הצצה לכנס מדעי הבקר 2011

ניסויים חקלאיים בבעלי-חיים

חלק גדול מהמחקר בתחום מתבסס על ניסויים אכזריים: כדי לבחון התמודדות ו"ביצועים" של פרות עם "עקות" (גורמי סבל ומצוקה) גורמים לפרות עקות כאלה במכוון. תכופות עושים זאת באמצעות הזרקת חומרים הגורמים לפרות הניסוי ל"השראת עקה" מבוקרת, המקפיצה פי עשרה את רמת החומרים בדמה של הפרה המעידים על פחד ומצוקה ("השראת עקה באמצעות ACTH כמודל להתפתחות ציסטות שחלתיות בפרות החלב", עמ' 39). אך לא רק פרות הן קרבנות של ניסויים חקלאיים במדעי הבקר: יותר ויותר ניסויים נערכים בעכברים. מדוע עכברים? כי הם זולים יותר מפרות, מתרבים במהירות גבוהה יותר, והם "מכשיר עבודה" מוכר ונוח בהרבה לחוקרים ("השפעת טיפולים הורמונליים על תפקוד והרכב תאי אפיתל מבלוטת החלב בעכברות כמודל לשיפור הרכב השומנים בחלב", 123-124). כך עמלים, למשל, חוקרי מדעי הבקר לפתח עכברות שיסבלו מדלקות עטינים חריפות בדומה לפרות החלב בישראל. מסיבות דומות משתמשים חוקרים לעתים גם בעזים כ"מודל פיזיולוגי" לבקר ("השפעת העמסת אינסולין במשך 4 ימים על מטבוליזם השומן בעטין", 127-128).

"רווחת הפרה בקיץ"

אחד המושבים בכנס התיימר לעסוק ב"רווחת הפרה בקיץ". נראה שהחוקרים החקלאיים כבר למדו שכדאי לקשט את התוכנייה של הכנס במילה "רווחה", גם אם היא משמשת רק כשם קוד לתיאור פגיעה ב"יצרנות", וברווחים. כך למשל, בקיץ 2010 סבלו פרות החלב הישראליות במידה קיצונית לא רק מפני שהיה זה קיץ חם במיוחד, אלא בעיקר בשל העומס המטבולי האדיר המוטל על גופן ממילא ("ענף החלב הישראלי בראי ההתחממות הגלובאלית", עמ' 157). פרה הנחלבת באירופה, אסיה או אמריקה, שמגופה שואבים מדי יום רק מחצית מהכמות הנשאבת מפרה בישראל, סובלת מהחום במידה פחותה בהרבה. ברור כי באף הרצאה לא עלתה ולו ברמז ההצעה להקל על עומס העטינים של הפרות - צעד מתבקש אם "רווחת הפרה" היא אכן נושא הראוי להתייחסות בעיני החוקרים.

המשימה המוטלת על חוקרי ענף החלב היא למצוא את המניפולציות הסביבתיות שיגרמו לפרות להמשיך לייצר כמויות אדירות של חלב גם בתנאי שרב קשים, דבר הגורם להרס של גופן. כך למשל נבחנה בניסוי האפשרות לעשות לפרות "תספורת" שתקל עליהן להיפטר מחום ולייצר יותר חלב. הנסיינים מדווחים כי תספורת כזו נדרשת מדי שלושים יום, וזאת בשל קצב צמיחת השיער. "במהלך התספורת הורגשה תחושת אי נעימות קלה מצד הבקר לפעולה עצמה, וכן נצפו במהלך היומיים שלאחר התספורת עור אדמדם...". תיאור מעודן זה מבקש להמעיט מעוצמת הפחד והכאבים הכרוכים ב"תספורת", ובכל מקרה רואה בהם עניין שולי שאינו ראוי לחקירה בפני עצמו, גם לא במסגרת מחקר המתיימר לשפר "רווחה". כיוון שזו ההתייחסות לפעולה אלימה על גוף הפרות המתרחשת מדי חודש, לא פלא שהחוקרים אף אינם מוצאים פסול בעובדה שמבצעת התספורות היא חברת "א. א. כוויות", שעובדיה גורמים בקביעות כאבים עזים לבקר בתהליך הסימון. ("השפעת תספורת של פרות חלב על מדדי הייצור בקיץ", עמ' 151-152)

יוצאות לטיול?

זר שייקלע לכנס מדעי הבקר וישמע שוב ושוב התייחסויות ל"יציאת" הפרות מהרפת, עלול לסבור בטעות שכמה מה"פרות החולבות" בישראל זוכות לצאת למרעה מפעם לפעם. למעשה, משמש המונח "יציאה" כלשון נקייה להפקרה, גרירה והרג של פרות שתפוקתן פחתה או כאלה שהתמוטטו וחלו וכבר לא משתלם כלכלית לטפל בהן. רק לעתים רחוקות ("השפעת גזע ומכלוא הפרה על שחיטות דחק ותמותה בעדר הבקר לחלב בישראל", עמ' 170) מציינים את שמו המפורש של המקום היחידי שאליו יזכו הפרות "לצאת": "מכון פְּסדים" – מפעל לעיבוד בשר שכבר אינו ניתן לשיווק למאכל אדם. מכיוון שבשרן כבר חסר ערך מסחרי כמזון לבני אדם, פרות רבות אינן "זוכות" אפילו להמתה ראויה, והן נגררות על הקרקע, מושלכות לגווע ללא טיפול, ולעתים אף מתחילים לעבד את עורן ובשרן בעודן בחיים.

העטינים חולים, הרפתנים מתעלמים

עטין הפרות מספק לחוקרים שפע של תעסוקה ונושאים למחקר, בהיותו האיבר הנפגע במידה הרבה ביותר מהעיוות הגנטי, השאיבה היומיומית וההיגיינה הלקויה בתעשיית החלב. מובן שבכנס מדברים החוקרים על "השבחה" או "טיפוח" ולא על "עיוות", אך את הנזקים והמחלות שגורמים ה"טיפוח" וה"טיפול" ברפת לא ניתן להסתיר באמצעות מילים מכובסות. כך ניתן ללמוד, בין השורות, אודות הנזקים הקשים הנגרמים לעטין הפרות בשל ואקום מכונות החליבה ("השפעת תנובת החלב וסף ההסרה על יעילות החליבה ובריאות העטין", עמ' 137-138), או על כך שאפילו הנתונים הקשים שהובאו בכנסים הקודמים (לפיהם מעל שליש מפרות החלב בישראל סובלות בכל שנה מדלקות עטינים קליניות) הם רק קצה הקרחון:

תיעוש צולע

יועצים לבריאות הטלפיים הפועלים ברפתות בישראל מזה אחת עשרה שנה דיווחו בכנס על סיכום ממצאיהם מביקור ב-41 רפתות. הם מוזמנים לרפתות עקב "ריבוי מקרי צליעות". אחוז הפרות הצולעות במשקים שבהם ביקרו נע בין 10 ל-40, ובממוצע 21 אחוזים מהפרות ברפתות אלה סבלו מבעיות צליעה. הם דיווחו כי דלקת עור הטלף, גורם צליעה מרכזי ברפתות (אשר על פי בדיקתם גורם ל-47% ממקרי הצליעה כיום), הופיעה לראשונה בישראל בשנות ה-90. בארה"ב ואירופה היא הופיעה עשר שנים קודם לכן, כמו מחלות רבות האופייניות לרמת תיעוש גבוהה. הגורם לדלקת עור הטלף הוא הזנת הפרות והעגלים במזון מרוכז, שנועד להגביר את עלייתם במשקל או את תנובת החלב, אך אינו מתאים למערכת העיכול שלהם. ("ביקורי בריאות הטלף 2000-2011 אפיון המשקים וסקירת האבחנות ברפתות הבעייתיות", עמ' 109)

סבל ההפרדה מהאם

ההרצאה "האם ניתן לחזות כשרות של עגלי הולשטיין כבר בגיל צעיר?" (עמ' 101) עסקה ב"קומפלקס מחלות דרכי הנשימה בבקר" – לא מתוך עניין בסבל העגלים, או אפילו בגלל עיכוב הגדילה שגורמת המחלה, אלא בעיקר בשל הפסדים של 40 מיליון שקלים בשנה הנגרמים עקב "דירוג הכשרות" הנמוך של העגלים החולים (רבע מהעגלים הנפסלים על ידי בודקי הכשרות נפסלים בשל מחלות בדרכי הנשימה). "בדיקות היסטופתולוגיות בטבחות [בשרם לאחר השחיטה] עגלי פיטום מצביעות על ליקויים ריאתיים בכ-37-68% מהעגלים שלא אובחנו וטופלו בחייהם. עובדה זו מצביעה על שכיחות גבוהה של דלקת ריאות תת-קלינית." מקור מחלות דרכי הנשימה בווירוסים וחיידקים המאכלסים באופן טבעי את מערכת הנשימה של העגל, אך אינם מסכנים את בריאותו. אולם,



"גמילה" הוא הכינוי החקלאי להפרדת העגל מאמו מייד לאחר ההמלטה. כך מבצבץ לו לעתים הסבל הנפשי הנורא של בעלי החיים בתעשיית המזון בין שורות המחקר החקלאי: נאלצים להכיר בקיומו כ"עקה" כאשר הוא כה חריף עד שהוא גורם למחלות הפוגעות במכירת בשרו. כמובן שאפילו אז לא נשקלת האפשרות למנוע או לצמצם את עקת ה"גמילה" ולאפשר לעגל לינוק מאמו ולשהות איתה במשך תקופה מסוימת. השאיפה היחידה היא לזהות מוקדם יותר את המחלה שגורמת אותה "עקה".

עגלים ביונקיה, זמן קצר לאחר ההפרדה מאמותיהן 

ייצוא העינויים

המבקר בכנס אף ילמד, כי חברות ישראליות מדריכות את הסינים והוויאטנמים במעבר לייצור תעשייתי של חלב בכמויות ענק. החברות הישראליות מקימות רפתות תעשייתיות ומכשירות רפתנים מקומיים לסחוט פרות עד קצה גבול יכולתן. נציגי החברות הרצו בכנס והתגאו בפועלן. כך למשל, אחת החברות הגדולות ל"ייצור" חלב בסין, בעלת "היסטוריה ארוכה של אחזקת פרות בשיטה הסינית המסורתית", אימצה טכנולוגיה תעשייתית בהדרכה ישראלית. במסגרת "קוריוזים" מתעשיית החלב הסינו-ישראלית הובאו דוגמאות לאלתורים הנובעים מהתיעוש המהיר, הנדרש להתמודד עם בעיות לא מוכרות. בתיאור שאמור אולי לעורר גאווה לאומית משועשעת, תוארו שיטות טילוף מחרידות, הכוללות תפירת חלקי צמיג בחוט ברזל לרגל של פרה פצועה. כמובן שהטילוף אינו נחוץ כלל במשק מסורתי, שבו הטלף נשחק בטבעיות תוך כדי הצעידה בשדה ("סינדרום החלב הסיני – קוריוזים מתעשיית החלב הסינית", "פרויקט הרפת בוייטנאם", 163-166).

טילוף פרה בכפר הנוער מאיר שפיה, מרץ 2009. שיטות הטילוף המאולתרות הנכנסות לשימוש בסין מוצגות כקוריוז – אך גם טילוף המתבצע במשק מערבי מודרני כרוך בסבל רב לפרות.