בקן העכברים

תוכן התחקיר: חיי עכבר בטבע  טבע העכברים והחיים במעבדה 

חיי עכבר בטבע

המנוצלים ביותר והזנוחים ביותר

עכברים הם החיות המנוצלות ביותר בעולם למטרות מחקר. מספר העכברים החיים במעבדות כיום עומד על 30 מיליון בערך. בשעה שקיים עניין ציבורי ברווחתם של יונקים גדולים במעבדות, המכרסמים הקטנים נזנחים אפילו על-ידי ארגונים שעניינם המוצהר הוא המאבק בניסויים בחיות. ידע מועט יחסית נצבר על רווחתם של עכברים. הכרת התנהגותן של חיות בטבע היא אחד מיסודות מדע רווחת בעלי-החיים: ללא הכרת עולמה הטבעי של החיה, קשה לדעת מה פוגע בה בתנאים מלאכותיים. מכאן נובעת חשיבות הידע על טבעם של עכברים.

בגיליון יוני 2004 של כתב-העת Applied Animal Behaviour Science, מפרסמות נעמי ליית'ם וג'ורג'יה מייסון מאוניברסיטת אוקספורד מאמר מקיף על התנהגותם הטבעית של עכברים. החוקרות סקרו קרוב ל-250 מאמרים וספרים, וניסחו תמונה כוללת של הידע הקיים כיום על טבע העכברים. לפניך תמצית המאמר.

יכולת הסתגלות גבוהה

קיימות אוכלוסיות שונות של עכברי בית (Mus musculus) חופשיים: אוכלוסיות החיות במבנים מעשי ידי אדם וניזונות מחומרים שבני-אדם הותירו, ואוכלוסיות המתקיימות בסביבה טבעית. העכבר הוא אחד ממיני היונקים הנפוצים בעולם, במידה רבה כתוצאה מסתגלנות מיוחדת:

• עכברים יכולים לשרוד ללא מים, כל עוד מזונם מכיל עד 15% מים (כלומר הם מנצלים מים הקיימים במזונות יבשים למדי).
• הם יכולים לשרוד בטמפרטורות קיצוניות. נמצאו עכברים חיים אפילו בטמפרטורה 30- מעלות צלזיוס.
• הם אוכלי כול מגוונים, המסוגלים להגיע למזון דרך כרסום קליפות קשות וקונכיות, בזכות שיניים הגדלות 0.4 מילימטר ביום.
• הם מסוגלים לטפס על קירות אנכיים, לקפוץ 30 סנטימטרים למעלה, לקפוץ 2.5 מטרים למטה בלי להיפגע, לרוץ על חוטי תיל ולהידחק דרך חרכים ברוחב חצי סנטימטר.
• עכברים ומכרסמים אחרים מצטיינים בשונות הגנטית הגבוהה ביותר בין היונקים, המעניקה לאוכלוסיות כושר הסתגלות גבוה מול שינויים בסביבה.
• התפתחותם של עכברים כפרטים מושפעת מאוד מהסביבה  – הם עוברים התאמה לסביבתם כבר בהיותם עוברים.

עולם החושים העכברי

עכברים חשים את עולמם באופן שונה מאוד מאתנו:

• ריח: החוש הדומיננטי בעכברים. באמצעותו הם מאתרים מזון וטורפים, מזהים פרטים מבני מינם ולומדים על מעמדם החברתי ועל זמינותם המינית. חוש הטעם שלהם דומה לחוש הטעם שלנו, אם כי הם אוכלים גם חומרים שייחשבו מרים לחיכנו.
• מישוש: עכברים רגישים ביותר למגע. דרך השפם שעל חרטומם הם מקבלים מידע מישושי מפורט המאפשר להם לעקוף מכשולים בחשכה. גם על גופם יש שערות רגישות למגע, המסייעות להם לחוש את הקיר או התקרה שאליהם נצמדים בעת תנועה. למגע יש גם חשיבות נפשית: עכברים נוהגים להיצמד לעצמים, בעיקר בשעת חרדה.
• ראייה: עכברים רגישים מאוד לתנועה ולשינויים בעוצמת האור, אך הם לא רואים היטב צבעים. הם אינם רואים אורכי גל ארוכים (כלומר צבע אדום) אולם הם רגישים לאור על-סגול, שככל הנראה מסייע להם הן בניווט והן במציאת מזון, כי פירות, זרעים וזחלים רבים מחזירים אור על-סגול.
• שמיעה: עכברים שומעים היטב בטווח נרחב של תדרים, ובכלל זה תדר על-קולי. הם מתקשרים ביניהם בתדרים שאינם נשמעים לאוזנינו. בחולדות נמצא שהן משתמשות בקולות כדי להעריך את עומקם של חללים וכך לקפוץ במדויק לתוכם בחשכה.

השבועות הראשונים

עכברים נולדים עיוורים, חירשים וקרחים (מלבד זיפי שפם) בתוך קן המרופד בחומרים רכים מהסביבה, שהכינה האם. בבית גידול טבעי, העכברות מקננות במחילה תחת האדמה, ובמגורי אדם הן בוחרות בחור בקיר וכדומה. בתוך הקן, שקוטרו 10-6 סנטימטרים בלבד, נכנסים 8-4 גורים. הגורים עשויים עד מהרה להכיר את אביהם, שלעיתים מסייע בגידולם. לא פעם הם פוגשים גורים מבוגרים יותר שעדיין לא התפזרו, ועכברים קרובים פחות.

בשבועיים-שלושה הראשונים לחייהם הגורים תלויים באם למזון, לחימום ולגירוי להפרשות. הגורים משתמשים בחוש הריח והטעם כדי למצוא את דרכם לפטמות, והם משמיעים קולות המודיעים לאם על מצבם. הם עצמם מגיבים לקולות בגיל 11 יום, ובגיל שבועיים מתחילות עיניהם להיפתח. במהלך כל התקופה, זמן רב בטרם נגמלו, הם לומדים מה אוכלת האם ומה אוכלים עכברים בוגרים אחרים שמטפלים בהם – והם ששים לנסות מזונות אלה.

הגורים מתחילים לצאת מהקן בגיל 4-3 שבועות, לרוב בליווי הורה. במהלך הסיורים הם לומדים מההורה מה לאכול. כשגובר הביטחון העצמי שלהם מתארכים סיוריהם והם יוצאים לחפש מזון ולשחק בחברת אחיהם ואחיותיהם. הם מתמידים לשוב אל הקן עד שהם מגיעים לבגרות מינית, לרוב בגיל 6-5 שבועות.

התפתחות גמישה

חיי העכברים הבוגרים מעוצבים במידה רבה על-ידי ניסיונם כגורים ואפילו כעוברים. אם האם מצויה במצוקה בזמן ההיריון, הם מאטים להתפתח ומופיעות תכונות זכריות בנקבות ותכונות נקביות בזכרים – התפתחויות הפוגעות בסיכויי ההתרבות שלהם בעתיד. בתנאי מחסור במזון נולדים יותר זכרים, וכשהמחסור חמור – יותר נקבות. כמות החלב שמקבלים הגורים משפיעה על משקלם ועל מידת תוקפנותם כבוגרים, וכמות הליקוקים שמעניקה להם האם משפיעה על יכולתם בעתיד להתמודד עם גורמי מצוקה, ואף על התנהגותן של הגורות כשיהיו אימהות.

לגורמים אלה, ולמעשה לכל גירוי שהגורים נחשפים אליו בימי ינקותם, עשויות להיות השלכות על כל תחומי חייהם של העכברים בעתיד: כישורים חברתיים, כישורים כהורים ויכולת למידה. התנאים הסביבתיים ממשיכים להכתיב את ההתפתחות המינית של העכברים. למשל, נקבות הנחשפות לשתן זכרים מתבגרות מהר יותר מנקבות שבסביבתן מפוזר שתן של נקבות.

יציאה לעצמאות

עם הבגרות המינית מפתחים הזכרים תוקפנות וסובלים התקפות מצד האב. רבים מהזכרים יוצאים לחפש טריטוריה חדשה. כשסביבתם אינה מאוכלסת בעכברים רבים, התוקפנים הם שיוצאים ראשונים; ואילו כשצפיפות האוכלוסין גבוהה, העכברים הרגועים יותר הם שעוזבים ראשונים, בעוד התוקפנים נשארים בטריטוריה של האב בניסיון להדיחו. חלקם נהרגים במאבק.

גם הנקבות צריכות להחליט אם להישאר או לעזוב, אך הן חשופות לפחות אלימות. חלקן יישארו כפופות לנקבה השלטת ולא יקימו משפחה משלהן. עם זאת, הן עשויות לסייע לנקבה השלטת לגדל את גוריה.

בחיפושים

העכברים שיוצאים לחפש טריטוריה חדשה מבצעים גיחות מהירות עם עצירות לרחרוח, ולאחר מכן חזרה לשטח המוכר והבטוח. הם מזהים את הדרך חזרה באמצעות ריחות ומראות מוכרים. העכברים מנסים לנוע במחילות ולאורך קירות, ולהימנע מכניסה לשטח פתוח. למרות זהירותם עשויים העכברים לנוע בחיפושיהם מאות מטרים מדי לילה. בסביבה טבעית הם מחפשים צמחייה צפופה, הגנה מפני קור וטורפים ומקורות מזון.

כשהמצע רך, העכברים חופרים לעצמם מחילות. במגורי אדם הם מחפשים בעיקר מקומות מסתור מוכנים. העכברים יודעים לזהות הפרשות של טורפים ולהתרחק מהמקום. נקבות מעדיפות להתמקם בתוך טריטוריה של זכר. עבור חלק מהעכברים, תלאות החיפושים אינן מסתיימות לעולם. בדרך-כלל אלה הם העכברים הקטנים ביותר, שאינם מצליחים למצוא לעצמם טריטוריה, והם חיים כנוודים. האחרים מוצאים לעצמם מקום ומתיישבים בו דרך קבע.

ממלכת העכבר

עכברים ועכברות עשויים לחלוק ביניהם טריטוריה אחת, אך הזכרים נוטים לשמור על הפרדה מזכרים אחרים, וכך גם נקבות ביחס לנקבות אחרות. הטריטוריות בסביבה טבעית משתנות לפי העונה, ואילו בתוך מבנים מעשה ידי אדם הטריטוריות קבועות והזכרים מגינים עליהן בקשיחות.

גודל הטריטוריה משתנה בהתאם לזמינות המזון ולצפיפות אוכלוסיית העכברים. בתוך מבנים וכשהמזון מצוי בשפע עשויים העכברים להסתפק בטווח תנועה של מטרים אחדים בלבד. אספקת מזון מלאכותית גורמת צפיפות גם בשדות דגן, למשל, שם נמצאו עכברים המאכלסים טריטוריות של 3 מ"ר (מטרים רבועים). אולם ביערות ובשדות טבעיים מגיעות הטריטוריות עד אלפי ואף רבבות מ"ר.

הגבולות בין הטריטוריות נוטים לעבור לאורך עצמים בולטים, שהעכברים מסמנים בשתן. הם מסמנים גם מעברים, אזורי קינון ואזורי אכילה. העכברים רגישים להופעת עצמים חדשים ונטולי ריח מוכר. לעיתים הם נרתעים מהעצם, אך בדרך-כלל מסתגלים במהירות לנוכחותו – ומסמנים אותו. הזכרים הדומיננטיים הם המסמנים העיקריים, ולעיתים הם עורכים גיחות לטריטוריות שכנות ומסמנים שם. לנקבות ולצעירים מותר לסמן בתוך הטריטוריה של הזכר השליט; בשתן של הנקבות אף קיימים חומרים מעכבי תוקפנות. בעזרת סימני הריח, העכברים מזהים גיל, מצב מיני, קרבת משפחה ואת הזהות האישית של העכבר שהשאיר את הסימנים.

הרגלים

עכברים פעילים בעיקר בשעות הדמדומים והחשכה, אך במבנים הם עשויים להיות פעילים גם ביום. בעלי טריטוריה ישנים לבד או עם בת-הזוג, ועכברים נחותים ישנים בקבוצות. לא ידוע עד כמה משקיעים העכברים בטבע בניקוי גופם, אך בשבי נמדד כי 17% מזמנם מושקע בניקוי עצמי ובניקוי הדדי, אשר תורם ליצירת קשרים חברתיים ולהעברת מידע על מזון שהעכברים אכלו.

בתוך מבנים, העכברים נוטים לפתח שגרת פעילות קבועה. יש ביניהם שמתרגלים לתנועה במסלול קבוע עד כדי כך שאם הוסר מכשול מדרכם, הם ימשיכו לעוקפו – או להתנגש במכשול חדש שהופיע בדרך. עכברים בשטחים טבעיים גדולים, וכן עכברים לא תוקפניים, נצמדים פחות להרגלי תנועה, וקיימים גם הבדלים אישיים יותר.

מה בארוחה?

עכברים עשויים לאכול כמאתיים ארוחות קטנות בלילה, שמשקלן מסתכם ב-20% ממשקל גופם. יש האוכלים במקום ויש הלוקחים את האוכל לאתר מסוים, לפי העדפה אישית.

עכברים הם אוכלי כול. בסביבת בני-אדם הם מסתגלים למה שהסביבה האנושית מספקת, אך בסביבה טבעית מזונם מגוון וכולל עשב, שורשים, זרעים, חרקים וזחלים (שהם טורפים חיים). העדפות המזון של העכברים מושפעות מההעדפות של אימם ושל עכברים מוכרים שפגשו לאחרונה. מזון לא מוכר הם טועמים בסקרנות זהירה – נגיסה או שתיים לניסיון וחזרה לאכילה רק בהיעדר השפעה שלילית.

קרבות

עכבר הפוגש בעכבר משוטט או בפרט מקהילה אחרת יילחם בו, בעיקר במפגש הראשון ביניהם. בדרך-כלל הזכר המקומי רודף אחר הפולש ונושך באחוריו ובזנבו. אם הנמלט הוא בעל טריטוריה משלו, המרדף יסתיים בגבול הטריטוריה, ומשם ואילך יהפוך העכבר המקומי לרודף. הזכר השליט הוא התוקפן ביותר, אך בהגנה מפני פולשים משתתפת כל הקהילה.

עכבר שלא הצליח להימלט עלול להיפצע עד מוות. עכברים חסרי טריטוריה מנסים אפוא לכוון את פעילותם לשעות השינה של העכבר השליט בסביבתם. כל זאת בעיקר במבנים צפופים; בסביבה טבעית רמת התוקפנות פחותה: המרדפים קצרים, והנמלט פונה אל הרודף וחושף את בטנו הפגיעה כמחווה של כניעות. הרודף מסתפק בכך, ומעתה ואילך יקבל את העכבר הנחות או לפחות ימעט לרדוף אחריו. גם בתוך מבנים עשויים עכברים לגלות סובלנות – למשל, בקור קיצוני עשויים אויבים להתכרבל יחד.

סכנות

טורפים ומחלות אינם משפיעים באופן ניכר על אוכלוסיות של עכברים. באוכלוסיות צפופות, הסכנה הגדולה ביותר נשקפת מהתקפות הדדיות. בסביבה טבעית עלולה 95% מאוכלוסיית העכברים להיכחד כתוצאה ממחסור במזון בחורף קשה. לפי מחקר מסוים, תוחלת החיים של עכברים בסביבה טבעית היא שלושה חודשים בלבד, ואילו במבנים הם חיים 12-9 חודשים (בשבי הם עשויים להגיע לגיל שנתיים). נקבות מאריכות ימים יותר מזכרים, וכך גם גורים שנולדו בראשית עונת ההמלטות.

רומנטיקה

חיי המשפחה העכבריים משתנים ממקרה למקרה. יש זכרים ונקבות שאינם שומרים על נאמנות, ויש זוגות השומרים על מונוגמיה לאורך כל העונה. הנקבה דוחה בנחרצות מחזרים מסוימים. היא נמשכת לזכרים זרים ומסתייגת מקרובי משפחה, אם כי נקבות עשויות להזדווג עם אביהן – אם נשארו כבוגרות בטריטוריה שלו. הנקבות מזהות ומעדיפות זכרים נקיים מטפילים, וכאלה שאינם נושאים גן למחלה מסוכנת. העדפה נוספת היא לזכרים המשמיעים צלילים על-קוליים מסוימים, המעידים על מעמד גבוה.

נקבות מסוגלות להרות רק כשהן במצב גופני טוב, כשאינן סובלות מדיכוי בידי נקבות אחרות וכשהן נחשפו לחומרים מעוררי ייחום בשתן של זכר. הזכרים מעדיפים נקבות בלתי מוכרות, ונמשכים לעכברות עם תכונות נקביות מובהקות. הנקבה מודיעה לזכר שהיא מוכנה להזדווגות על-ידי קפיצות, זינוקים ונענוע אוזניים. בני-הזוג משמיעים צלילים על-קוליים, והזכר מרחרח את הנקבה, בעיקר באברי-המין. בזמן ההזדווגות הוא מחזיק את הנקבה בכפותיו הקדמיות, ולאחר מכן שוקע בליקוק אבריו וממעט להתייחס אליה.

בקן

ההריון נמשך 21-18 ימים. בשלושת הימים האחרונים בונה הנקבה קן. בתנאים סביבתיים טובים הקן כדורי או שצורתו קערה עמוקה, והוא מורכב יותר ככל שהאזור קר יותר והנקבה מנוסה יותר. הקן מבודד היטב: בטמפרטורה חיצונית של 3- מעלות צלזיוס, נמדדו 17 מעלות בתוך הקן. בניית הקן עשויה לעורר בנקבות סמוכות דחף קינון. הן עלולות לגנוב חומרים מהקן, אך הנקבה ההרה מגוננת בתקיפות על קינה. הגורים נולדים בדרך-כלל בלילה, ואת פרקי הזמן שבין הלידות מעדיפה האם להעביר בניקוי הגורים.

הטיפול בגורים

ריחם וקולם של הגורים מעוררים טיפול אימהי, המשתנה באיכותו לפי תכונות תורשתיות של האם, לפי מצבה הרגשי (היא מיטיבה לטפל כשאינה במצוקה) ועוד. האם מגיבה לקולות מיוחדים: למשל, בתגובה לקולות המעידים על קור, היא שבה לקן ומשפצת אותו. כאשר מגיעים הגורים לגיל 10 ימים היא מתחילה להביא מזון מוצק, ובגיל שבועיים-שלושה היא מתחילה ללוות אותם לגיחות מחוץ לקן.

במהלך תקופה זו עלולה האם להרוג גורים. המדענים מסבירים זאת כמנגנון הסתגלותי למשאבים מוגבלים. גם נקבות קרובות עלולות להרוג את הגורים, אולם בקהילות מסוימות מקננות כמה נקבות יחד ומטפלות בגורים יחד. השיתוף מגביר את ההצלחה בגידול המשפחות.

גם האב עשוי להשתתף בטיפול בגורים: הוא מנקה אותם, משיב לקן גורים שטיפסו החוצה, מגן עליהם מהתקפות ומלווה אותם בסיוריהם החוצה בגיל מבוגר יותר. עם זאת, אבות מסוימים אינם עוזרים בטיפול בגורים. לזכרים נטייה עזה להרוג גורים של זכרים אחרים, בעיקר בפלישה לטריטוריה זרה, אך הם לא הורגים את גוריהם. ככל הנראה, קרבתם המתמשכת לנקבה ההרה והיולדת מרסנת את הדחף הכללי שלהם להרוג גורים.

טבע העכברים והחיים במעבדה

עד כה הבאנו את עיקרי הדברים הידועים על התנהגותם הטבעית של עכברים, לפי מאמרן המקיף של ליית'ם ומייסון. נסיים בעיון בהשלכות של מידע זה על רווחת העכברים הכלואים במעבדות – והפעם בתוספת ביקורת על דברי החוקרות.

כושר הסתגלות

ההבדלים בהתנהגות שמפגינות אוכלוסיות שונות של עכברים חופשיים מעידים על כושר ההסתגלות העצום של העכברים. מסתבר שהטבע אינו מספק להם סיכויי הישרדות גבוהים ביותר בהשוואה לסביבת בני-אדם שיש בה מזון רב, אם כי סביבה זו גובה מחיר חברתי כבד. עובדה זו מעלה תהייה שמא קל לספק לעכברים בשבי תנאים מצוינים, שהרי אספקת מזון קבועה מצמצמת מאוד את השטח הנחוץ להם.

אופטימיות כזו אינה מתאימה למציאות – לפחות לא למציאות שבמעבדות. העכברים כלואים במערכות כלובים סטנדרטיות שנראות כארון מגירות (בתמונה) ובשגרת המעבדה הם חשופים לפגיעות רבות עד כדי כך שסיכוייהם לקבל תנאים סבירים הם אפסיים, גם אם יספקו להם אמצעי "העשרה". נוסף על כך, אילו היה לעובדי המעבדות עניין ברווחת העכברים, הם היו מתקשים לסייע לעכברים החווים את העולם באופן כה שונה מאיתנו.

סימני מצוקה

ליית'ם ומייסון מציינות שאין ידע רב על רווחת עכברים במעבדות, אולם כמה סימנים בולטים למצוקה מוכרים היטב. רשימת הסימנים המצומצמת, מעידה על מיעוט ההתעניינות בנושא:

• התנהגות סטריאוטיפית (תנועות החוזרות על עצמן לאורך זמן, ללא תפקוד ברור).
• תלישת השפם – התנהגות שלא רק מעידה על מצוקה, אלא גם פוגעת בחוש המישוש של העכבר וביכולתו להתמצא בסביבתו.
• ירידה בפוריות.
• רגישות מוגברת לשינויים סביבתיים.
• שינויים במבנה המוח ובתפקודו (ככל שהתנאים קרובים יותר לתנאי חופש, העכברים מפתחים מוח גדול יותר, עם קשרים עצביים מפותחים יותר – בהשוואה לעכברים שגדלו בסביבה חדגונית).

צפיפות

הכלובים במעבדות זעירים. כדאי לזכור שאין מקום להשוואה מתמטית גרידא בין כלוב ששטח רצפתו 1,000 סמ"ר, למשל, ובין טריטוריות קטנות של עכברים חופשיים, בשטח 2 מ"ר (20,000 סמ"ר), כי עכברים חופשיים רבים עוברים בתקופות מסוימות בחייהם מרחקים גדולים בחיפוש אחר שטח פנוי. עכברים זקוקים לחברה, אך הלחץ החברתי מעורר צורך במרחב גם כאשר מקורות המזון אינם מוגבלים. העכברים החלשים זקוקים במיוחד למרחב נסיגה והסתתרות, והם סובלים קשה בכלובים – כשאינם יכולים להימלט מהעכברים החזקים.

ריחות חברתיים

עכברים עשויים לתפוס את הצפיפות שהם נתונים בה לפי ריחות. החשיפה לריחות משתנה בהתאם למבנה הכלוב ולתנועת האוויר, וכן לפי מאפייני העכברים: גודל, גיל, מין (נקבה או זכר) וזן. ייתכן שגם מצוקת העכברים גורמת להפצת ריחות ייחודיים.

המרחב זרוע אפוא בסימני ריח, ובכלל זה סימנים המשדרים תוקפנות של עכברים דומיננטיים. סימנים אלה, ובעיקר עבור העכברים החלשים, הופכים את המרחב לדחוס ומאיים גם כאשר הצופה האנושי אינו מזהה כל סימן לתוקפנות. מעבר לכך, התנהגותם של עכברים חופשיים מצביעה על החשיבות העצומה שיש עבורם למיקום של סימני הריח בתוך המרחב. שגרת הניקוי במעבדות פורעת את סדר סימני הריח ואף מסלקת אותם, ומותירה את העכברים מאוימים.

ריחות אחרים

עכברים רגישים מאוד גם לריחות זרים. ריחות חזקים מעוררים בהם תגובות התגוננות ומצוקה, כגון קפיאה במקום או התחפרות. במעבדות, חומרי ניקוי הם מקור ריח חזק – וכנראה מעיק. גורם אחר הוא ריחם של בני-אדם. ככל הנראה, ריחות של אנשים שונים גורמים מצוקה שונה. ליית'ם ומייסון תוהות שמא ריחם של צמחונים מעיק על העכברים פחות מריחם של אוכלי בשר; עכברים מזהים היטב, לפי הריח, את התפריט של בני קהילתם.

קולות

באוזניים אנושיות, עכברים הם יצורים שקטים למדי. אולם כדברי חוקר אחד, קרוב לוודאי שקולותיהם נשמעים באוזניהם כפי שנשמעים באוזנינו "בני-אדם... בחדר עמוס כשהכל צועקים זה על זה". רבים מהצלילים שמפיקים העכברים הם על-קוליים (לא נשמעים באוזנינו ונשמעים באוזניהם) והכלוב הצפוף מוצף אפוא במסרים קוליים העלולים להוות איום. נוסף על כך המעבדות רוחשות קולות אחרים, בעיקר בשעות העבודה, ואלה עלולים להעיק מאוד: דיבור העובדים, רדיו, ציוד ניקיון – שחלקו רועש מאוד – ואפילו מסכי מחשב ונורות פלורסצנט – אלה אינם רק מזמזמים בקול חרישי כפי שאנו שומעים אלא גם משמיעים צלילים על-קוליים.

מראה עיניים

תאורות מלאכותיות שונות, שנראות בעינינו כ"אור לבן" גרידא, עשויות להיראות לעכברים שונות בצבע ובבהירות. משטרי תאורה מסוימים במעבדות (יש מעבדות המוחשכות כליל מחוץ לשעות העבודה) אולי גורמים לניוון ברשתית, וייתכן שגם היעדר קרינה על-סגולה פוגע בעכברים. תאורות מסוימות פוגעות בפעילות העכברים, ואפילו באיכות הטיפול האימהי עד כדי תמותת גורים מוגברת.

מצוקת העכברים ניכרת בקשר שנמצא בין תנאי תאורה מסוימים ובין תלישת שפם כפייתית. חשיבות רבה יש למיקום הכלוב במעבדה, בגלל כמות האור שחודרת לתוכו; מחקר אחד מצא, שהעכברים העליונים רגישים בחושיהם ורגישים למחלות יותר מעכברים הרחוקים ממקור האור הישיר.

העכברים גם רגישים לרמזים חזותיים תמימים בעינינו, המרמזים בעיניהם על הימצאות טורף. למשל, זוגות של נקודות בסידור אופקי (כמו עיני טורף) הנפוצים במכשירי מעבדה, וכן גופים כהים גדולים.

מגע ואלימות

ליית'ם ומייסון מזכירות שמצע להתחפרות ולקינון חשוב מאוד לעכברים, ובמיוחד לעכברות על סף לידה, אך החוקרות אינן דנות במגע עם הסביבה מעבר לכך. לאור החשיבות הרבה שיש למגע ישיר עם הסביבה בחיי עכברים חופשיים, אפשר לשער שהם סובלים מחסר מהותי בחייהם בתוך תיבת פלסטיק עירומה.

כצפוי, מגע אנושי בעכברים עלול להוות מקור למצוקה קשה, גם בהיעדר ניסוי מכאיב; נראה שאנשים מסוימים גורמים מצוקה חמורה יותר מאחרים.

ולבסוף, חיי השבי כוללים התערבויות קריטיות בחיי העכברים, כגון מניעת האפשרות – החשובה מאוד לעכברים – לבחור לעצמם בן או בת זוג, והפרדה מוקדמת של הגורים מהאם, השוללת מהם את האפשרות להתפתח באופן נורמלי, לאור החשיבות המכרעת שיש לטיפול ולהדרכה אימהיים בחיי העכברים.

התנהגות טבעית, מחקר ושליטה

אסיים בהערה על ליית'ם ומייסון. כנציגות טיפוסיות של אתולוגיה יישומית (applied ethology), החוקרות הבריטיות לא חתמו את מאמרן בדיון על פגיעה ברווחת העכברים במעבדות כפי שעשיתי כאן. מבחינתן, הכרת טבע העכברים מעניינת רק כסיוע להגברת האמינות של ניסויים בעכברים. קיימת תעשיית עכברים כ"מודלים" למחקר, המוכרת עכברים זהים לכאורה, כפי שנדרש מכל מוצר תעשייתי. ליית'ם ומייסון מדגישות שה"מודלים" הללו אינם אחידים כלל, עובדה הפוגעת באמינות הניסויים, כפי שמוכיחים הבדלים גדולים בין ניסויים זהים בעכברים זהים לכאורה. לדעת החוקרות, חוסר האחידות נובע בעיקרו מהבדלים סביבתיים גדולים עבור העכברים על רגישויותיהם המיוחדות, בתנאים שנתפסים כזהים בעיני בני-אדם.

יש אירוניה בכך שהאטימות המוסרית של העולם המדעי כלפי עכברים מביאה להתעלמות מצורכיהם הנפשיים וההתנהגותיים, וכתוצאה מכך גם לפגיעה במחקר. אולם ליית'ם ומייסון אינן מציעות שינוי מהותי. הן רק מבקשות להרחיב את מאגר הידע על עכברים כדי להיטיב לשלוט בהם ולערוך בהם ניסויים אמינים יותר. זוהי דוגמה לכך שאפילו חוקרות התנהגות בעלי-חיים, האמונות על מושגי הרווחה, עלולות לראות בחיות שלמדו להכיר כלי מחקר ותו לא.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 153-151, 4.6.2004-21.5.2004.