משפחת הקיסרים

בין תיאור כללי לסיפור פרטי

סרטי טבע תיעודיים רבים, מבקשים לתאר חיות כאילו לכל בעלי-החיים ממין מסוים יש מהות קבועה ואחידה. לא כך "משפחת הקיסרים" (במקור הצרפתי: "צעדת הקיסר" La Marche de L'Empereur). הסרט אינו מוגש מנקודת-המבט של מדען או קולנוען תיעודי, המתיימר לסכם את מהות "הפינגווין הקיסרי". הקריינים פותחים את הסרט בהכרזה, שאנו עומדים לחזות בסיפורו של שבט עתיק; לא סיפורו של מין ביולוגי בכללו וגם לא תיאור מושבה אחת בשנה אחת. הסרט מבקש לייצג מחזור חיים, השב ומתרחש באופן דומה מדי שנה, מנקודת-המבט של חברי המושבה הנוכחיים. הקריינים ב"משפחת הקיסרים" מדברים בגוף ראשון, בשם הפינגווינים המסוימים שנראים באותו רגע על המסך, לעתים בשם פינגווינים נוספים במושבה ואולי גם בשם דורות רבים של המושבה הזו. ייתכן, שהמספרים מכירים מושבות אחרות וייתכן שלא. על כל פנים, הם לא מדברים בשם "מין ביולוגי" – מושג מופשט, שנותר מחוץ לסרט.

כמו אנתרופולוגיה

"משפחת הקיסרים" אינו מסמך תיעודי ביולוגי טיפוסי וגם אינו סרט המרוקן את החיות מאישיות לטובת תמונות מיופייפות. הוא דומה יותר לסרט תעודה אנתרופולוגי, כשהמתעדים מתעניינים בקבוצה רחוקה מסוימת ומבקשים להביא את סיפורה בשפה אירופית. הגישה הכמו-אנתרופולוגית ניכרת, בין השאר, בטשטוש הגבולות בין "טבע" לבין "תרבות". בתיאורים המתיימרים לתוקף מדעי, מקובל לטעון, שפינגווינים קיסריים צועדים עשרות קילומטרים לאתרי הקינון שלהם ביבשת מתוך "אינסטינקט". הסרט, לעומת זאת, כלל אינו מכריז על "אינסטינקטים". הוא פשוט מתעד בצילום את מה שהפינגווינים עושים, במקביל לדברי הקריינים, המספרים "זה מה שאנו עושים". הצופה נותר בספק, האם מה שמניע את הפינגווינים למסע המתיש והמסוכן הוא דחף ביולוגי חסר גמישות – אינסטינקט; או למידה, מחשבה, תקשורת הדדית ומסורת העוברת מדור לדור. האמת, מן הסתם, כוללת שילוב של מסורת ואינסטינקט. בסרט, כמו בתיעוד אנתרופולוגי, מודגשים המסורת וגורם הבחירה, ולא דחפים עיוורים.

קיסרית וצרפתית

רעיון הקריינות מנקודת-מבטם של הפינגווינים הוא אחת ההברקות של "משפחת הקיסרים", אולם הטקסט בכללו הוא החיסרון הבולט בסרט. הבעיה אינה בהאנשה יתרה; עצם השימוש בשפה, כולל בתוכו בהכרח האנשה, ואין בכך פסול אם הטקסט מבקש לייצג עבורנו את תודעתן המשוערת של החיות. הבעיה היא בהתפייטות הבלתי מרוסנת של התסריטאי, עם רעיונות בלתי קיסריים על העולם ועל האהבה, שזורקים את הסיפור מאנטארקטיקה של הפינגווינים לספרייה מאובקת בצרפת. ב"ציפורים נודדות", הבמאי-הקריין ז'אק פרין ממעט בדיבורים, וטוב שכך; וב"סוס פרא" (Spirit: Stallion of the Cimarron), סרט אנימציה של Dreamworks משנת 2002 על סוס שאינו מדבר, המסר הלשוני עובר בהצלחה בדיבורים מעטים מפי דמויות אדם ובשירי רקע. גם ב"משפחת הקיסרים" נעשה שימוש בשירי רקע, אבל כתוספת שולית. הפינגווינים של ז'אקה מקשקשים יותר מדי צרפתית (או עברית, בגרסה המדובבת).

הנעדרים הנוכחים

צוות המתעדים נצמד למושבה במשך שנה. לנוכחותם אין כל סימן בסרט, והיא נחשפת רק בצילומים מעטים בפרסומים הקשורים בהפקה. אין ספק, שנוכחות הצוות בין הפינגווינים יצרה שינוי כלשהו בחייהם, ולכן סילוק כל רמז לאנשים השוכבים על הקרח מאחורי המצלמה הוא סוג של הונאה. החלטה זו נועדה להפנות את מלוא תשומת-לבנו לפינגווינים, אך היא גם מסתירה גורם משמעותי בחייהם באותה שנה. עד שפינגווינים לא יחזיקו בעצמם מצלמות ויקריינו בצרפתית, הקונפליקט בין חשיפת המתעדים להסתרתם, ייוותר בהכרח בכל סרט על חייהם. ז'אקה עצמו מעיר באתר הסרט:



ז'אקה ממשיך בדברים פחות אציליים: "אם אתה רוצה לשלוט בטבע, עליך לציית לו". הוא גם אומר, מבלי להסביר אם הדברים מבוססים על ניסיון או על השערה בלבד:



אין בפרסומים הנלווים לסרט רמז לכך שהמתעדים אמנם גרמו לפינגווינים נזק. בכמה תמונות בסרט אף ניכרת ההחלטה לשמור על מרחק בטוח. למשל, הפינגווינים הדוגרים מתמודדים עם הסופות והקור בעזרת הצטופפות המונית, גוף אל גוף. צוות הצילום, שבדרך-כלל התאמץ למקם את המצלמה בניסיון לשחזר עבורנו את נקודת-המבט של הפינגווינים, לא החדיר מצלמה (ואני מקווה שגם לא ניסה לעשות זאת) אל תוך הגוש המסתופף בניסיון להשיג תמונה אותנטית של חוויית ההסתופפות. המבט שלנו נשאר חיצוני יותר – ומזיק פחות.

גוף קיסרי וגוף אנושי

פינגווינים קיסריים הולכים על שתיים, גובהם עד כ-1.15 מטר ומשקלם עד כ-40 קילוגרם. מרחוק הם דומים לאנשים קטנים, בין אם הבמאי מעוניין בהאנשה ובין אם לאו. "משפחת הקיסרים" נפתח ברצף תמונות מבריק: בתחילה נראית שיירה קטנה של צועדים מרחוק במדבר הקרח, ספק בני-אדם, ספק פינגווינים. לאחר שמתגלה זהותם כפינגווינים, יש מעבר חד לצילום של הפינגווין היוצא מהמים – לא בדיוק "יוצא" – אלא נורה כמו טיל מצוללת בזווית 45 מעלות אל משטח הקרח. זוהי פעולה כה זרה לגוף האנושי, עד שקשה לתפוס כיצד גוף חי מסוגל לעשות זאת. הניגוד הזה, בין האנושיות של הפינגווינים לבין הייחוד הזר והרחוק שלהם, עובר לאורך כל הסרט.

חייזרים קיסריים

במידה רבה, "משפחת הקיסרים" הוא סרט על חייזרים, שצולם בפלנטה אחרת. מדבר הקרח האנטארקטי – נטול סימני חיים, מינוס 50 מעלות, רוחות בעוצמת הוריקן כעניין שגרתי – אינו דומה לכדור-הארץ שאנחנו מכירים. הישרדות בתנאים כאלה נראית בלתי אפשרית. והיחס של הפינגווינים לאוכל – צום האורך כמעט ארבעה חודשים בזכרים, שלקראת סיומו הם עוד מצליחים להקיא קצת אוכל למקור הגוזלים – כאן כבר נדמה שמדובר בסיפור מדע בדיוני מופרך במיוחד. ואם לא די בכל אלה, מסתבר שפינגווינים הם בכלל דגי-על, צוללים במהירות תעופה לעומק מאות מטרים מבלי להרהר לרגע בבעיות ארציות של מחסור באוויר והפרשי לחץ. הם כה שונים מאיתנו – "אנחנו" לא במובן של Homo sapiens המסוגל לדבר, לחשוב בהיגיון ולשסות מפציצי 15-F בזולתו, אלא "אנחנו" היונקים והעופות שצמחו באזורי אקלים הגיוניים, שבהם הלילה נמשך 12 שעות בערך ולא חצי שנה. ולמרות החייזריות שלהם, הפינגווינים אינם נראים כמו סתם יצור זר ומוזר. השונות שלהם בולטת כל העת דווקא על רקע הדמיון שלהם לאדם בצורה החיצונית, בחלוקה לזוגות, במאמץ הזוגי המתמשך לגדל צאצאים ובחיי הקהילה.

להתפנגוון

הצפייה ב"משפחת הקיסרים" מעוררת לאחר זמן-מה יכולת הזדהות מפתיעה עם כמה מתכונות הגוף הפינגוויני. זאת במידה רבה הודות למאמצי הצלם, להראות לנו את הקיסרים בגובה העיניים של חבריהם, והודות למעקב ולעריכה הסבלניים, שמאפשרים לנו להסתגל לאנטומיה הייחודית של הפינגווינים. ניתן לחוש זאת, למשל, ביחס לדגירה. הפינגווינים מחזיקים את הביצה (ומאוחר יותר את האפרוח) על גבי כפות רגליהם, מפרידים אותה כך מהקרח הקטלני ומחממים אותה על-ידי העור והנוצות שבתחתית בטנם. הזכרים מדדים במשך חודשיים כשגורל המטען היקר תלוי בהצמדה נכונה של כפות הרגליים והישענות על העקבים. התמונות מצליחות לעורר בהדרגה הזדהות עם המשימה הגופנית המוזרה הזו מתוך תחושה של הגוף הזר כפי שהוא, נטול ידיים. "משפחת הקיסרים" מצליח לעורר "הפנגוונה" כמעט כמו שהוא יוצר האנשה, וזהו חלק מגדולתו של הסרט.