אל פלומת גופך שאיננו

בִּילִי הַקָּטָן הָלַךְ וְהִדַּרְדֵּר מֵאִתָּנוּ
בִּזְכוּת אֵלּוּ שֶׁזָּמְמוּ אוֹתוֹ לָעוֹלָם...
אוֹי בִּילִי, בִּילִי שֶׁלָּנוּ.
אֵיךְ חָלַפְתָּ כָּאן בִּמְאוֹץ מְתִיקוּת שֶׁאִי אֶפְשָׁר לוֹ,
אֵיךְ הִבְלַחְתָּ תַּחַת נְשֹׁרֶת
וּפָגַמְתָּ אֶת עוֹלָמֵנוּ אֶל תִּקּוּנוֹ.
כַּמָּה עוֹד נְבַקֵּשׁ לִלְאֹט לִטּוּפִים
אֶל פְּלוּמַת גּוּפְךָ שֶׁאֵינֶנּוּ, כַּמָּה עוֹד נִגְהַר
וְנִדַּפֵּק עַל דְּיוֹקַן פָּנֶיךָ, גְּרוּשֵׁי עֵדֶן.

בשורות הללו – חלק מהשיר על בילי הטלה שהמשורר חן ישראל קלינמן פגש אותו לפני מותו בחוות השחרור של תנועת 269 - דומה שאצורה התמצית של הספר "רפאים בממשות החמלה" (הוצאת "דרור", 2016): האהבה, הגעגוע, האבל - מפני שבילי מת, והזעם - מפני שמלכתחילה לא היה לו סיכוי.

בילי הוא קודם כל בילי, "ניתן לו שם". מתוך המיליארדים הנולדים ונשחטים, לכל אחד יש שם. שם שנותן לו כל מה שיש בו ואין לו שום תכלית וערך בתעשייה שאליה נולד; שם שנותנים לו ניסיונותיו חסרי השחר לשחק וללמוד, בדידותו ואימתו, חום גופה של אמו שקפא לנצח על גופו, ניסיונותיו הראשונים לעמוד על רגליו בבואו לעולם, וניסיונותיו האחרונים לעמוד על רגליו בצאתו ממנו.

"ניתן לו שם" אפוא. כדי שיהיה הוא עצמו. קלינמן לא משיב להם את עצמיותם, שהרי זו היתה שם כל הזמן – היא רק נשללה מהם. ולכן הוא הולך אל הכלובים ומשאיות ההובלה ובתי המטבחיים, ומרים אותה מהרצפה המוכתמת בדמם ומסנן אותה מבין ההדים שהותירו קולותיהם האחרונים. הוא הולך כסהרורי בצלילות גמורה בשבילים הללו שהותירו אחריהם, משחזר את בדידותם ואימתם בעולם המקיא אותם מתוכו מרגע שבאו אליו, מתעד את רגעי עזיבתם אותו:

בילי הוא אם כן קודם כל בילי, יש לו שם, אבל בעצם היותו בילי הוא גם מראה שמציב קלינמן מול האנושות, שגייסה את כל כוחות השכל והיצירה העצומים שלה – עטופים בתורות מוסר וצדק - כדי לשלול ממנו את "ביליותו"; שמילאה את העולם כולו במתקני עינויים ומוות שהכינה בשבילו ובשביל מיליארדי עוללים כמותו.

דימוי העוללים חוזר פעמים רבות בספר. "אל תאכלו שריר עגל שחוט, זהו בשר עוללים"; "... ְנַנִּיחַ שֶׁאֲנִי לֹא מִתְפַּצְפֵּץ/ וְלֹא נִכְנָס לְהֶתְקֵף-הֶלםֶ/ לַמְרוֹת מַטְּחֵי הָרַחֲמִים/ עַל אַף שֶׁהֵם נִלְקָחִים בְּאַלִּימוּת שֶׁלֹּא תֵּאָמֵן./ עַל אַף שֶׁהֵם מְחַרְחֲרִים בִּכְאֵב-יְלָדִים שֶׁלֹּא יֵאָמֵן";  "... אֲבָל אֲנַחְנוּ, נִצּוֹלֵי הַחֶמְלָה וּפְעִילֶיהָ —/ אֲנַחְנוּ חַיִּים!/ אֲנַחְנוּ גּוֹסְסִים/ מֵרֹב חֲנִיקַת יְלָדֵינוּ".

האם יש משום פטרונות או רומנטיזציה, כפי שיש טוענים, בהתייחסות אל בעלי החיים כאל ילדים? הרי בעלי החיים הללו, כשמניחים להם לחיות על פי טבעם, מתמודדים עם מלחמת קיום יומיומית ומפגינים בה תושייה ואומץ לב, שרובנו לא היינו מסוגלים להם. ולמרות זאת, במידה שקיימת פטרונות בראייתם כילדים, אני חושבת שהיא נובעת מהרצון להגן עליהם, לנחם אותם, "ללאוט ליטופים אל פלומת גופם".

ורבים מהם פשוט ילדים בפועל, משום שהם מוצאים להורג בגיל גורות, ובגיל הזה הם ילדים לכל דבר, כפי שאפשר לראות משמחת המשחק שלהם, כשניתנת לה ההזדמנות הנדירה, ומהקריאות הנואשות לאם, ומשום שהם מנסים לחקות את הגדולים, כמו אותו עגל שאפילו בדרך בית המטבחיים ניסה להתייצב על רגלי התינוק הכושלות שלו במשאית ולהסתכל החוצה כמו הגדולים שלידו (כתיאורה של הפעילה מאיה רג'ואן בזמנו), כאילו זה חשוב אם יעמוד או יקרוס.

והם ילדים לעומתנו, משום שאנחנו נותנים להם חיים ואנחנו לוקחים אותם, וכילדים – משום היותם פחות מתוחכמים ולכן יותר תמימים מאתנו - הם אינם מבינים שיש תכלית שבשלה הובאו לעולם ובשלה הם נלקחים ממנו, ושלחייהם ולרצונם לחיות אין שום משמעות, ולכן הם אינם מתלוננים, וכשהם בוכים הם אינם מרחמים על עצמם ואינם תובעים עזרה. אני זוכרת את געיות המחאה של העגל ב"אדום אדום" ששוקר נדחף אל גופו כדי להכריחו לעמוד על רגליו השבורות. הוא הביט במענו בלי זעם, רק במחאה, לא היה זעם כי אין האשמה, כי אין הבנה של פשע ועוול, כי אין מושגים כאלה; אבל יש הבנה שהאיש הזה מכאיב לי. ואי הבנה למה.

זוהי מהותם, וזוהי גם מהות הטרגדיה הנוראה שלהם, וקלינמן מצליח לחשוף את הזוועה הטמונה בלבה, על ידי כך שהוא הולך אל מחוזות ההרג ומוציא משם, מרובב בדם וצואה, את בילי, ובילי

כל החושים כמעט מתוארים פה בפירוט מקפיא, מדעי ממש - הראייה, הטעם, הריח, המגע ואז, באבחת מהלומה, נקרע המסך מעל ההכרה הגוועת ולרגע נורא נגלית הנפש במלוא הסובייקטיביות שלה - המועקה המוחצת שמולידה אימת המוות, ותחתית החזה היא תחתית העולם, כי כל העולם כולו מת באותם רגעים בשביל הנפש העוזבת אותו. ואף שלעולם לא נוכל לחוש את מה שהם חשים, אלא אם כן נעמוד אנחנו עצמנו בפני רציחתנו – הרי שקלינמן מתקרב במידה הגדולה ביותר האפשרית לחוויה הזאת.

וזו גם שירה פיוטית מאוד, מלאה בדימויים, במלים "גבוהות", כלומר כאלה שגם בספרות הנכתבת היום הן נדירות, כמו למשל בשיר על התרנגולת בלול הסוללה:

מעטים המשוררים והסופרים שיש להם שליטה כזאת בשפה. השליטה הזאת מאפשרת לקלינמן לדלג מעל כל בורות הקלישאות והסיסמאות ולהציב לנגד עינינו את המפלצתיות החד-פעמית שבדבר הכל כך בנאלי לכאורה הזה, הכל כך מוסכם ומקובל על הכל – חיה שנידונה להולדה נצחית. מחזור שטני של יצירת חיים והכחדתם, שמבוטא באופן מזעזע כל כך במלים "נוהה ומתאבנת" – הנהייה היא הכמיהה חסרת השחר, אבל נהייה היא גם בכי וקינה – שתי המלים מבטאות את התקווה הנולדת ומתה בכל פעם מחדש; את התנועה הפיזית של התרנגולות המנסות שוב ושוב באמצעות רגליהן להשיב אליהן את הביצים שלהן המתגלגלות מהן והלאה, את הוויתור ואת המפלצתיות הטמונה בסיזיפיות האינסופית הזאת.

וכך מצליח קלינמן לפרוץ את גבולות התיאור הריאליסטי ולהגיע אל המקומות שבהם מתרחש המעבר מחיים למוות, והתיאור הפיסיולוגי המדוקדק של הרגע שבו הבשר נחתך הופך לתיאור של הגוף הנאבק להיאחז בנפש:

ולשם מה כל זה? לשם מה נוצרה יצירת מופת כזאת? במקום שבו הריגתם של בעלי החיים הללו מוסכמת ומוצדקת ונתמכת על ידי האנושות כולה, במקום שבו הם נחשבים למוצרים לכל דבר, עצם התיאור של הכאב של נפש אחת חד-פעמית הוא כבר מעשה פוליטי מובהק. אבל קלינמן לא מסתפק בזה. כפי שכתב אסף שור ב"הארץ", זו שירה מגויסת במוצהר, היא אינה חוששת להיות מגויסת, להיפך.

לצערי אני לא מבקרת ספרות ואינני יכולה לנתח את השירה המופלאה הזאת בכלים הראויים לה. אבל בכל זאת עולה בדעתי "בעיר ההריגה" של ביאליק. גם זו שירה מגויסת. השירים בספר הזה מזעזעים לא פחות מצד התיאורים הריאליסטיים שלהם, הייאוש, הזעם, החמלה המכלה – אבל בעוד שביאליק משתמש בבעלי חיים כמשל ליצורים בזויים, שדינם המובן מאליו בעיניו הוא מוות עלוב ("וימותו מות כלבים שם באשר נמצאו") – קלינמן הופך את הקערה המוסרית על פיה. גיבורי השירה שלו הם אלה שבעיני ביאליק – כמו עדיין בעיני רוב האנושות - אפילו לא ראויים למעמד של קורבנות.

ומכאן גם הזעם הגדול הבוער בלבה של השירה הזאת. חגיגת הדמים שאירגנו הפורעים ביהודי קישינב לא נגמרה, היא נמשכת כל הזמן. ההבדל הוא שאת טבח קורבנותיה המתים "מות כלבים", מקדשת האנושות כולה:

זוהי אמנות מגויסת. ביטוי שבדרך כלל נאמר בזלזול, במיוחד כאשר ההתגייסות כל כך מוצהרת וגלויה, מניפסטית ממש. וראו זה פלא, לא רק שדבר לא נגרע מעוצמתה האמנותית של היצירה הזאת – להיפך. נדמה שמעטות יצירות המופת שהן מניפסטים כה מטלטלים ומעטים המניפסטים שהם יצירות אמנות כה מופתיות.