ולבסוף "למצוא להן פתרון". אולם ספק אם הלוכד יטרח לטפל בציפורים הלכודות; רבות מהן ימותו מהתייבשות ומרעב. ב"רשתות קופצות" נלכדים, בנוסף לציפורים, גם בעלי-חיים נוספים, באופן לא סלקטיבי. לפי הדו"ח, מעל 10,000 יונים נלכדו במשך פחות משנתיים בארבעה בסיסים של חיל-האוויר. החברה פינתה את מלכודותיה רק פעמיים בשבוע, והותירה יונים רבות לסבול במשך ימים מכליאה פתאומית בתנאים קשים ומאולתרים – אולי חשופות לשמש ישירה, ודאי ללא מזון ומים.
• הרס קנים. שיטה זו מומלצת בחוברת של משרד החקלאות, והיא עלולה לגרום מוות איטי של גוזלים שהופלו מהקן.

צילום: .Ciro Monaco Jr 

אלימות והחוק בישראל

כל שיטות ההרג שלעיל מהוות ללא ספק התעללות בבעלי-חיים, אך החקיקה בישראל אינה עוסקת במפורש ביונים, והרשויות נוטות להתעלם מהתעללות ב"מזיק". בשנת 1995 שלח מערך ההגנה על בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה אל רשויות ההדברה במחוז תל-אביב הנחיות מומלצות ל"הפחתת אוכלוסיות היונים". בין השאר נקבע שם:

• "יונים שנלכדו ישמשו למאכל".
• "הלוכד לא ישתמש בכלי לכידה או בשיטת לכידה הנוגדת את רוח החוק." הכוונה היא לחוק צער בעלי-חיים, האוסר התעללות. זוהי הנחיה חשובה לכאורה, אך מאחר שהיא אינה כוללת כל הוראה קונקרטית, משמעותה המעשית מוגבלת.
• "נמצאו בקן גוזלים – לא יילכדו הבוגרים המקננים".
• "לא הועברו הלכודים בתום 4 שעות מרגע הלכידה למאכל, יספק הלוכד ליונים מים ומזון ויאחסנם בצפיפות שלא תעלה על 30 יונים למ"ר".
• תיבדק בקיאותו של הלוכד בחוק צער בעלי-חיים.

הנחיות אלה חסרות פרטים מכריעים בכל הנוגע להתעללות ולהרג מיותר, ובשנת 2006 כבר עשור שהן מהוות לא יותר מהמלצות נשכחות. אם הן יתקבלו כתקנות במסגרת חוק צער בעלי-חיים, תהיה לכך חשיבות רבה: מעשי השמדה רבים, כגון אלה שבוצעו ב"ממגורות דגון", רחוקים מלעמוד בהנחיות אלה.

לסיום, אנו מזכירים כי פגיעה ביונים בידי אנשים פרטיים, חברות פרטיות או רשויות היא עבירה על חוק צער בעלי-חיים וניתן לטפל בה בהתאם לכך.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 67, 236, 238, 12.10.2002, 6.1.2006, 20.1.2006, עדכון: 1.2.2006.