הרג חתולים, טריפת חיות בר ואקו-פשיזם

הגדרת הטבע: הגרסה המוסדית

פנים רבות לכוחנות האנושית נגד חיות ממינים שונים. שיא הכוחנות מתבטא בניצול ממוסד של חיות בחקלאות ובמוסדות אחרים. מעבר לכך נפוצה כוחנות פחות שיטתית, שבין קורבנותיה הבולטים נמנים חתולי-בית שאינם נמצאים בתוך בתים. את ההתקפה על החתולים מובילים גורמים המופקדים לכאורה על העולם שמחוץ לבית – מהמרחב הציבורי העירוני ועד לשטחים בלתי מיושבים. גורמים אלה כוללים, בין השאר, את השירותים הווטרינריים ושותפיהם. אלה ראויים לדיון נפרד; מאמר זה יתמקד בגורמי שמירת הטבע.

בשמירת הטבע עוסקים מספר גופים, שהבולט ביניהם בישראל הוא רשות הטבע והגנים. הרשות, כמו גם ארגוני הגנת הטבע ומוסדות מחקר רלוונטיים, מיטיבה להגן על הטבע ונמנעת מהתערבות במה שאינו נחשב כטבע. תחומי הפעילות ברורים בדרך-כלל, ובעיות צצות רק לנוכח תופעות שקשה להחליט אם הן בגדר "טבע" או "לא טבע". תופעות-ביניים כאלה יוצרות עמימות מטרידה בעיני הרשות ושותפותיה. העמימות מטרידה הן משום שלא ברור מה אמורה הרשות לעשות, והן משום שההכרעה במקרי העמימות מצריכה שימוש בשיקולים ובסמכויות שאינם נכללים בסדר-היום הרגיל של הרשות, ואלה עלולים לערער את מעמדה. זהו הרקע לשאיפה הרווחת במוסדות העוסקים בשמירת הטבע להיפטר מכל יצור חי שעצם קיומו מטשטש את ההבחנה החדה בין "טבע" ל"לא טבע". שתי קבוצות נמצאות אפוא על הכוונת: חיות בר שנשבו באזור אחד ונמלטו באזור אחר; וחיות מבויתות שיצאו מתחום שליטת האדם, וביניהן חתולים חופשיים.

חתולי-בית מגלמים את טשטוש הגבולות שבין "טבע לבין "לא טבע". (צילום: Cornetho) 

"שומרי הטבע" והציבור

ההבחנות הציבוריות בין "טבע" ל"לא טבע" פתוחות וסובלניות יותר מההבחנה הנוקשה שנהוגה במוסדות העוסקים בשמירת הטבע. לכן גם אידיאולוגיה טוטליטרית נגד חתולים ופעילות אלימה נגדם, מהוות הפרה של המנדט שקיבלו רשויות שמירת הטבע מהציבור. בעיני רוב הציבור בארץ כיום, חתולים נתפסים במונחים שונים לחלוטין מאלה הנהוגים ברשויות הנ"ל. יש הרואים בחתולים יצורים ביתיים חסרי-בית. אחרים, שהם אולי רוב הציבור, רואים בחתולים חלק מנוף הארץ – חלק לגיטימי שלעתים קרובות בקושי מבחינים בו. הדימוי הראשון, שמגדיר חתולים במונחים חברתיים ומוסריים, תובע פעילות רשותית, אך מעבר לתחום השיפוט של רשויות הממונות על שמירת הטבע; ואילו הדימוי השני כרוך בקבלה סובלנית של תופעות-ביניים בין "טבע" ל"לא טבע", ללא צורך בפעולה רשותית מכל סוג שהוא. "בעיית חתולים", המחייבת טיפול בהם מצד הרשויות לשמירת הטבע, אינה קיימת אפוא בעיני רוב הציבור. רק מיעוט קטן מעוניין בטיפול רשותי כזה: אנשים החשים ניכור עמוק כלפי "הטבע" ופוחדים מפני כל מה שאינו מצוי בשליטה אנושית מלאה – וחתולים בכלל זה. ברית בין אנשים אלה לבין מוסדות שמירת הטבע היא לכל הפחות מוזרה.

הטעיה רטורית

רשויות, ארגונים ומדענים שעוסקים בשמירת טבע, נוטים להשתמש במונחים כמו-מוסריים גם כשלא מדובר בתוכן מוסרי במובן המקובל. במקרים כאלה, מדובר למעשה בניכוס רטורי של מונחים הלקוחים מתחום אחר. כשאיש רשות או אקולוג מדבר בנושא הגנה על חיות בר, לעתים קרובות נשמע מפיו על "טובת החיות" או על "הזכויות שלהן," ומונחים אלה יקשו עלינו להבחין בכך שאין לו עניין בחיות עצמן כאינדיבידואלים בעלי רגשות ורצונות. רק בדיקה יסודית תגלה שהוא משתמש במונחים כאלה באופן מטאפורי, כי הם מצלצלים טוב יותר ממונחים החושפים את השיקולים האמיתיים שמאחורי העניין שלו בהגנה על חיות בר. כך, למשל, ברשימה שכותרתה "תנו לחיות-הבר לחיות" בכתב-העת "אקולוגיה וסביבה", השתמש פרופ' יורם יום-טוב מהמחלקה לזואולוגיה באוניברסיטת תל-אביב בפרפראזה על שמו של ארגון שמקדם את ערך החיים של חתולים וכלבים. אם קראת את הכותרת וציפית שיום-טוב יתבטא בזכות ערך החיים של חיות-הבר, צפויה לך אכזבה: הרשימה מכילה רק ניסיונות להעניק לגיטימציה להרג כלבים וחתולים, ללא נימוק מדוע סיכון לחיות בר מצדיק, כביכול, השמדת חיות אחרות.

מאכילי החתולים הפכו לגורם חסר תקדים בהשפעתו על התרבות החתולים, ולכן כל הצעת מדיניות בנושא חייבת להיעשות בשיתופם המלא. (צילום: Max Bouche pour le Korat Club de France) 

אקו-פשיזם ממוסד

מאחורי השפה הכמו-מוסרית שנהוגה בדברי גורמים שעוסקים בשמירת הטבע, נחשפים לעתים ערכים לא-מוסריים. המדובר במתן עדיפות להפשטות כגון "הטבע", "המערכת האקולוגית" או "המין הביולוגי" על פני יצורים אינדיבידואליים. כלומר, בכל מקרה של קונפליקט בין הפרט לבין מערכת אקולוגית כלשהי, טובת המערכת גוברת על טובת הפרט, ושימור המערכת מהווה עילה לפגיעה ברווחתו ולהריגתו. תיאורטית, שיטה שמציבה את "טובת" המערכת לפני טובת הפרטים שבה היא בגדר תורת מוסר לא פחות משיטה שעניינה הגנה על הפרטים. כמה פילוסופים של המוסר, כגון ביירד קאליקוט, אף ניסחו אתיקה סביבתית כזו; אולם לפי הנורמות היומיומיות שלנו, רמיסת פרטים לטובת המערכת היא עוול מובהק. המדובר בעיקרון פשיסטי (לפי משמעותו הלא-היסטורית של המושג, כמקובל בשימוש היומיומי) והפשיזם נתפס בחברה שלנו, הדמוקרטית-ליברלית, כבלתי מוסרי מיסודו. הצבת "טובתם" של הטבע או המערכת האקולוגית מעל טובתן של חיות אינדיבידואליות היא עיקרון אקו-פשיסטי.

המושג "אקו-פשיזם" מתייחס, בין השאר, גם למגמות סביבתיות שהתקיימו במשטרים טוטליטריים ולנימוקים אקולוגיים בני-זמננו לדיכוי מהגרים ועניים. חשוב להדגיש, שהשימוש שנעשה כאן במושג אינו מרמז על קשר בין אידיאולוגיות אלה לבין גורמים העוסקים בשמירת הטבע בישראל. אדרבה, גורמים אלה שואפים להשליט סדר בעולם הלא-אנושי בלבד. אילו היו האידיאולוגים של השמדת החתולים עקביים בעמדותיהם בעניין שמירת הטבע, הם היו קוראים בראש ובראשונה להשמדת האוכלוסייה האנושית, שמזיקה לאותו "טבע" אלפי מונים יותר מאוכלוסיית החתולים; ואילו שמרו על עקביות ביחס לעמדם כלפי פגיעת האדם בחיות בר, הם היו מבקשים לצמצם גם את פגיעת החתולים בחיות בר מבלי לפגוע בחתולים. אם כן, מדובר באקו-פשיזם ספישיסיסטי: הוא נסוג מפני ערכים מוסריים וחברתיים דומיננטיים יותר בכל הנוגע לבני-אדם, תוך התעלמות בלתי מנומקת מערכים אלה כשמדובר בחיות אחרות.

אקו-פשיזם כשלטון האסתטי

קאליקוט מתקשה להבהיר על מה אמורה האתיקה הסביבתית שלו להגן, משום שבניגוד למשמעות הברורה-יחסית של "טובת הפרט", לא ברור מהי "טובת המערכת האקולוגית". היכולת לזהות את "טובת המערכת האקולוגית" תלויה בהגדרת גבולות המערכת, וההכרעה היכן לסמן את הגבולות תלויה בערכים משתנים. האם בני-אדם ותוצרי פעילותם הם חלק מהמערכת האקולוגית או שהם חיצוניים לטבע (ואם כך, מתי בדיוק הם "יצאו" מהטבע?)? ואולי גבולות הטבע עוברים בתוך האדם ובתוך מעשי ידיו? או שמא ההבחנה החותכת והקוטבית בין "טבע" ל"לא טבע" פשוט אינה הולמת את המציאות המורכבת?

לנוכח עמימותו של רעיון "המערכת האקולוגית" כבסיס לתורת מוסר, אין זה מפתיע שאחד מהקריטריונים של קאליקוט לקביעת טובת המערכת הוא "היופי" שלה. הפנייה למושג היופי אינה מיוחדת לו ולפילוסופים הקרובים לעמדותיו. למעשה, ההבחנה בין "טבע" ל"לא טבע" היא דימוי של סדר אידיאלי שאנו כופים על העולם, ובמובן זה מדובר בהבחנה אסתטית. משעה שהגדרנו "טבע" ו"לא טבע" וקבענו גבול ביניהם, ניתן לייחס לשימור סדר זה ערך מוסרי וניתן גם לקבוע בכלים מדעיים כיצד לשמרו; אולם הבסיס לאותו סדר הוא החלטה אסתטית ותו לא. בהתאם לכך, גם הקביעה שחתולים מצויים במעמד לא ברור ביחס לטבע (בין "טבע" לבין "לא טבע") היא החלטה אסתטית. במילים אחרות: הטעם האסתטי שרווח בקרב מוסדות לשמירת הטבע הוא שמכתיב מי ראוי בעיניהם להגנה ומי ראוי להשמדה, והם קוראים להשמדת חתולים כי החתולים לא נראים טוב בעיניהם על רקע אידיאל הטבע הרומנטי שבעיני רוחם.

הגבלת חתולי-בית טורפניים על-ידי קולר עם פעמון, טיול ברצועה, הגבלת שעות היציאה או גידור חצר הנמצאת ליד שטח בר – רעיונות אלה לא מוכרים למגדלי החתולים בארץ. (צילום: Filip Maljkovic) 

אקו-פשיזם באצטלה מדעית

בגיליון "אקולוגיה וסביבה" שבו התפרסמה רשימתו של פרופ' יום-טוב, מופיע גם מאמר מאת תלמידתו, ענבל בריקנר בראון: "השפעת חתולי-בית על חיות-בר ועל שמירת טבע". המאמר ממחיש היטב אקו-פשיזם ספישיסיסטי ולכן אתמקד בו. תזת המאמר היא שחתולים מסכנים את קיומם של מיני חיות בר נדירים ולכן יש למנוע מהם גישה לחיי הבר. לשם כך מציעה הכותבת לצמצם את מקורות המזון של החתולים כדי לצמצם את אוכלוסייתם, ומפנה לדברי המורה שלה, שכותב בשבח "דילול אוכלוסיות חיות-המחמד המשוטטות באזורי בר" ומציע "להתקין תקנות שתאפשרנה לסלק חתולים מכל שטח טבעי" (וכן לירות ב"כלבים משוטטים באזורי בר").

כדי להוכיח את התזה שחתולים מסכנים את קיומם של מיני חיות בר, יש צורך לבחון את מכלול הגורמים שמשפיעים על קיום המינים הללו ולהעריך את משקלם היחסי של החתולים מתוך מכלול הגורמים. קרוב לוודאי שמעקב ממושך אחרי אוכלוסיות בר ומיפוי מכלול הגורמים הפוגעים באוכלוסיות אלה, יצביע על משקלם המכריע של הבנייה והחקלאות, בנוסף לגורמים משניים מעשה ידי אדם. ספק אם יצליח מישהו לכמת את השפעתם הזניחה של החתולים בתוך מכלול זה.

ההנחה שהשפעתו של גורם כלשהו על מטרה כלשהי ניתנת לאומדן רק לאחר שהוצאו מכלל חשבון מקורות השפעה אפשריים אחרים על אותה מטרה, היא כלל אלמנטרי בעבודה מדעית. בריקנר בראון פוסחת על כלל זה ומתעלמת לחלוטין מההקשר האקולוגי והתרבותי שבו מתקיימים יחסי החתולים עם חיות הבר. תחת זאת היא מספקת רשימת מקורות נטולי-הקשר על פגיעת חתולים בחיות בר, ממחקרים ועד לאנקדוטות שוליות. מטרת הרשימה היא רטורית גרידא, בניסיון לעורר בקורא מחשבה בלתי רציונלית – "אם החתולים טורפים כל-כך הרבה חיות בר, בטח הם גם אחראים להכחדה שלהן!"

הניסיון לעורר בקורא פחד מפני חתולים, ניכר לכל אורך המאמר. נדמה שכל טענה מפחידה שעלתה על דעת הכותבת נכנסה לטקסט, ללא קשר למידת הרלוונטיות שלה לנושא. בריקנר בראון אפילו מזכירה מחלות מידבקות לבני-אדם שחתולים נושאים לעתים, וקובעת שארגונים הפועלים למען חתולים נאבקים "לא אחת בצורה בוטה, תוקפנית ואף אלימה." אם לא די בעיטורים רטוריים כאלה, הרי שהשימוש במקורות על פני רוב המאמר נעשה באופן סלקטיבי, במטרה להאדיר את הדימוי של חתולים כטורפי חיות בר. אחד משיאי הדמגוגיה הוא אופן הצגתו של מחקר מאת המחברת, פרופ' יום-טוב וחוקר נוסף. בריקנר בראון טורחת שם להתמקד ב"חתול-מחמד יחיד ממטולה" שטרף חיות בר רבות ו"אין לדעת מה מספר בעלי-החיים שהחתול אכל או זנח בשדה מבלי להביאם אל בית בעליו." איזה טעם מדעי יש לפירוט ולספקולציה דווקא בעניין חתול זה, ומדוע אף לא מוזכר היקף הטריפות השכיח בקרב החתולים שנסקרו?

כדי להדגיש עד כמה חמור הוא השימוש בטקטיקות רטוריות כאלה, נזכיר שטקטיקות זהות משמשות בהסתה נגד מיעוטים. אין ספק שתוכל/י להעלות בעצמך מקרים היסטוריים מקבילים.

ספק אם יצליח מישהו לכמת את השפעתם הזניחה של החתולים בתוך מכלול ההשפעות ההרסניות של בני-אדם על חיות הבר. (צילום: Beivushtang) 

בחזרה לשאלה המוסרית

האם "בעיית החתולים" היא אפוא פיקציה שיצרה קבוצה קטנה מטעמים של שימור זהותה ומעמדה? לא בדיוק, אך הבעיה העיקרית איננה טוהר "הטבע". ברמה המוסרית, חשוב לזכור שהאכלת חתולים נעשית כיום בממדים גדולים על בסיס מוצרי-לוואי של תעשיית הבשר. החתולים הפכו אפוא שלא מדעת לצרכנים ש"מממנים" את מתקני העינויים הדורסניים ביותר עלי אדמות – המשקים התעשייתיים. קיים צורך מוסרי דחוף להפסיק להאכיל במוצרים אלה. כיום, כשבארץ משווק מזון מעולה לחתולים שאינו מכיל מוצרים מן החי, התעלמות מבעיה זו היא עוול כפול ומכופל.

גם ציד חיות בר מהווה בעיה מוסרית, הדורשת התייחסות רצינית מצד מטפלי החתולים. אולי ראויה להתחשבות היא גם ההעדפה האסתטית ל"טבע" הדומה לעולם כפי שהיה טרם ההתיישבות האנושית. מובן שאקו-פשיזם ספישיסיסטי אינו מהווה גישה ראויה לטיפול בבעיה; מודל מוסרי אפשרי הוא האופן שבו היינו רוצים לראות את המדינה מטפלת באוכלוסיות של בני-אדם שנחשבות בתור זרות או מזיקות. אלה הם מצבים סבוכים ומעוררי מחלוקת, אך כמה עקרונות מוסריים נשמרים בכל קצווי קשת הדיעות, כגון זכותם של אנשים אלה לחיות. בדומה לכך, השיח בעניין החתולים צריך להתבסס על ההכרה בזכותם לחיות חיים סבירים, גם אם הדבר צורם לטעם האסתטי של כמה מאתנו. נחוצה גם הכרה בכך שרוב הנזק לחיות בר שמיוחס לחתולים, נובע למעשה מהפעילות האנושית שמאפשרת להם לטרוף מעל ומעבר למה שמסוגלים חתולים לטרוף ללא סיוע; לכן פעולות התיקון הרלוונטיות צריכות להתמקד באנשים ולא בחתולים.

שומרי הטבע עושים עבודה נפלאה בתחומם. אולם אלה מביניהם שמצדדים בהשמדת חתולים, כושלים לא רק במישור המוסרי אלא רק גם בהבנת המציאות החברתית. עם הופעתו של המזון המסחרי הזול וסגירתם הגוברת של פחי האשפה, הפכו מאכילי החתולים לגורם חסר תקדים בהשפעתו על התרבות החתולים, ולכן כל הצעת מדיניות בנושא חייבת להיעשות בשיתופם המלא. ההתעלמות ממציאות חברתית-אקולוגית זו, היא שמעכבת יותר מכל את הגבלת התרבותם של חתולים. מעבר לכך, אפילו ההגנה על חיות הבר מפני טריפה היא מחדל מתמשך. הגבלת חתולי-בית טורפניים על-ידי קולר עם פעמון, טיול ברצועה, הגבלת שעות היציאה או גידור חצר הנמצאת ליד שטח בר – רעיונות אלה לא מוכרים למגדלי החתולים בארץ. חלונות זכוכית חשופים וגינון-יתר יוצרים תנאי טריפה נוחים, בנוסף לנזק הישיר העצום שהם גורמים לחיות בר, אך גם נושאים אלה מוזנחים. המחדל הוא של שומרי הטבע, שמעדיפים להתבצר בזהותם הטהרנית במקום ליזום תקשורת פורייה עם ארגוני הגנה על חתולים ועם מטפלי חתולים. דרוש דור חדש של זואולוגים ואנשי טבע, אשר מבינים את הנסיבות החברתיות, המוסריות והאקולוגיות שבהן הם פועלים. אנשים כאלה יוכלו לסייע לחיות הבר במסגרת הנסיבות הממשיות, במקום להרחיק מעליהם את האוכלוסייה שאיתה יש לשתף פעולה כדי להגן על חיות הבר.