עכברים וחולדות בבית
שיטות אלימות יותר ופחות להרחקת מכרסמים
הבעיה המוסרית
לעכברים, לחולדות ולנו, בני-האדם, יש טעם דומה במזון. עובדה זו מעוררת את אחת מהבעיות המוסריות הקשות ביותר בקשר שבינינו לבין בעלי-חיים. אמנם, לא מעט מהשנאה כלפי חולדות ועכברים אינה רציונלית והיא מלובה בתאוות השמדה מיותרת. אבל גם אם נקלף את המעטה הרגשי והאידיאולוגי, יישאר לעתים קרובות גרעין קשה של תחרות על מקורות מזון, כמו גם דאגה ממשית להיגיינה של המזון שלנו. לא קשה להשלים עם עכבר שהחליט להתגורר במחסן הכלים שלך, אבל מעטים מאוד יסכימו לחלוק את המטבח עם משפחת עכברים או עם חולדה. גללים במזווה וחבילת אוכל מכורסמת הם קו אדום שחצייתו תניע גם אנשים טובים להכריז מלחמה.
אולם האם במלחמה כל האמצעים כשרים? כך אמנם מתנהלים עסקי עולם ההדברה – ללא כל הצדקה מוסרית ואף ללא צידוק מעשי. יש שיטות פוגעניות יותר ופוגעניות פחות להרחיק מכרסמים, ויש להימנע בנחישות מהשיטות הפוגעניות ביותר. עם זאת, אין פיתרון פשוט לבעיה. לפניכם כמה שיטות הרחוקות מלהיות משביעות רצון. עצם הדיון בלכידת עכבר הוא בעייתי; הדברים הבאים בהחלט לא נועדו לעודד לכידה של עכברים וחולדות, אלא לסייע במיתון שיטות המאבק – למי שלא מוכן/ה לוותר על סילוק עכברים וחולדות מהבית, מהעסק, מהמחסן או מהחלקה החקלאית. כמובן, דו-קיום עם המכרסמים נותר הפיתרון הרצוי ביותר מבחינה מוסרית.
מניעה
שתי חוקרות בתחום "מדע רווחת בעלי-החיים" פרסמו בשנת 2003 מאמר מקיף על "ההומאניות של בקרת מזיקים למכרסמים" בכתב-העת המדעי Animal Welfare. החוקרות, ג'ורג'יה מייסון וקייט ליטין, מצאו נתונים מעודדים על האפשרות למנוע ממכרסמים מלהתקיים בבית ובמחסן. דרך המניעה המובהקת ביותר היא שמירה על ניקיון וסגירת כל הפסולת והמזון במכלים עמידים בפני כרסום – במקום להחזיקם בשקיות, למשל. מכרסמים זקוקים גם לאספקת מים, וברז מטפטף עשוי למשוך אותם. סילוק הקנים של המכרסמים מרחיק אותם ביעילות; פעולה כזו הפחיתה את מספר המחילות שחולדות השתמשו בהן ב-90%, לפי מחקר שנערך בשטח עירוני. יש גם לסלק צמחייה ופסולת מסביב לאתר הבעייתי וליצור שם חלל פתוח ללא מסתורים. ניקיון כזה הפחית נזקי מכרסמים ב-65%, לפי מחקר שנערך במטע. אמצעי מניעה אחרים כרוכים בבנייה: התקנת פסי מתכת בתחתית דלתות (כל פתח רחב יותר מ-6 מ"מ עשוי לשמש כמעבר לעכבר), בניית מסגרות מתכת (ולא עץ) לחלונות ורישות החלונות, מילוי חריצים וחורים ברחבי המבנה, ואפילו הצמדת צווארוני מתכת לצינורות כדי למנוע ממכרסמים לטפס עליהם.
הרחקה
מקום שיש בו תנאי מחיה טובים למכרסמים, יתמלא בהם מחדש במהירות לאחר סילוקם. לכן מניעה היא הצעד החשוב והיעיל ביותר. מכיוון שלעתים קשה להגיע למניעה שלמה (למשל: במטבח גדול בקומת קרקע) יש להוסיף אמצעי הרחקה. מייסון וליטין מצטטות מחקרים על היעילות של טורפים, כגון חתול, בהרחקת מכרסמים – החתול אמנם לא מחסל את האוכלוסייה הקיימת, אבל נוכחותו מונעת התבססות של אוכלוסייה חדשה. קיימים גם אמצעי הרחקה כימיים יעילים כשהם מונחים בקרבת מזון, כגון נפטלין או גופרה של אמון של החמרן (aluminium ammonium sulphate). נמכרים גם אמצעי הרחקה כימיים שיעילותם אינה ידועה לנו, למשל: מוצרים על בסיס מנטה. לפי ארבעה מקורות שמצטטות מייסון וליטין, אמצעי הרחקה קוליים (מכשירים המשמיעים צלילים בתדר גבוה) אינם יעילים. מובן שכל שיטות המניעה וההרחקה עלולות לגרום למכרסמים מצוקות מסוימות, אולם הן עדיפות לאין שיעור על פני כל שיטה אחרת.
הרעלה
פיזור רעל הוא השיטה הנפוצה ביותר למאבק במכרסמים. כמעט כל הרעלים המקובלים לשימוש בשוק ההדברה, גורמים למכרסמים סבל איום ומתמשך. מייסון וליטין מרחיבות בתיאורי הגסיסה של מכרסמים מכל סוג של רעל. הרעלים הנפוצים ביותר (95-92% מהרעלים המשמשים בבריטניה ובארצות-הברית) הם נוגדי קרישה, שגורמים שטפי דם פנימיים המלווים בלחץ ובכאב. גסיסה טיפוסית נמשכת שלושה ימים, כשבמהלכם החיה נמצאת בהכרה. אפילו הרג "מהיר" ברעלים אלה אורך שעות רבות. הרעל נותר במשך שבועות וחודשים בגוויית המכרסם, והוא מצטבר בהדרגה בגופם של טורפים עד למותם מהרעלה משנית.
רעל פחות מכאיב, יחסית, הוא אלפא-כלורלוז (alpha-chloralose). רעל זה מדכא את פעילות המוח, דבר הגורם לירידה בטמפרטורת הגוף ולמוות מקור כתוצאה מכך, בעיקר בחורף. בבני-אדם גורם הרעל שיעול, כאב ראש, בחילה, סחרחורת והקאה. אלה נחשבים סימפטומים פחות קשים מהגסיסה שגורמים רעלים אחרים; עכברים מאבדים את ההכרה לאחר כרבע שעה – זמן קצר יחסית להרעלות. חולדות, בעיקר בתקופה חמה, גוססות לאט יותר ולכן סובלות יותר מהרעל. עוד רעל מהיר הוא ציאניד, שמדבירים מחדירים לתוך מחילות של מכרסמים. בבני-אדם, גז הציאניד גורם קשיי נשימה, כאבי ראש עזים, עוויתות, הקאה, חרדה, צריבות ועוד. במכרסמים, הסימפטומים הקשים ניכרים במשך דקה בערך לפני אובדן ההכרה.
מלכודות דבק
משטחים דביקים ואמבטיות דבק הם שיטות הדברה נפוצות, הגורמות גסיסה ממושכת וקשה במיוחד. המכרסם סובל מחרדה עמוקה ומכאבים כתוצאה מתלישת פרווה, קריעת עור ולעתים שברים בגפיים. יש קורבנות שמכרסמים את גפיהם כדי להשתחרר. אם המכרסם לא נחנק מהדבק, הוא עלול להישאר לכוד במשך מספר ימים עד למותו מצמא ומרעב.
מלכודות קפיץ
במתקנים אלה, המכרסם נוגס בפיתיון ומשחרר בכך קפיץ שהמחובר לפס ברזל, שננעל במהירות רבה על גוף החיה. יש מלכודות כאלה שהורגות מיד, אם הן פוגעות בראש. אולם רוב הנתונים שבידי מייסון וליטין מעידים על כך שהחיה גוססת במלכודת במשך כמה דקות. בסרטון הזה והזה שצילמו מפעילי מלכודות, העכברים מנסים להשתחרר במשך 43 שניות ומאבקם ודאי נמשך לאחר תום הסרט. במקרים רבים, העכבר נידון לגסיסה ממושכת וכואבת לאחר שרגלו או זנבו נתפסו במלכודת. לפי מחקר אחד, בין 4% ל-14% מהעכברים שנתפסו, לא נהרגו בדקות הראשונות; קיים הבדל גדול ביכולת ההרג של מלכודות מתוצרת שונה.
מלכודת חשמלית
זהו מתקן שהמכרסם נכנס לתוכו בעקבות פיתיון ומפעיל זרם חשמלי שהורג אותו (Zapper). בתקופת הסקירה שערכו מייסון וליטין, לא היו די נתונים על המלכודת החשמלית מלבד הידיעה הכללית, שזרם חשמלי שאינו מביא לאובדן הכרה מיידי, גורם כאב עז. לא ברור עד כמה החיה סובלת לפני מותה, אבל המוות נגרם ככל הנראה תוך שתי דקות לכל היותר.
מלכודת גז
חברת Rentokil הבריטית הורגת עכברים באמצעות מלכודות שנאטמות לאחר הלכידה ומתמלאות בפחמן דו-חמצני. לטענת היצרן, החיה מאבדת הכרה תוך עשר שניות ומתה תוך פחות מדקה. ארגון זכויות בעלי-החיים PETA העניק לחברה פרס על פיתוח שיטת הרג זו, בהנחה שהיא גורמת לחיות פחות סבל משיטות אחרות.
מלכודות חיות
לכידת עכבר או חולדה במלכודת שאינה הורגת אותם, עדיין חושפת את החיה לכליאה ממושכת, ואם לא בודקים את המלכודת בתכיפות מספקת – היא הופכת למלכודת מוות בגסיסה אטית במיוחד. שימוש אחראי במלכודת חיה, מחייב להשאיר לעכבר או לחולדה די מזון במלכודת, וכן נוזלים (במיוחד בקיץ) וחומר מצע (במיוחד בחורף), כדי שלא יתייבשו או ימותו מקור. כמובן, יש לבדוק את המלכודת בתכיפות סבירה – רצוי אחת לשעה.
קיימים דגמים רבים של מלכודות חיות. דגם נפוץ בארץ הוא תיבת ברזל שהדלת שלה נסגרת בטריקה על החיה שבפנים. הטריקה עלולה לפצוע את העכבר או החולדה, אבל היא מונעת כניסה של חיה נוספת; לפי מחקר אחד שמזכירות מייסון וליטין, הכליאה יחד עלולה לגרום מצוקה רבה ואפילו קניבליזם.
קיימים מספר דגמים של "מלכודות הומאניות", למשל, Smart. דגמים אחרים הם Mouse Depot ו-Mouse Cube. מנגנוני הסגירה במלכודות אלה אינם מסוכנים לעכבר. בשני הדגמים הראשונים, צבע המלכודת, השקופה למחצה, אמור לאפשר לאדם לראות את העכבר שבפנים מבלי שהוא יראה את האדם, ולכן ייבהל פחות (אם כי הבחירה בירוק ודאי מוטעה). בנוסף למלכודות מוכנות אלה, יש באינטרנט הנחיות לבניית מלכודות עכברים פשוטות מאוד, מגליל נייר טואלט או מבקבוק משקה קל. למעשה, אם עוקבים אחרי העכבר, אפשר להניח במקום חשוף יחסית לאורך דרכו הקבועה ארגז שוכב, וכשהעכבר נמלט לארגז, מרימים את הארגז והעכבר נותר בתוכו. אפשר ללכוד כך גם חולדה, אך לשם כך נחוץ ארגז גבוה עם אפשרות סגירה – חולדות קופצות לגובה מפתיע.
שחרור בעלי-החיים?
נהוג להאמין, שלכידת עכבר או חולדה ושחרורם מחוץ לבית הם הדבר הנכון לעשות – בתנאי שמשחררים את החיה לתוך שטח עתיר מסתור, עם מזון ומים בסביבה. מייסון וליטין לא חושבות כך. סנאים ונמנמנים שנלכדו ושוחררו בסביבה שאינה מוכרת להם, מתו בשיעור גבוה, כנראה בגלל הקושי למצוא מזון ולהסתתר. החוקרות לא מציינות עד כמה גבוה שיעור התמותה, ואין בידיהן נתונים על עכברים וחולדות, אך הן משערות שמצבם דומה למצב הסנאים. הסכנה לחיה המשוחררת גדולה במיוחד אם בני מינה כבר מאכלסים את השטח; עכברים מפגינים תוקפנות רבה כלפי עכברים זרים. מעבר לכך, לכידת נקבה המטופלת בגורים ושחרורה הרחק משם יביא למותם של הגורים המוסתרים בקן; בכך אין הבדל בין הרג האם לבין שחרורה הרחק.
הנתונים שמביאות מייסון וליטין נגד שחרור מכרסמים אינם מספקים, אך הם מעוררים מחשבה. השחרור מחדש אינו פתרון מוסרי מושלם, אלא הוא פעולה כוחנית ביצור קטן ומבוהל, שסיכוייו לשרוד אינם גבוהים, כנראה. אולם להרוג את השבוי – זהו פתרון רע עוד יותר. ההנחה שעדיף למות מהר על פני מאבק הישרדות קשה, נובעת מתפיסת עולם שאמנם מעניקה משקל לסבלם של בעלי-החיים, אך מזלזלת בערך חייהם. זוהי גישה בלתי קבילה מבחינה מוסרית; חייהם של עכברים וחולדות ראויים לכבוד. לכן, גם במקרה שאנו מסרבים לאפשר להם לחיות אתנו, יש לתת להם סיכוי לחיות במקום אחר.
.jpg)
