על הסכין

עד לפני זמן לא רב, ויוויסקטור (אדם המבצע ניסויים בבעלי-חיים) שביקש למסור במאמרו על הֶרֶג של חיה במהלך ניסוי, נהג לדווח כי בעל-החיים "הוקרב" (במקור - sacrificed). התמסדותו של מונח טעון זה בז'רגון המדעי מעידה, בין השאר, על שורשיה הדתיים, הריטואליים, של פגיעת המדע בבעלי-חיים. במובנים רבים, המדע מתפקד כדתו של האדם המודרני: מעבדותיו סגורות ומוגנות בפני זרים, כאתרי קודש כמעט, ומידע על המתרחש בתוכן כמעט שלא ניתן להשגה. אנו, האנשים הרגילים, נאלצים לסמוך על דבריהם של המדענים, ורובנו אף ששים לכך בעיניים עצומות. המדענים עצמם מטפחים עגה מקצועית הנהירה רק להם, אשר מעבה את מעטה המסתורין סביב המתרחש במעבדות. השילוב בין מתקנים סגורים, מסך של סממני מקצוענות ואריזה רטורית של קדמה - מותיר אותנו במעמד של עדת מאמינים נבערת, שבורותה יפה רק לעניין אחד: מימון. בידי המדענים ניתנות מלוא האפשרויות, הכספיות והחוקיות, לנצח על ריטואל יומיומי של הקרבה, פולחן-מוות הסמוי מן העין: הוויוויסקציה.

ככל ריטואל מתמיד אחר, גם שרירותיותה היסודית של הוויוויסקציה משגשגת באפלולית המזינה שמספקות לה כמה רציונליזציות שחוקות. כך אנו עדים פעם אחר פעם להצדקתם של הניסויים האכזריים ביותר מתוקף הרלוונטיות הגורלית של המחקר בבעלי-חיים לרפואת האדם. הממסד המדעי עצמו מסגיר את פקפוקו בהנחה זו: גם לאחר שנוסו על בעלי-חיים, יש לנסות כל תכשיר או שיטת-טיפול חדשים על בני-אדם לפני שיוכרזו כבטוחים. רֶנֶה דִיבּוֹ, פרופסור למיקרוביולוגיה במכון רוקפלר בניו-יורק, כותב בספרו "אדם, רפואה וסביבה": "הכירורגים הראשונים שניתחו את הריאות, הלב והמוח נאלצו לערוך ניסויים על בני-אדם, שכן הידע שמקורו בניסויים בבעלי-חיים לעולם אינו ניתן להחלה ישירה על המין האנושי."

עובדה בסיסית זו ידועה היטב, לא רק לוויוויסקטורים, אלא גם לרשויות הבריאות המעודדות אותם להמשיך במלאכתם. אין מנוס אפוא מן המסקנה, כי התועלת המדעית אינה המישור שבו יש לברר את מטרתם האמיתית של הניסויים; המציאות התדירה כל-כך של כשלונות רפואיים מספקת אינספור דוגמאות לשימוש שעושות בניסויים רשויות הבריאות בכל העולם, פשוט כדי לפטור את עצמן מכל אחריות לאסונות שהן גורמות. עובדה זו בולטת במיוחד במבדקי רעילות בבעלי-חיים: למרות חוסר היעילות שלהם, החוק במדינות רבות מחייב לבצעם; כך יכולה חברה שמוצריה גרמו נזק לבני-אדם להגן על עצמה בבית-המשפט: היא נקטה בכל הצעדים הדרושים. במקביל לכך, רשויות הבריאות פטורות מאחריות משום שהן דרשו את כל מה שצריך, כביכול, לדרוש.

ספרו של ד"ר רלף א. פיין "תרמית התרופות הגדולה" הוא רק אחד המסמכים שעיקרם רשימה ארוכה-להבהיל של מוצרים ותרופות, שפותחו במעבדות ונחשבו לבטוחים לאחר ניסויים רחבי-היקף בבעלי-חיים, והתגלו בסופו של דבר כמזיקים לבני-אדם, לעתים באורח קטלני. די להזכיר את התלידומיד, שהוצא לשוק ב1957- לאחר שנוסה על אלפי בעלי-חיים במשך יותר משלוש שנים. התוצאה ידועה: אלפי ילדים נולדו מתים או מעוותים בצורות מחרידות. הפרט המאלף בפרשה טראגית זו הוא, כי המשפט שנערך בעקבות אירועים אלה הסתיים בזיכויה המוחלט של חברת התרופות "כמי גריננטל", יצרנית התלידומיד, בפסיקה המפורשת כי "הבדיקות המקובלות בבעלי-חיים יכולות לגלות לנו מעט מאד ביחס לבני-האדם."

ניסויים בכלבים ותרנגולות שנועדו להוכיח כי העישון אינו מגביר את הסיכון לחלות בסרטן 

השיטה השגויה פועלת, כמובן, גם בכיוון ההפוך, כאשר היא מונעת את אישורן לשימוש של תרופות מועילות לאדם על-סמך השפעתן המזיקה על בעלי-החיים. כך, למשל, מיליוני האנשים שניצלו תודות לפניצילין חבים את חייהם לשיבוש שחל בתוכניותיהם של מגליו: אלה בדקו את רעילותה של התרופה על עכברים, רק משום שבאותה שעה לא היו בידם חזירי-ים, שאותם היה הפניצילין הורג. המכרסמים הללו ילחכו בשאננות, לעומת-זאת, סטריכנין, אחד הרעלים הקטלניים ביותר לבני-אדם. באורח דומה, כבש יכול לעכל בנחת כמויות עצומות של ארסן, שקמצוץ ממנו יכול להרוג אדם. השימוש בדיגיטליס - תרופה שהצילה חולי-לב בעולם כולו - עוכב למשך זמן רב כאשר נמצא שהיא גורמת לעלייה מסוכנת בלחץ-הדם אצל כלבים. החיסון נגד שחפת שפיתח רוברט קוך, שהוכרז כיעיל לאחר שריפא מחלה זו אצל חזירי-ים, התגלה מאוחר יותר כאחד מגורמיה של המחלה בבני-אדם. והרשימה עודנה מתארכת.

זאת ועוד: בעלי-החיים שנעקרו מסביבתם הטבעית ונכלאו במעבדות נתונים במצב מתמיד של חרדה קיצונית, המאיימת על שפיותם ובשלב כלשהו גם מערערת אותה. למרבה הזוועה, חיות אלה הופכות במרוצת הזמן למפלצות, למוטאציות עוויתיות שיש להן מעט מאד מן המשותף עם בנות-מינן, ועוד הרבה פחות מכך עם האדם. עובדה זו לא נעלמה אפילו מעיניו של קלוד ברנר (1813-1878), מייסדָהּ של הוויוויסקציה המודרנית. בספרו Physiologie operatoire הודה אבי האסכולה בלשון ברורה: "חיית-הניסוי לעולם אינה נמצאת במצב רגיל. המצב הרגיל אינו אלא השערה."

כדאי להזכיר: הוויוויסקציה שיכללה למדרגת אמנות את הפרקטיקה של פגיעה שיטתית ומחושבת בבעלי-חיים בריאים. כוח-ההמצאה של הנסיינים מתמסר ליעד הזה ללא שיור. אך מאחר שפגיעות אלה נגרמות באופן מלאכותי ותוך התערבות חיצונית שרירותית, הן שונות באורח מכריע מכל מחלה או פגיעה המתהוות בדרכים ספונטניות, שאינן ניתנות להפרדה ממכלול התהליכים המתרחשים באורגאניזם החי. כך, למשל, הסרטן הניסויי, הנגרם באמצעות שתילת תאים סרטניים בבעלי-חיים, יכול ללמד מעט מאד על הסרטן התפתח בגופו של אדם באורח ספונטני, מתוך מערכת מורכבת של זיקות אל האורגניזם המאפשר את גידולו, על ממדיו הפיזיים והנפשיים כאחת.

הברית הלא-קדושה בין הרפואה המודרנית לבין כלכלת השוק 

היגיון מדעי דומה הוביל את אורי יינון לערוך במשך שנים ארוכות במכון לרפואת העין שבבית-החולים תל-השומר ניסויים, שבמהלכם עקר את עיניהם של גורי חתולים ואחר-כך עינה אותם במשך כשנה וחצי, כל-זאת בשם המחקר הבהול בהפרעה הראייה הקלה המכונה "עין עצלה", המטופלת מזמן בהצלחה מלאה. גם עמיתיו של יינון הודו, כי מַסֶכֶת בלהות זו לא תרמה דבר להבנתה של הבעיה - אם בכלל הייתה כאן בעיה כלשהי. העובדה השולית, שקשה להעלות על הדעת מנגנון ראייה שונה משלנו יותר מזה של החתול אינה צריכה להטריד קהילה, שבחסותם של המלמולים הריטואליים אודות "הדמיון הגדול לאדם" מצופפת כלבי ביגל בכלובי-ברזל כדי ללמוד על עבריינות נוער, או, לחילופין, ממיתה חתולים תוך כדי חישמול איברי-המין שלהם, על-מנת להרחיב את הידע שברשותנו אודות "סטיות מיניות שעלולות להוביל לאונס".

כשל דומה מונח ביסוד השימוש בכלבים לשם הכשרה כירורגית. הביקורת הנרחבת על פרוצדורה זו בקרב הקהילייה הרפואית עצמה זכתה לאחרונה לביטוי פומבי מפתיע בעוצמתו, בעקבות סירובם של שני רופאים להשתתף בניסוי למטרות הוראה שנערך בכלבים במסגרת קורס הטראומה (ATLS) בצה"ל: בחזהו הצר והמחודד של הכלב, אזור הניתוח וסידורם של האיברים הפנימיים שונים מאלה של האדם במידה כה רבה, עד שרופא שאוּמַן, למשל, לזהות את העורק הירכי אצל כלב, יתקשה לאתרו אצל חולה אנושי. השימוש המתבקש כל-כך בגופות אדם נאסר בישראל מטעמים הלכתיים.

נתונים במצב מתמיד של חרדה קיצונית 

תהא זו תמימות לראות בוויוויסקטור את מי שפועל לרווחת המין האנושי בדרכים שגויות. לצד מסורת יציבה ומתעשרת של ניסויים, שמטרותיהם הרשמיות מצביעות בעיקר על מגוון מסחרר של דרכים לבזבז כספי-מלגה במרוץ משולשל-הלשון אל התקן (חקר זמזום ההזדווגות של היתוש; השוואת השפעותיהם השונות של ג'ין וטקילה על דגי האוקיינוס האטלנטי; גילוי הסיבה לכך שקופים מכווצים את פיהם בשעת כעס, ועוד כיו"ב), ההתחקות אחר המניעים שמאחורי ניסויים אחרים תוביל אותנו עד-מהרה לשטח-ההפקר שבו מסתודדים כוהני המעבדות עם נציגיהם של כוחות השוק. אין כמו הרטוריקה המגייסת של "המדע הטהור" כדי לצעף בענן של הכרחיות אל-זמנית את מוסדותיה של טכנולוגיה, שלרוב אינה מחויבת אלא לתאוות ההתפשטות של הקפיטליזם התאגידי. מאחורי יוקרתה ה"אמפירית" וסבר-פניה החמור, ה"אובייקטיבי" של מעבדת הניסויים, מסתתרת זירה נזילה, נוחה למניפולאציות, שתוצאותיהם של המבדקים הנערכים בה מלמדים בעיקר על האינטרס שהניע את מי שיזם אותם. בתנאים אלה, הוויוויסקציה הופכת לאמנות הוכחתו של המבוקש, הנהנית מהילתָהּ המסמאת של המדעיוּת. ככזו, היא נוחה לשרת את מטרותיהם של תאגידים גדולים, הנוהגים לממן "מחקרים" חדשים לבקרים כדי "להוכיח באופן מדעי" כל מה שמתיישב עם האינטרס הכלכלי שלהם. כך, למשל, בשנות השישים החליטה התאחדות יצרני הסוכר האמריקניים לממן "מחקר מדעי" על השפעותיו של הממתיק המלאכותי ציקלמט, שהצלחתו המסחרית נגסה ברווחיה. במהלך הניסויים, שתוכננו במטרה ברורה "להוכיח" כי יש לאסור את שיווקו של הממתיק, מתו מאות-אלפי חיות בייסורים, לאחר שהוזנו בכפייה במוצר בכמויות, שכדי לצרוך את המינון המקביל להן אדם צריך לשתות יותר מ800- כוסות שהומתקו בציקלמט בכל יום במשך חיים שלמים.

התעשייה הפרמצבטית לענפיה פורחת על מצעָהּ של כלכלת הצרכים הכוזבים. בספרו "תרופות, רופאים ומחלות" כותב בריאן אינגליס כי "מספרם של הניסויים בבעלי-חיים מוסיף לעלות בהתמדה, לא משום שתרופות בטוחות וטובות יותר מופיעות בשוק, אלא פשוט משום שיותר ויותר תרופות מציפות אותו"; יותר מותגים מיותרים, שאינם נבדלים באורח משמעותי מאלפי מותגים אחרים, בלתי-נחוצים גם הם, שמנגנוני פרסום אלימים כבר שיכנעו אותנו בחיוניותם - וכל זה בעולם, שמרבית תושביו מתים רק משום שאין בכוחם להשיג את התרופות הקיימות ממילא.

הברית הלא-קדושה בין הרפואה המודרנית לבין כלכלת השוק בודה לעצמה היסטוריה הרואית, רצופת "תגליות" מהפכניות ו"נסים" הרי-עולם, המטשטשת בהתמדה עובדה יסודית אחת: היחלצותה המפליאה של הרפואה מן המשבר החמור שבו היתה נתונה בימי-הביניים היא תולדה של החזרה לעקרונות ההיגיינה של העולם העתיק. בכירי ההיסטוריונים של הרפואה (זייגריסט, אינגליס, דיבו, ביילי, איליץ') שותפים לקביעה, כי את חיסולן של המגיפות שעשו שמות באירופה המדיבאלית יש לזקוף לזכות אימוצם המחודש של עקרונות ההיגיינה במהלך מהפכני באמת, אולי המשמעותי ביותר בתולדותיה של הרפואה המודרנית. אך דובריה הגלויים והסמויים של הוויוויסקציה שבים ומסבירים לנו כי העולם נגאל אז תודות למסעות חיסון חלוציים (בשעה שמגפת הדֶבֶר שהשתוללה בימי-הביניים נעלמה בלא כל חיסון) ממש כשם שהצלתו כעת תלויה במִזְגַם הפילנטרופי של יצרני החיסונים בימינו.

עריצותו של סיפור-על זה מאיימת להשכיח מאיתנו, כי תולדותיה האמיתיים של הרפואה המודרנית התחוללו כל העת הזו במרחק רב מדרך-המלך המדומיינת של הוויוויסקציה: גילויים של חומרי החיטוי וההרדמה הבסיסיים - האתר, האופיום, המורפיום, הכלורופורם וחומרים אחרים - שמילאו תפקיד מכריע בהולדתה של הכירורגיה המודרנית; המצאתם ושכלולם של אמצעי-אבחון כמו הטרמומטר, הסטטוסקופ, המיקרוסקופ האלקטרוני וקרני הרנטגן; פיתוחם של חיסונים ותרופות בסיסיות כמו יוד, אטרופין, רדיום ופניצילין - כל אלה אינם חבים דבר לניסויים בבעלי-חיים.

ריטואל יומיומי של הקרבה, פולחן-מוות הסמוי מן העין 

הוויוויסקציה נסלחת עוד פחות לאור שלל החלופות לבעלי-החיים, העומד לרשותם של הנסיינים - החל מרקמות אדם, תרביות תאים ואיברים, דרך בובות המחקות בדיוק רב את המבנה האנטומי של האדם, וכלה בהדמיות מחשב, אם להזכיר רק מעט משפע האמצעים הנגישים. פיתוחן של החלופות הוא תחום מדעי פעיל, שהתקדמותו המהירה נושאת בחובה כבר עתה פוטנציאל למהפכה בשדה המחקר הניסויי. אלא שאורתודוקסיית המעבדות מוסיפה להתבצר במקדשיה, להחרים בקנאות כל רפורמה מסתמנת. בישראל, למשל, המועצה לפיקוח על הניסויים בבעלי-חיים לא אישרה בכל שנות פעילותה (לפחות עד שנת 2000, זמן כתיבת שורות אלה) ולו חלופה אחת.

ב-1949 כתב ברנרד שאו: "אם נאמר שבשאלת הוויוויסקציה יש להכריע לפי מידת התועלת שהיא עשויה להביא, תהיה זו טעות חסרת-תקנה. משתמע מעמדה זו, כי אם הניסויים היו מובילים לתוצאות תקפות ומועילות, היה עלינו להצדיקם." רשימה קצרה זו הוקדשה לסקירתם של הטיעונים העיקריים כנגד הניסויים בבעלי-חיים, המבקשים להדוף את טענותיהם של הוויוויסקטורים במישור המדעי-תועלתי, שממנו הם מתיימרים לשאוב את ההצדקות למעשיהם. הזנחתו של מישור טיעון זה תהיה בגדר מחדל; אבל ההסתפקות בו תהווה מחדל חמור שבעתיים, שיחריב את יסודותיו המוסריים של המאבק למען בעלי-החיים. דווקא בסופה של רשימה מעין זו, אנו מחויבים להזכיר, כי הוויוויסקציה היא פשע, שאנושיותנו תובעת בלא-תנאי את הפסקתו המיידית והמוחלטת. גם אילו היו הניסויים מועילים מעבר לכל מידה, היה עלינו להשמיע תביעה זו ללא כל הסתייגות.

המאמר פורסם לראשונה בחוברת "זכויות בעלי-חיים" בהפקת אנונימוס, אביב 2002.
.