נשים פראיות, חוקרות מאולפות

הדיוקן ומגבלותיו

בדצמבר 2015 החלו ערוצי יס לשדר סרט תיעודי חדש שיצרה אנקה שמיד, 'נשים פראיות, חיות עדינות'. מדובר ב-96 דקות של צילומים מהווי היומיום של חמש נשים, בשילוב עם מונולוגים מפיהן. הנשים הן מאלפות טיגריסים, אריות ודובים, וכן כלבים, בקרקסים הפועלים באירופה, ברוסיה ובמזרח התיכון. על רקע דגמים מוכרים בקולנוע התיעודי, הסרט הוא קודם כל דיוקן אמפתי של נשים עצמאיות וחזקות, והוא דומה גם לניסיונות אחרים לספק הצצה לחייהם של הא/נשים שמאחורי תחומי עיסוק אקזוטיים. מבחינה סגנונית, הסרט בולט ביומרתו לתעד תופעה באופן אובייקטיבי – צילומים אותנטיים נטו, ללא קריינות או פרשנות מילולית אחרת. אולם סגנון לחוד ותוכן לחוד. כבר בפתיחה מתגלות בעיות תוכן כשכל אחת מהמאלפות מוצגת בנפרד עם כיתוב של שמה, בעוד אף אחת מהחיות אינה מוצגת באופן אינדיבידואלי. מגמה זו ממשיכה ומעמיקה לאורך כל הסרט.

ומה רע בזה, בעצם? מה לא בסדר ביצירת סרט או כל תיעוד אחר של קבוצה מוגדרת אחת בלבד? נכון, שלעתים אין בכך כל פסול. אולם הקבוצה שלפנינו – המאלפות – מעורבת ביחסים כוחניים במיוחד והדוקים במיוחד, ויחסים אלה עומדים במוצהר במוקד התיעוד. הצגתם החד-צדדית של היחסים מהווה בהכרח נקיטת עמדה לטובת מי שמחזיקות במכשירי הריסון ובמפתחות הכלובים. במילים פשוטות: ככה לא מתעדים, כך עושים תעמולה.

בין תעודה לתעמולה

הבמאית עשתה הכל כדי לספק לנו את נקודת-המבט של המאלפות ושלהן בלבד: הן הדמויות היחידות שהוצגו בפנינו, הן מוקד ההתעניינות הצילומית, הן נושא התסריט והן אלה שזוכות להשלים את צילומי הפעולה בהבעת הגיגיהן בפני המצלמה. החתולים הגדולים והדובים מופיעים אפוא בסרט רק כאובייקטים של המאלפות ולא כסובייקטים בפני עצמם. המאלפות, מכורח עיסוקן, פועלות מול המצלמה התיעודית מתוך מודעות מלאה לקהל הצופים ולמעמד השנוי במחלוקת של ניצול חיות בר במופעים (נושא שהעיסוק המפורש בו נעדר מהסרט). הפניית הזרקור אל המאלפות הופכת אפוא את שמיד לאשת יחסי-ציבור של קרקסי חיות בר. לפיכך אין פלא שהמאלפות מפגינות מול המצלמה המון חום ואהבה כלפי החיות. אחת המאלפות אפילו מספרת על חלומה להקים מקלט לחיות שהפסיקו להופיע ולספק להן אפשרות להמשיך בתרגילי הקרקס, בטענה שזה מה שיציל אותן מהשיממון של חיי השבי!

אין חשיבות לשאלה אם הסרט נוצר במטרה להביע תמיכה בקרקסנות מסוג זה או מתוך כוונה ביקורתית דווקא. משעה שבחרה הבמאית לעקוב אחר המאלפות לבדן, לא היה יכול להתקבל אלא סרט תדמית של קרקסי חיות בר. חשוב להדגיש שאין קושי מיוחד להימנע מתיעוד מוטה שכזה. למשל, אפשר היה להציג בפתיחת הסרט גם חמישה חתולים גדולים ודובים ולעקוב אחריהם כאינדיבידואלים. אמנם מהלך כזה היה מניב שיפור חלקי בלבד; הצילום האילם אינו מסוגל להתחרות לבדו בראיונות. כשאנו צופים בצעירה המספרת על עבודתה המסוכנת, על הדחייה החברתית שספגה ועל הצורך שלה לרצות את הוריה, יש בתודעתנו כלים משוכללים, מדויקים ומפורטים כדי להבין במה דברים אמורים. הנתונים הגולמיים שעל המסך מסתדרים היטב בתוך מסגרות פרשנות מוכנות מראש. אבל מה אנחנו יודעים על דובים? מדוע הדוב הענק מתגלגל בתגובה לפקודה? לנוכח צילום כזה, רובנו פשוט לא מכירים מסגרת פרשנית סבירה. יש בינינו מי שיודעים לקבוע בהכללה גסה שניצול חיות בר בקרקסים הוא רע (כפי שמעידות רוב התגובות בפייסבוק לטריילר שפרסמה חברת יס לקראת שידור הבכורה של הסרט), אך קשה לנו להבין את הפרטים. כאן כבר נחוצה פרשנותם של מומחים חיצוניים, החל בחוקרים סמויים וכלה במדעני רווחת בעלי-חיים. אנו זקוקים להם כדי שיסבירו לנו את מה שאיננו מבינים על צורכיהם ותגובותיהם של דובים, וכדי שיחשפו את מה שהוסתר מהמצלמה בשלבי הלכידה, הסחר, האילוף והחיים הרחק מהמופעים. למותר לציין שכל המקורות האלה נמצאים בהישג-ידם של מתעדים אחראיים.

מקולנוע תיעודי למחקר חברתי

על כל פנים, תיעוד בסגנון אובייקטיבי-לכאורה אינו נחלתו של הקולנוע התיעודי בלבד. הוא אופייני גם לעיתונות ולמחקר המדעי, ומקוצר היריעה אתמקד כאן בתחום האחרון בלבד. הקולנוע התיעודי מציג ספק חומר-גלם למחשבה תאורטית, ספק עמדות תאורטיות משלו. כך גם 'נשים פראיות, חיות עדינות'; לכן אפשר ללמוד מהסרט הזה הרבה על ההטיה הטיפוסית גם למחקרים אנתרופולוגיים, סוציולוגיים, פסיכולוגיים והיסטוריים העוסקים ביחסי אדם-חיה.

עדויות טקסטואליות הן הבסיס המקובל והנוח למחקרים במדעי החברה ובהיסטוריה החברתית, עם חיבה מיוחדת לדברים שהנחקרים עצמם הביעו בעל-פה או בכתב. מסורת המחקר אחראית אפוא להרגל של חיפוש עדויות לשוניות ממקור ראשון. שיטה זו אינה מספקת כלל כשמדובר במחקר על יחסי אדם-חיה (כמו גם במחקר על יחסים בין בוגרים לתינוקות, ולמעשה גם בין כל קבוצה חזקה לכל קבוצה אנושית מוחלשת במיוחד). אף-על-פי-כן העצלות האינטלקטואלית מביאה חוקרות וחוקרים רבים להיצמד רק לצד המדבר במערכת היחסים, ובמיוחד למונולוגים מפיהם של מנצלי חיות. מחקרים כאלה, כמו הסרט שלפנינו, הופכים בהכרח למסמכי יחצ"נות של המרואיינים. אין זה משנה מה הייתה הכוונה המקורית של החוקר/ת; מה שקובע את אופיו של המחקר בפועל הוא ההחלטה לתאר את מערכת היחסים הבין-מינית מצדה האחד בלבד.

מדעי החברה וההיסטוריה החברתית נמצאים במצב גרוע עוד יותר ממצבו של הקולנוע התיעודי. שמיד, כקולנוענית תיעודית טיפוסית, אמנם הקדישה בתסריט שלה מקום נרחב ללבטי הזהות של המאלפות, לקונפליקטים המשפחתיים שלהן, למאבקן על הכרה וגם לאהבה העצומה שהן רוחשות לחיות – כפי שהייתה עושה גם מקבילתה הטיפוסית ממדעי החברה. אולם המצלמה של שמיד קלטה דרך אגב גם פרטים נוספים, כגון כלובים זעירים, סורגים עבים, שלשלאות ומוטות בידי המאלפות, וגם תנועות עצבניות, קולות והבעות מצד החיות עצמן – פרטים העשויים לצרום לעיניהם של צופים רבים. כל הפרטים האלה נוכחים בסרט בזכות השימוש במכשיר הקלטה שלא פעל בדיוק לפי תוכנית העבודה של שמיד אלא הקליט בלי משים גם פרטים נוספים. מידע צילומי כזה נשמט בקלות רבה מכל טקסט מחקרי על יחסי אדם-חיה, שם ההסתמכות על מילים גרידא מעמידה את הבמה כולה לרשות האפולוגטיקה של מנצלי החיות.

כדי להימנע מהשמטת החיות מהסיפור זקוקים החוקרים והחוקרות במדעי החברה למקורות שונים מאלה שהורגלו בהם. הדבר הראשון שעליהם לעשות, אפילו יותר מכפי שצריכים לעשות עמיתיהם מהקולנוע התיעודי, הוא להשתחרר מהשגרה המקצועית הנוחה של הסתמכות על ראיונות ישירים עם מושאי המחקר/התיעוד. במקום זה צריכים החוקרים לתאר את התנהגותם ואת נסיבות חייהם של מושאי המחקר שלהם, לפרש את ההתנהגות והנסיבות שנצפו לאור רקע תאורטי על חיות ממינים אלה, ואם המשימות האלה זרות לחוקרי מדעי החברה בגלל היעדר הכשרה רלוונטית – אז עליהם לפנות לעזרתם של מומחים מתאימים שיסייעו להם לפענח את עולמן של החיות על סמך התבוננות בהתנהגותן ובנסיבות חייהן.  

התיעוד כמשל

באחד ממשלי איזופוס ("האדם והאריה" או "האריה והפסל") מתווכחים ביניהם אריה ואדם מי מבין שני המינים חזק יותר. כעדות לעליונות האנושית מצביע האדם על פסל של איש הנאבק באריה וגובר עליו. האריה המתווכח אינו מתרשם. לדבריו, התיאור שבפסל אינו מעיד אלא שאדם הוא זה שיצר את הפסל; אילו היה הפַּסָּל אריה, מעיר האריה, אז הפַּסָּל היה מתאר בפסלו אריה שכפתו על העליונה. ברובד הפשוט ביותר, המשל מזכיר לנו שעליונותו של צד אחד על משנהו היא תולדה של נקודת-מבט ותו לא. ברובד אחר, המשל מרמז שמעמדם של בני-אדם גבוה בהכרח יותר ממעמדה של כל חיה אחרת כי בני-האדם נמנים עם המין היחיד שמייצר פסלים, כלומר המין היחיד שמייצר עדויות המגדירות את המדרג בין המינים.

ואולם אותו משל עצמו עשוי להתגלגל גם בכיוון אחר. האם אפשר להעלות על הדעת גרסה חלופית של המשל, ובה האריה והאדם המתווכחים ביניהם נתקלים בעת ויכוחם דווקא בפסל של אריה הגובר על אדם? בהחלט כן; פסלים כאלה אפילו קיימים במציאות. גם פסלים אלה נוצרו כמובן בידי אדם, אך אנושיותם של יוצרי אותם פסלים לא מנעה מהם להכיר בכוחו העדיף של האריה (אמנם ההכרה הזו מלווה בדרך-כלל בדמוניזציה של אריות; אמנים אנושיים אינם מוותרים בקלות על הצגת נקודת-מבט משוחדת לטובת בני-מינם. אך בעצם שום מכשול מהותי אינו מונע מהאמן להשתחרר מנקודת-המבט המשוחדת שלו ולהציג את האריה בפשטות כיצור חזק יותר מהאדם, או להציג את האדם החזק כצייד אכזר ושטני). כמו פיסול, כך גם תיעוד קולנועי ומדעי הם תחומים שרק בני-אדם עוסקים בהם. וכשם שאמנים אינם מחויבים להלל את הכוח האנושי, כך גם איש אינו מחויב ליצור סרטים ומחקרים מנקודת-מבט המהללת בני-אדם בלבד ומשפילה או מוחקת כל יצור אחר. יש מקום בקולנוע התיעודי ובמחקר לגישה ביקורתית, ויש אפשרות להסתמך על מקורות ביקורתיים.

משלו של איזופוס עשוי לסייע בהבנה גם כאן. קריאה נוספת של המשל מעלה חשד שהאיש המתווכח במשל שיקר פעמיים: מן הסתם, הוא עצמו אינו מסוגל לגבור במו ידיו על אריה זה או אחר, וסביר להניח שהוא גם לא מסוגל לפסל אדם הגובר על אריה. האנושיות הפרטית שלו אינה מעניקה לו בהכרח אף אחת מהתכונות המיוחסות לאדם בכללותו. גם הקולנוע התיעודי והמחקר אינם עבודה של מאלפות בקרקס, ואין כל הצדקה שעבודה קולנועית או מחקרית תשמש כערוץ לביטוי השקפת העולם של מאלפות בקרקס או של ציידים, ויוויסקטורים, חקלאים, שוחטים וכן הלאה. לקולנוען/ית ולחוקר/ת יש זהות נבדלת מזהותם של האנשים הנחקרים. אין ספק שהפגנת מחויבות לנחקרים האנושיים והתעלמות מהחיות שהם מנצלים היא דרך קלה ונוחה לעשות דברים. ואף-על-פי-כן אין כל הצדקה מהותית להפיכת עבודה אמנותית, עיתונאית ומחקרית לאנדרטה החוגגת את ניצחון המין האנושי על שאר המינים.

המאמר פורסם בשיתוף עם דף הפייסבוק החברה הרב-מינית: אנשים, חיות אחרות ומה שביניהם, דצמבר 2015. עריכה בידי המחבר: 27.2.2021.