המרביצנים והמלטפים

לא כלי מחקר

במעבדת אייווי (Ivy) נתפסה העבודה עם הקופים בעיני צוות העובדים (שכינו את עצמם "קאובויז" - cowboys) כעבודה קשה, גופנית, מלוכלכת ומסוכנת, שמטרתה אחת: המשכורת. בעיניהם, הקופים הם יצורים נחותים, מסריחים, בעלי אופי תוקפני ודוחה; הם בהחלט לא דומים לבני-אדם או לכלב שבבית. העובדים התנגדו לכל ניסיון לשפר את תנאי המחיה של הקופים, וגם הזנחה הייתה נפוצה: עובדים לא מיומנים או אדישים שכחו להאכיל את הקופים ולספק להם מים, ולא פעם נפגעו קופים ואף מתו כתוצאה מכך. כאשר נשאלו לדעתם על שיפור הטיפול בקופים, השיבו עובדים שממילא הקופים כלואים ב"בית-כלא" ואין טעם במאמץ.

הקאובויז והרודאו

היחס לקופים באייווי היה כוחני מאוד. התגרות, הפחדה ואף פגיעה מכוונת בגוף היו נפוצות, וכאשר העז קוף להתנגד או לתקוף עובד, הוא לא היסס "להחזיר" לקוף מנה אחת אפיים (העובדים הראו לארליוק קוף עם לסת מעוותת, תוצאה של מכת אגרוף או את מידי עובד כועס). עובדים זכו להערכה בקרב חבריהם ובעיני עצמם לפי מידת קשיחותם בטיפול בקופים, ולפי נכונותם ויכולתם לעבוד עם הקופים החזקים ביותר. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר כאשר היה עליהם ללכוד את הקופים כדי לקחת אותם למעבדות - אירועים שנקראו בפיהם "רודאו". עובדים רבים התלהבו מן המאבק, סירבו ללבוש אמצעי מיגון ויצאו להתגושש עם הקופים במטרה להכריע אותם במו ידיהם, כשהם מתארים זאת לארליוק במונחים של "ניצחון" ו"הפסד" במאבק. נפוץ היה גם השימוש באת, בעזרתו נהגו עובדים להפחיד קופים, לדחוק אותם לכלובים, ולהכות אותם כאשר התמהמהו. מעבר למאבקים, הייתה הכרעתו המהירה של הקוף מטרתם העיקרית של העובדים. במקרים רבים ירו בקופים חצי הרדמה, ואז לא פעם נפלו הקופים מגבוה על קרקע הכלוב.

אנשי החיות

גישת העובדים במעבדת אורבן (Urban) הייתה שונה לחלוטין. הם הגיעו לעבודה מתוך אהבה לקופים, ורבים מהם (שכונו במעבדה "אנשי החיות") תמכו במפורש בזכויות בעלי-חיים. הם ביקשו להעניק לקופים יחס טוב מתוך הכרה בעובדה, שהקופים יישארו במעבדה, איתם או בלעדיהם. העובדים העריכו את הקופים - את כוחם ואף את אישיותם האינדיבידואלית. הם שאבו סיפוק רב מן הקשר הרגשי בינם לבין מטופליהם, הקדישו זמן רב למשחקים עם הקופים מעבר לשעות העבודה הרשמיות, ואפילו אימצו הביתה גורים שנדחו על-ידי אמותיהם. יש שהתייחסו לקופים, ובעיקר לגורים, כאל בני-אדם ממש - "תינוקות" או "חברים"; אחרים התייחסו אליהם כאל "חיות מחמד". ארליוק אינו מתייחס לקונפליקטים אלימים בין עובדי אורבן ובין הקופים; כיצד נתפסו הקופים ונשלחו לניסויים וכיצד הגיבו עליהם - הוא אינו מספר.

איש המפתח

ארליוק טוען שהיחס השונה כל-כך לקופים בשתי המעבדות נובע באופן מובהק מהבדלים מכריעים בדרג ניהולי נמוך: האדם האחראי על שכירת העובדים ועל העסקתם. באייווי היה זה טכנאי מעבדה ששכר את העובדים. הוא הקפיד לבחור אנשים שאינם נרתעים מעבודה קשה ומלוכלכת, ומבקשים לעבוד במקום זה כמו בכל מקום אחר - לעבוד, לקבל משכורת - וללכת הביתה; "משוגעים לחיות" ואף תומכים נלהבים בניסויים בבעלי-חיים - נדחו. באורבן, לעומת זאת, היה זה וטרינר ששכר את העובדים, ולטענתו הגאה - הוא נתן לקופים לבחור את העובדים לפי הקשר שנוצר ביניהם. הווטרינר עצמו השקיע מאמץ רב בטיפול בקופים, וסירב להזדהות כתומך בניסויים בבעלי-חיים.

תרבויות מקומיות

תחת הבחירה הראשונית וסגנון הניהול השונה נוצרו תרבויות שונות לחלוטין בשתי המעבדות. באייווי נוצר מנגנון של בקרה חברתית באמצעות לעג ועלבונות. עובדים שביקשו להעניק לקופים יחס טוב יותר מן הנורמה ספגו יחס מזלזל מאוד. אפילו מי שביקשו לנקוט אמצעי זהירות במגע עם הקופים ספגו עלבונות. הזנחת הקופים הייתה נורמה. משקל רב ניתן לניקיון הרצפה והקירות, למשל, מתוך התעלמות ממצבם של מתקנים חיוניים - וממצבם של הקופים: "לא חשוב אם יש עשרה קופים מתים בכלוב, כל עוד הרצפה נראית מבריקה", העיד אחד העובדים. בנוסף לכך, כללו הנורמות באייווי טיוח של מות קופים כתוצאה מהזנחה. זאת בניגוד לנורמות באורבן, שם נחשב הווטרינר כמודל לחיקוי במסירותו לקופים, והוא אף עודד ביקורת מטעם עובדים על טיפול לקוי. יש להעיר, שעבודתו של ארליוק, כעבודתו של סוציולוג מסורתי, חסרה ממד מהותי: הוא מתייחס רק לתרבויות של העובדים האנושיים במקום, אף על-פי שהתרבות היא מכלול יחסי-הגומלין שבין בני-האדם לקופים; ארליוק מתעלם כליל מן ההבדלים - אשר סביר ביותר להניח כי הם קיימים - בתרבותם של הקופים בשתי המעבדות.

מעבר לארליוק

עבודתו של ארליוק עוסקת בקופים; הגישה של "אנשי החיות" עשויה להתפתח גם במעבדות המנצלות כלבים וחתולים, אך ככל הנראה, היחס לקורבנות העיקריים של הניסויים - מכרסמים - נע בעיקר בין אדישות להזנחה. מעבר לכך חשוב לציין שהפער העצום בין אייווי לאורבן נוצר תחת חסותו של חוק אחד: "אנשי החיות" העניקו לקופים יותר ממה שנדרש בחוק האמריקאי, בעוד ה"קאובויז" הפרו את החוק ויצאו מזה בשלום, עקב ערבות הדדית בין העובדים ופיקוח חיצוני רופף (או בלתי קיים). נתונים אלה ממחישים עד כמה קצרה ידם של חוקים להגנה על בעלי-חיים: כל עוד לא נאסרו הניסויים וגרמו לפירוק המעבדות, האנשים הבאים במגע עם החיות הם שיקבעו את היחס אליהן; החוק משפיע, אך השפעתו משנית. התנאים המשופרים, באופן יחסי, במעבדת אורבן, הם תולדת חדירתם של "אנשי חיות" למעבדות. כדי להקל על סבלן של חיות במעבדות, נראה אפוא שאחת המשימות האפקטיביות ביותר כיום היא להכניס אנשים כאלה לתוך המערכת.