"אבא" מאת עמוס עוז:

[...]

משה אמר בקול נמוך ושווה, כפי שאמר כאן לכל מי ששאל אותו, שאמו נפטרה ואביו חולה ודודו גם הוא חולה ולכן הוא ואחיו הועברו להתחנך בקיבוצים שונים. בעוד הם מדברים העמיד את עגלת התערובת תחת המשפך הגדול של מכל התערובת ומילא את העגלה עד קצה גבול קיבולה במזון לעופות. הוא דחף וגלגל את העגלה הזאת על מדרכת הבטון הכבושה בין שני לולי סוללות והחל להתקדם ולמלא את האבוסים בתערובת. מתחת לסוללות המלאות עופות צפופים היו ערימות של לשלשת. פה ושם, באחד התאים, מצא עוף מת ופתח ומשך והוציא את הגווייה והניח בעדינות על מדרכת הבטון מאחוריו. כשיגמור לחלק תערובת בכל האבוסים יעבור פעם נוספת ויאסוף את הפגרים. המיה נמוכה ודחוסה מילאה את חלל הלול כאילו היו התרנגולות, הכלואות שתיים-שתיים בכלובים צפופים, משמיעות איזו קינה עמומה, אבודה ועקשנית. רק מפעם לפעם פרצה מאחד הכלובים צווחת חרדה רמה וחדה, כאילו ניחש איזה עוף פתאום במה ייגמר כל זה. והלא לעולם אין ומעולם לא היו בין התרנגולות שתיים הדומות זו לזו בדיוק. לנו הן נראות כולן אותו דבר ובאמת הן נבדלות זו מזו ממש כמו שאנשים ונשים נבדלים ומאז בריאת העולם עוד לא נולדו שני יצורים זהים זהות גמורה. בלבו כבר החליט משה להפוך יום אחד לצמחוני ואולי אף לטבעוני, אבל דחה את מימוש ההחלטה מפני שלא קל להיות טבעוני בחברת הנעורים של הקיבוץ. גם בלי להיות צמחוני הלא עליו להתאמץ כאן יום ולילה להיראות כמו כולם. להבליג. להעמיד פנים. הוא הרהר באכזריות שבאכילת בשר ובגורלן של התרנגולות האלה, הנידונות לבלות את כל חייהן בכלובי רשת עשויים חוטי ברזל, דחוסות ודחוקות זו לזו שתיים-שתיים בתאי ההטלה הצפופים בלי יכולת לזוז ממקומן אפילו פסיעה אחת כל ימי חייהן. יום אחד עוד יהיה בעולם דור, חשב משה, שיקרא לכולנו רוצחים ולא יבין איך היינו מסוגלים לאכול את בשרם של יצורים כמונו, לגזול מהם את מגע האדמה ואת ריחות הירק, להנביט אותם במדגרות אוטומטיות, לגדל אותם בכלובים מצופפים, לפטם ולהאביס אותם עד גועל, לשדוד את כל הביצים לפני הדגירה, ולבסוף לחתוך את גרונם ולתלוש את נוצותיהם ולקרוע אבר אבר ולהתפטם ולהזיל ריר וללקלק את השומן. זה כמה חודשים טיפח משה בלבו מזימה, לפתוח את אחד הכלובים ולהוציא בסתר עוף אחד, רק אחד, להחביא תחת חולצתו ולהבריח אותו מעינם הפקוחה של צשקה ושרגא ולשחרר מחוץ לגדר הקיבוץ. אבל מה יעשה עוף עזוב במרחב השדות. בלילה יבואו התנים ויקרעו אותו לגזרים. הוא התמלא פתאום סלידה מפני עצמו, הלך רוח שמילא אותו לעתים קרובות ובשל סיבות רבות ושונות. אחר כך סלד מפני סלידתו ולעג לעצמו בלבו בעזרת הכינוי יפה נפש, כינוי שהמחנך דויד דגן השתמש בו לעתים כלפי אלה הנרתעים מפני אכזריותה ההכרחית של המהפכה.

[...]