חיות מאוהבות

סרט אילם לקהל מדבר

הסרט "חיות מאוהבות" מבוים בתעוזה ללא מילים, מלבד כמה משפטי קריינות מלאי פאתוס בפתיחה ובסיום. הסרט הוא רצף של אפיזודות קצרות או קצרות מאוד, עם סיפור מסגרת רופף שעובר שלושה שלבים: חיזור, יצירת זוגות וגידול צאצאים. 80 מיני בעלי-חיים מופיעים על המסך (רובם עופות ויונקים) ורצף האפיזודות מתגלגל באופן אסוציאטיבי דרך מגוון המינים ואתרי הצילום. מדובר אפוא ביצירה שונה לחלוטין מרוב הסרטים המשודרים בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק, למשל, ודומה יותר ל"מעברונים" המשודרים בערוץ – מעין וידיאו קליפ בן שעה וחצי על בסיס צילומים מדהימים במיוחד. הסרט דומה לכאורה ל"ציפורים נודדות", ששארבוניה השתתף ביצירתו כצלם – גם שם כמעט שלא היו מילים. אבל ב"חיות מאוהבות" העלילה הרבה יותר רופפת ומקוטעת.

עבור רוב הקהל זהו אתגר. בהקרנת הבכורה בקולנוע דיזנגוף בתל-אביב נכחו כ-150 איש בכל הגילים, שהגיבו על הסרט הלא-מדבר בדיבורים בלתי פוסקים משלהם ויצרו חוויה קהילתית בלתי מוכרת כמעט באולמות הקולנוע. הדיבורים לאו דווקא נבעו משעמום – ההערות, הצחוקים וה"וואהה!!!" (למשל, כשרואים "במבי" אמיתי) העידו על התרגשות לאורך כל הסרט. נראה שהקהל מגיב לקוד בלתי כתוב: אם הסרט שותק, דבר אתה במקומו!

האנשה?

שם הסרט וכרזת הפרסומת שלו, המציגה זוג קנגורו בתנוחה הנראית כחיבוק ונשיקה, מרמזים על מיזם של האנשה – כפיית תכנים של אהבה אנושית על אירועים מחיי בעלי-חיים ממינים אחרים. הקריינית בראשית הסרט אפילו הכריזה ש"המולקולות של האהבה זהות בחיות ובאדם". אולם המלל נפסק במהירות והתמונות נותרות פתוחות לצפייה בחיות ללא מסר כפוי (מלבד כמה רגעים בפסקול של פיליפ גלאס, שהכריז באמצעים מוסיקליים: "עכשיו קטע מצחיק"). כמה נשים מבוגרות שישבו לפני הכריזו "הם ממש כמונו!" בכל פעם שהופיע קוף על המסך.

למעשה, הקופים בסרט היו בהחלט גם "לא כמונו". תשכחו מהקנגורו שבכרזה: שארבוניה לא בחר בתמונות האנושיות ביותר אלא הלך בעקבות מה שהדוגמנים שלו הציעו. ה"אנושיים" ביותר בסרט הם זוג אורנג-אוטנים שהתעלסו בליטופים, נשיקות וחיבוקים מול המצלמה; אפילו ההתנהגות ה"ממש כמונו" הזו, שעוררה רחש נרגש בקהל, נעשתה כשבני-הזוג תלויים אי-שם בין שמיים לארץ, מחזיקים את עצמם באותה מידה של קלילות על-אנושית בכף הרגל כמו בכף היד, ראש משתלשל במהופך למטה – מבצע בלתי אפשרי אפילו ללולייני קרקס מאוהבים.
 

פרשנות בלתי נמנעת

אם יש האנשה ב"חיות מאוהבות" היא טמונה לאו דווקא בבחירת תמונות "אנושיות במיוחד" אלא בנטייה העיקשת שלנו – הקהל – להדביק משמעות אנושית למחוות שעושות חיות, ובעיקר חיות ממינים לא מוכרים. ברגע שנדמה לך שהבנת מה עושות החיות שעל המסך, קשה שלא לספר לעצמך סיפור במונחים המוכרים לך מתוך החברה האנושית. רוב הסרט מורכב מסיפורונים קטנים, שוודאי שרדו בעריכה בזכות המבנה הסיפורי המובהק שלהם – ועם הסיפור נדחפת בכוח גם מידה של האנשה.

הקהל בקולנוע דיזנגוף הרבה להביע דעה על אפיזודות טעונות, כאילו צפה באוסף של משלי מוסר: איל הנלחם ביריבו בעקשנות, נחלץ מהקרב ופונה במהירות להתנגש בקרניו של איל אחר; שכווי (תרנגול) המזדווג עם נקבה אחת ופונה מיד לטפס עם הגב של אחרת; זוג לורים (תוכים) הסורקים במקורם זה את נוצותיה של זו; או טבלן (עוף מים) השוחה במהירות לעבר קנו המוסתר כשמוט ארוך מוחזק במקורו – ומתעצבן כשהמוט נתקע בצמחייה המבצבצת מתוך המים. האפיזודות הללו לקוחות בלי התחכמויות מתוך חייהם הפרטיים של בעלי-חיים ממינים ביולוגיים שונים. אולם בהיעדר מעקב ממושך אחר החיה והסבר מילולי, המשמעויות הזרות חודרות לסיפור באין מפריע. שכנתי, למשל, צפתה באפרוח ברכיה שדפק נקירה בראשו של אחיו, דקות ספורות לאחר הבקיעה מהביצה, והכריזה בקול נוזף: "הוא כבר מרביץ לו!" – והתכוונה אולי לילדים שלה יותר מאשר לתנועה הבלתי ברורה בין האפרוחים שעל המסך.

כמובן, גל ההערות באולם גאה מול צילומי ההזדווגות הרבים – שוב בגלל משמעויות אנושיות לא-רלוונטיות. אלה היו רגעים של הסברה מינית בלתי צפויה לילדים שבאולם ("מה הוא עושה?" חקר ילד שישב לפני למראה אורנג-אוטן הממשש בעדינות את אזור החלציים של זוגתו לפני שאבר-המין הזקור שלו נעלם שם; "הוא מוציא לו כינים", השיבה הסבתא).
 

פסיכדליה במקום האנשה

עם זאת, רבות מהציפורים בסרט מוזרות כל-כך לעיניים ישראליות והאפיזודות קצרות וקטועות עד כדי כך שברגעים מסוימים לא נותר דבר מלבד מופע צבעים-תנועות-שירה, מרהיב להפליא – וסתום. ציפורי גן-עדן המתהפכות על ענף במהירות שהעין מתקשה לקלוט ופורשות מניפה לא-ציפורית של נוצות תוך השמעת צפצופים מעולם אחר – מה זה כבר יכול להזכיר לנו? אם זה לא מזכיר אפילו כלב או חתול מוכרים ("הוא עושה בדיוק כמו דובי!" קראה אחת משכנותיי כל חמש דקות) התמונה נותרת פשוט יפה – יפה מאוד – אך בלתי מובנת. או בלתי נגישה מבחינה רגשית.

טבע האהבה

אם אין מנוס מפענוח של סצנות טבעיות בתור משלים, אז עדיף שיהיו משלי אהבה. מי שצופה בערוץ נשיונל ג'אוגרפיק נחשף ל"טבע" עקוב מדם, ללא כל פרופורציה למשקל האמיתי של אלימות בטבע. סדרות כמו Built for the Kill מבקשות לשכנע אותנו שמזלנו שאנחנו כבר לא בטבע (הידד לציוויליזציה!) או שאין מנוס מכך שכולנו נולדנו לאכול זה את זה (הידד לקפיטליזם!). אמנם גם אהבה ומין מוכרים סרטים מצוין – אבל לא סרטי טבע. כך, למרבה ההפתעה, הנושא שבחר שארבוניה להתמקד בו איננו נפוץ בז'אנר התיעודי הזה. המפיק, ז'אן-פייר ביילי, מסביר: "הכוונה שלנו הייתה תמיד: 'ראו כמה יפה הוא הטבע. הרשו לעצמכם להתפעל ואולי תביטו בדברים שסביבכם קצת אחרת!'" אם כן, "חיות מאוהבות" נועד להיות פחות דמוי-משל בהשוואה לסרטי הטריפה הנפוצים. לא מסר סמוי בזכות כיבוש הטבע או לטובת השוק החופשי אלא מסר לא כל-כך סמוי למען החיות. "חיות מאוהבות" מציג את חיות הבר מושכות באופיין וביופיין עד כדי כך שמתעורר בך רצון להבטיח שלא ייכחדו.

זהו הישג משמעותי לשארבוניה, אבל יש להודות שהוא היה מצליח עוד יותר אילו ערך סיפורים אחדים בלבד, עם חיות שאפשר לזהותן באופן אישי – ולהזדהות איתן – בתפקיד הראשי. האהבה בטבע, לפי שארבוניה, היא אנונימית. כך, למעשה, הסרט לא באמת עוסק באהבה או בכל רגש אחר; כי כדי להתרשם מרגשות יש צורך לעקוב אחרי דמות, להכיר אותה ולהבין מהי משמעות המעשה שהיא עושה – עבורה. זה בלתי אפשרי עם 80 מינים ב-99 דקות.
 

המצלמה הסמויה

שארבוניה (בתמונה) הקפיד על כך שבפריים המצולם לא יופיעו סימני נוכחות אנושית – כאילו החיות שצילם מתקיימות בטבע בלתי נגוע ולא מאוים. צופים חדי-עין יבחינו בסימן של תאורה מלאכותית פה ושם, או בכך שמשפחת הברכיות נמלטת מהמצלמה. עם זאת, נראה שאיננו צריכים לחשוש שמא הכרטיס שקנינו לסרט מממן הטרדה יתירה של חיות בר. בראיון לכתב-עת של קודאק, הסביר הבמאי-צלם:

לסיכום, "חיות מאוהבות" הוא סרט מושלם לכל מי שאוהב חיות על מסך גדול, יופי או מציצנות. זהו באמת סרט יפה מאוד, ורוב האפיזודות המוצגות בו מעבירות סיפור בחדות רבה עד כדי כך שהן מספיקות לגעת ללב למרות המעבר המהיר לאפיזודה הבאה.

פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע 361, 31.5.2008.