ארץ בראשית

הסרט הישראלי הראשון

סרטו של משה אלפרט, 'ארץ בראשית', המוקרן בימים אלה בבתי הקולנוע ברחבי הארץ, הוא סרט הטבע הישראלי הקולנועי הראשון באורך מלא. סרטי הטבע שנוצרו עד כה בישראל, רבים מהם בידי אלפרט, הם קצרים יותר. 'ארץ בראשית' מסכם 18 שנות צילום ומתמקד בעיקר במזרח הארץ, שם הוא עוקב אחרי מספר עונות בחייהם של זוג זאבים ברמת הגולן, זוג חתולי ביצות בכינרת ועדר יעלים במדבר יהודה – לצד חיות ממינים אחרים וצילומי נופים.

'ארץ בראשית' מבוים וערוך בהתאם למוסכמות המקובלות בסרטי טבע בעולם, וכמותם הוא גדוש ומלא ברגעים נסתרים, נדירים, מדהימים, מחרידים ומרגשים מחיי החיות וכן מההתרחשויות בנוף, כגון שיטפון במדבר. האהבה לחיות ניכרת לאורך כל הסרט ועוברת בקלות גם לקהל, שחלקו ודאי ידע רק במעורפל שיש בישראל חיות בר מרשימות. אלפרט מצליח אפוא לעורר עניין בגורלן של חיות הבר הקרובות אלינו, ועל כך הוא ראוי לתשואות. עם זאת, לאור כמה ממגבלות הסרט, הדומה בכך לסרטי טבע אחרים, 'ארץ בראשית' מהווה הזדמנות לבחון באופן ביקורתי כמה ממוסכמות הז'אנר.

טבע במכלאה

ביחס לכל סרט שמצולמות בו חיות אמיתיות, מן הראוי לשאול תחילה: האם נפגעו חיות עבור יצירת הסרט? הפגיעה מוכרת יותר בקולנוע העלילתי, אך היא קיימת גם בסרטי טבע תיעודיים. למעשה, כבר בסרטי הטבע הראשונים שהופקו, נהגו יוצרי הסרטים לשסות חיות שבויות זו בזו כדי לצלם מאבקים וטריפה.

אלפרט לא חשף בפני הקהל את כל שיטותיו, אך באתר חברת ההפקות שלו הוא מספר כיצד הצליח לצלם רגעים אינטימיים בחייהם של חתולי ביצות וזאבים: "בצילומי הסרט קשה היה לי מאוד להגיע לקרבה מספקת מהזאבים בטבע. כבר מ-400-300 מטר, למרות כל מאמצי ההסוואה שלי הם הרגישו בי והסתתרו. באישור מיוחד של 'רשות הטבע והגנים', שראו בצילום הסרט חשיבות רבה לשמירת הטבע, קיבלתי שני גורי זאבים שנולדו בשבי לזאבים שנלקחו לצורכי מחקר מרמת הגולן." אלפרט שמר במתכוון על קשר הדוק עם גורי הזאב מגיל צעיר מאוד, כדי שיתרגלו לנוכחותו עם המצלמה. חלק מהסצנות שבסרט צולמו במכלאת הזאבים שניהל, ואחרות בטיולים שערכו יחד בצפון הארץ. מאוחר יותר גידל אלפרט גם זוג חתולי ביצות, שאף הם עברו טיפול ביתי במטרה להפיק סרטים, כמו גם חיות בר נוספות.

'ארץ בראשית' מבוסס אפוא במידה רבה על שיתוף-פעולה עם מיזם מחקרי מפוקפק (הזאבים "נלקחו" מרמת הגולן – או נחטפו?!) ועל גידול החיות בתנאים שעוצבו בראש ובראשונה עבור הפרויקט הקולנועי ולא עבור כוכביו. אלפרט טיפל בחיות במסירות רבה ואולי אף העניק להן חיים בטוחים יותר מחיי גורים בטבע; אבל אלמלא הסרט, הייתה ודאי השבת החיות לטבע המטרה המרכזית שלו, ותנאי הגידול היו שונים מאלה שהתקיימו בפועל. לאור זאת, מאחורי 'ארץ בראשית' עומד פרויקט בעייתי.

שאלת האמת

סרטים תיעודיים, ובכלל זה סרטים על חיות בר, מבוססים על צילום בררני, על עריכה בררנית ועל תוספות של אפקטים לא-תיעודיים. לכן, אם הם מספרים סיפור אמיתי, הרי שהאמת – כמו בסרטים לא תיעודיים – נובעת מהחלטת היוצרים ולאו דווקא מחומר תיעודי ש"מדבר בעד עצמו." אלפרט, במסורת סרטי הטבע המוקדמים, בחר למתוח את אמיתות הסיפור עד לגבולות הז'אנר התיעודי. כדי לספר מה עובר לכאורה על החיות בתנאים טבעיים באמת, חלק ניכר מהסיפור שמוצג על המסך נוצר באמצעות מניפולציה קולנועית.

למשל, בעוד שצופי הסרט חוזים כביכול בהמלטת זאבה בטבע כפי שהונצחה על-ידי צופה רחוק ולא מעורב, ההמלטה התרחשה למעשה במאורה שבתוך המכלאה. הצלם התקין חדר צילום בצמוד למאורה וליווה את הזאבה המתייסרת בהמלטה כשהוא מלטף אותה בניסיון להרגיעה. חברת ההפקות חשפה באינטרנט כמה פרטים כאלה ואת העבודה על פסקול הצלילים ה"טבעיים", שהרבה מהם פוברקו באולפן. כשמצרפים לכך את העריכה של קטעים דרמטיים באמצעות חיבור תמונות שאיננו יכולים לדעת אם צולמו באותו מקום או באותו זמן, מתעוררות תהיות ביחס לאמינות הסרט.

האמת בישראל

העריכה המניפולטיבית מטרידה לא משום שהסיפור הטבעי אינו אמת מוחלטת – יהיה זה נאיבי לצפות לכך מסרט – אלא משום שהוא נותר כה רחוק ממנה. כמו סרטי טבע רבים אחרים, גם 'ארץ בראשית' מציג חיזיון של טבע בראשיתי, טרום-ציוויליזטורי. לא זו בלבד שהצלם-במאי ניסה לסלק מהסרט את כל סימני מעורבותו בהתרחשות, אלא גם עריכת צילומי הסביבה נועדה להעלים מהתמונה את נוכחות האדם. כך, למשל, אף על-פי שצפעים מהווים בעיה שולית בחייהם של חתולי הביצות – לעומת השמדת בית-הגידול שלהם, כבישים ושאר אסונות מידיהם של בני-אדם – ב'ארץ בראשית' מופיעה סצנה מפוארת של מאבק משפחת החתולים בצפע, ואילו האתגרים החשובים ביותר לקיומם של חתולי ביצות בישראל, אינם מוזכרים.

ההחלטה למחוק מהמוצר המוגש לקהל את סימני הפעילות האנושית הזועקים לעין היא טיפוסית לז'אנר. הסדרה "חיים מופלאים" של BBC המשודרת בימים אלה בערוץ הראשון, ממחישה היטב גישה זו. אולם צפיפות האוכלוסין בישראל גבוהה הרבה יותר מהמקובל באתרי צילום של סרטי טבע. החיות שהנציח אלפרט במצלמתו הן שארית הפליטה שנותרה בישראל, יונקים גדולים מאותם מינים מעטים שעדיין לא נכחדו. מאות הפרטים האחרונים בישראל ממינים אלה, מצויים כיום בחיכוך יומיומי עם בני-אדם – חציית כבישים, ציד "חיות משק" (סצנה כזו אמנם מופיעה בסרט, אך ללא נוכחות אדם או אזכור ההשלכות), מאבק בטורפים מבויתים, אכילת מזון מורעל, שתיית מים מזוהמים ושהייה בהם, התמודדות עם גדרות, והידחקות משטחים ששונו באמצעות עיבוד, בנייה, שאיבת מים וזיהום. להתעלם מכל אלה משמעו להפנות גב למציאות.

הקהל והאמת

עובדות אלה ידועות היטב לצלם-במאי של 'ארץ בראשית', ובהתחשב במוסכמות הקולנועיות של סרטי טבע, אולי לא הייתה ברירה אלא להתעלם מהן. סרטים העוסקים בהשפעה הקטלנית של בני-אדם על חיות בר הם ז'אנר נפרד: לא "סרטים לכל המשפחה" שהצפייה הקולנועית בהם כוללת געש מתמיד של קריאות התפעלות ופרשנויות בכל הגילים, אלא סרטים לבעלי עניין מיוחד; הקרנה חד-פעמית בפסטיבלים לעומת הקרנה סדירה בבתי-קולנוע רגילים. במילים אחרות, אם סרט על חיות בר אינו מחמיא לקהל, לא יצפו בו. הקהל הרחב מעדיף להביט בחיות בר כאילו מדובר בתמונה יפה המתקיימת בשומקום – ולא בשכנים שהוא שותף לפגיעה בהם באמצעות הרגלים אדישים. סרט שיתייחס ברצינות לבעיות המהותיות, יקוטלג כ"מטיף" או "מייגע". לכן בעולם שאין בו עוד חיי בר מבודדים – ידו הארוכה של האדם הגיעה אפילו לקטבים ולקרקעית הים – BBC ולעתים גם נשיונל ג'אוגרפיק ממשיכים ליצור סרטים שיש בהם לכל היותר אזכורים קצרצרים של הכוחות המשפיעים ביותר על מצבן של חיות בר.

האם יש טעם להציג חיי בר דמיוניים שכאלה גם בישראל הלבושה שלמת בטון ומלט? עריכת 'ארץ בראשית' מבטאת אמון בנוסחאות הישנות, ולראיה מלווים את הסרט מוסיקה וקריינות עתירי פאתוס, שכאילו מצהירים: לא ייצוג של מציאות לפנינו, אלא פנטזיה. פנטזיה של יופי א-היסטורי, המתקיים לכאורה בניתוק מוחלט מחיינו הממשיים, המתורבתים. הניתוק, כך מסתבר, רצוי וטוב: כמקובל בז'אנר (למשל – כמעט בכל תוכניות הטבע של נשיונל ג'אוגרפיק) גם 'ארץ בראשית' גדוש – בריכוז בלתי מציאותי כלל – בטריפות, בקרבות ובאסונות טבע. אלימות בקולנוע מוכרת טוב, וכאן יש גם בונוס מחמיא לקהל: איזה מזל שאנחנו בני תרבות ולא עבדים לטבע העקוב מדם!

למרבה האירוניה, אלפרט, כצלם חדשות המרבה לצלם באזורי עימות, כותב ש"צילומי הטבע והטיפול בחיות הבר הם בשבילי מפלט של שפיות מהעולם האנושי." אולם בהתאם למוסכמות הז'אנר, 'ארץ בראשית' אינו מעביר את חוויית הטבע השפוי של הצלם הוותיק, אלא מספק מופע ריאליטי של אלימות ואסונות לא פחות מכל מהדורת חדשות.

אין כמו פרצוף עם שם

למרות הטענות שלעיל נגד השימוש במוסכמות של הרחקה בין הצופים לבין החיות, אין ספק שאלפרט הצליח לעקוף חלק מבעיות אלה באמצעות שימוש מיומן במוסכמות אחרות ופחות פופולריות של הז'אנר: הצגת דיוקנאות אישיים של החיות. אם רוב סרטי BBC מציגים רצף של סצינות מהממות שאינן קשורות זו לזו ולכן אינן מעוררות הזדהות רבה, ב'ארץ בראשית' באה היטב לידי ביטוי ההיכרות האינטימית והממושכת של הצלם-במאי עם אזור הצילום ועם החיות שבו. הסרט עוקב אחר חיות כאינדיבידואלים, מהחיזור ועד לגידול הגורים. זוגות החתולים והזאבים, כמו גם הזכר הדומיננטי בעדר היעלים, אף מוצגים בשמות פרטיים; לא שמות מרחיקים כמו שלומציון ובבתא (שתיים מנמרות מדבר יהודה בימי הזוהר האחרונים של אוכלוסיית הנמרים בארץ) אלא שמות עבריים נפוצים כמו אלון ונופר. לכך הוסיף אלפרט בחירה במינים שקהל שאינו מכיר חיות בר יוכל להזדהות איתם בקלות (כלבתולים!) ודגש על הגורים החמודים להפליא. התוצאה מעוררת הזדהות ואמפתיה, שאולי יישארו עם הצופים לטווח ארוך.

לסיכום, אמנם הזדהות, אמפתיה והתפעלות מיופי אינם מעוררים אנשים לפעולה ספציפית, אולם הם מושכים קהל גדול ומותירים משקע רגשי לזמן ממושך. כשם שרובנו לא היינו יודעים מי נפגע ישירות מהמסת הקרח בקטבים או מבירוא יערות הגשם אלמלא טרחו צלמי טבע להראות לנו את דיירי המקומות הנידחים הללו, כך הצליח משה אלפרט לתת פנים, שם וסיפור חיים לחיות שרובנו לא ידענו עליהן דבר – אף על-פי שהן השכנות שלנו. ניתן רק לקוות, שאותם צופים מחויכים, שיוצאים מאולמות הקולנוע ומחליפים חוויות על התושבים הנסתרים ששרדו לא רחוק מהבית, יתעוררו גם לפעול למענם במציאות העגומה, שארץ בראשית אינה קיימת בה עוד.