כל יללה היא קול בלתי אפשרי

"כָּל רֶגַע הוּא נוֹף שֶׁל שְׁחִיטָה חוֹלֶפֶת בַּחַלּוֹן,/ כָּל רֶגַע הוּא בֹּקֶר שֶׁל שְׁחִיטָה.../ עַל מִשְׁכָּבִי בַּלַּיְלָה מִצְטָרֵעַ זַעֲקוֹת-מְנֻקָּבִים, אֵימֵי-גְּעִיּוֹת, נַהֲמוֹת-שֶׁבֶר וְעֵינַיִם/ לְבָנוֹת מִבְּעָתָה. כֻּלָּם קְרָסִים בַּבָּשָׂר. יָדַי תַּמְרוּרֵי עֲצֹר בְּד' אַמּוֹת הַכְּאֵב./ וַיְהִי עֶרֶב, בֹּקֶר שֶׁל שְׁחִיטָה. וַיְהִי בֹּקֶר./ וְאֵין דְּמָמָה בָּעוֹלָם וְאֵין שַׁבָּת" ("תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן, כרמל 2014)

כשהיה ילד טרף כלב את גוריה של החתולה של חן קלינמן. "אֵם השמונה-שנערפו-ממנה חיפשה אותם. היללות שלה ליוו אותנו מספר ימים. הן בקעו מקרוב ומרחוק, כמו מתוך מֵחַ החלל... כל יללה היתה עריפה מחודשת, החייאה ושיסוי, קול מנסר בעולם העשוי מגעגועים סופניים. כל יללה היתה קול בלתי אפשרי".

חוסר יכולתו של הילד לשאת את החיפוש חסר הסיכוי של החתולה, את ההתנגשות בין ההכרה האינטואיטיבית ברצונם העז של הגורים לחיות לבין הידיעה של מה שאירע להם, קורע את לבו, והקרע הזה, שלא יתאחה, הוא שעומד בלבו של הספר "הנהדר והנורא" הזה כפי שכינה אותו הסופר אייל מגד בביקורת ב"הארץ".

זהו ספר נורא, משום שהכותב מתעד את ההולכים למות. כל יללה היא קול בלתי אפשרי, משום שהיא מנפצת את האשליות של עולמנו הבטוח לכאורה, משום שאנו שומעים את קול הכאב העמוק ביותר הקיים, של היצור החי הנפרד מעצמו, או מצאצאיו, והוא נישא אל הריק, אל האין, ובכל זאת הוא נישא. חומת האימה והבדידות סוגרת על היחיד, כל יחיד, ברגעי המוות גם אם מותו הוא חלק ממה שאנו מכנים הטבע, כלומר בלתי נמנע, נטול רוע, ו"אותו תום-סבל שהם מרגישים שם פורך את הקיום": "אני זוכר חולדה שנפלה מן השמים./ אני זוכר את תגלית העורב מלמעלה. ספק נשמט לו, ספק השליך./ משקיף מקו החשמל במעשה טפריו./ אני זוכר את עמום החבטה על הכביש./ והגוף המתפתל, רתוק הלם./ עירומה ברחוב סואן. בארץ גזירה". זהו תיאור נהדר ונורא, משום שכמו כל התיאורים בספר הזה, הוא ממריא אל שיאי ההבעה הספרותית כדי לתאר את הממשי ביותר, הגופני, שהוא גם הנפשי, והממשי הזה הוא רגעי מותה של חולדה, חולדה אחת ספציפית, עם גופה הספציפי. והיא אינה חשובה לאיש, אבל היא חשובה יותר מכל לעצמה. ולכן עולם שבו החיים נאלצים להרוג לשם קיום הוא עולם נורא ומקומם, אבל עולם שבו הורגים מתוך בחירה, למען עונג, הוא עולם מתועב.

הערך הסגולי של הנפש

מנדלי מוכר ספרים, שכתב את מה שניתן לתאר כמניפסט זכויות בעלי החיים הראשון בעברית, הסיק את טענתו העקרונית, הכל-כך רדיקלית לזמנה, שאין הבדל מהותי בין עולמם הנפשי של בני-אדם לבין זה של בעלי-חיים אחרים, ולכן לא צריך להיות הבדל עקרוני במעמדם המוסרי - ממבטו של סוס גוסס בשדה, שבו ראה את מבטו של בנו הקטן "בשעת מיתתו". מאה וחמישים שנה אחר כך מחבר גם קלינמן, כמו מנדלי, בין עקרון הצדק הבסיסי ביותר, זכותה של החיה לחיות, לבין המבט שנשקף מעיניה ברגעי גסיסתה.

אבל בעוד שמנדלי רק שירטט טיוטה גולמית, אינטואיטיבית, של תפישת זכויות בעלי-חיים, קלינמן פורש בספר הזה תפישה פילוסופית-אתית עמוקה ומקיפה. ההכרה הרגשית, הבלתי אמצעית, בסבלו של היחיד ברגעים הקריטיים ביותר, כאשר חייו נלקחים ממנו, הופכת לתשתית להכרה האינטלקטואלית והעקרונית בזכויותיו. כי מה יכול להיות חשוב יותר ורלוונטי יותר לצורך התחשבות מוסרית - וזאת אם מקבלים כנקודת מוצא את הערכים ההומניסטיים דווקא - ממה שנשקף מעיניו של החתול שח, שמישהו הרעיל אותו, והוא "הלך ונתעוור ואיבד שליטה בהפרשותיו והִסְתמרֵר בבעתוֹת פתאומיות ויילל נהמות כאבים... וראיתי בעיניו ומחוץ לעיניו תהום אין אונים". אמנם, "כל פרט הוא חלק ממין, מקבוצה", אך "בראש ובראשונה הוא חי-בפני-עצמו. זהו בסיס החמלה לכל קיום - ההכרה הבלתי אמצעית, האינטימית, ביחידנות של כל אחד ואחד, וממילא ביוקר החיים של כל אחד ואחד שאין לו תחליף.... כי תכלית כל דבר היא קודם כל עצמיותו".

קלינמן כותב בעולם שבו יש כבר הרבה יותר לגיטימציה לטיעונים בעד זכויות בעלי-חיים, לאחר שאף המדע הודה סוף-סוף במה שמנדלי הסיק ממבטו של הסוס: בעלי-חיים אינם סכום האינסטינקטים הביולוגיים שלהם. אם קיומם של נפש, של עולם מנטלי, של "אני" - מה שקלינמן מכנה "ערך סגולי" - הוא הקריטריון החשוב ביותר לתפישת הזכויות האנושית, הרי לכאורה הוא צריך לחול על כל מי שיש לו את התכונות הללו, כלומר כל בעלי החיים.

אלא שלמרות ההכרה המדעית הרשמית בנוכחותו של המרכיב הנפשי בחייהם של בעלי החיים, תעשיות המוות רק הולכות ומשתכללות. בעולם שבו אין להם דבר המוכר כ"שלהם", לא גופם ולא נפשם, קלינמן לקח על עצמו את המשימה לתעד את הניסיונות חסרי שחר שלהם להחזיר לעצמם את רסיסי החיים ההולכים ומתרחקים מהם: תרנגולת שמנסה לשווא להחזיר באמצעות רגלה את הביצה המתגלגלת ממנה והלאה, פרה המנסה בכל כוחה לעמוד על רגליה בדרכה לבית המטבחיים, ניצוץ הסקרנות הראשון בעיניו של אפרוח המגביה את ראשו להביט סביבו, בדרכו למכונה שתגרוס את גופו. קלינמן יודע שאין דבר עז וטהור מהקולות שהם משמיעים, אולי דווקא משום שהיחידים ששומעים אותם הם אלה שגורמים להם, אלה שמרוקנים אותם מכל משמעות רגשית, וכך הקולות האלה לא מושמעים כדי להישמע, כי אין להם נמען - הם מושמעים כי אין למשמיעים אותם ברירה. בתמימות הזאת, בהיותם תמיד הם-עצמם, נמצא הדבר הטהור ביותר, הכואב ביותר: "אזור הדמדומים של השכול, שבו הבלתי מוחשי רוקם עזות-רפאים מוחשית, שבו הבלתי קיים לובש צורת רגש גרעינית, טהורה, אזור דמדומים זה מקרב אותנו, גם מבלי שנשים לב, אל עולם המהויות, אל קיומן של נשמות הנספים - שמרקמן אכן רפאי, אך ממשי מאוד". קלינמן לעולם אינו בורח מהממשי, והעברית העשירה להדהים של הספר הזה, ה"עלייה" לשיאי ההפשטה, רק מעצימות את נוכחותו של היחיד, הקונקרטי, הביולוגי ממש. כשהוא מתאר חתול פצוע זה חתול ולא שום דבר אחר, ותרנגול, ולא שום דבר אחר: "אַלְפֵי תַּרְנְגוֹלִים צְעִירִים הִגִּיעוּ בְּמַשָּׂאִית נִדּוֹנִים אַחַת./ שָׁפְכוּ אוֹתָם מִן הָאַרְגָּזִים... הֵם רוֹחֲשִׁים שָׁם מְרֻפָּטִים עַל הָרִצְפָּה./ מְהוּמַת הַקּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶם הִיא אוֹתָהּ מְהוּמָה שְׁקוּפָה שֶׁהִשְׁמִיעוּ כָּל חַיֵּיהֶם הַקְּצָרִים,/ אוֹתָה מְהוּמַת הֲמוֹן-יְחִידִים הַנִּשְׁמַעַת בְּכָל הַלּוּלִים, הַמִּכְלָאוֹת וְהַסּוֹלְלוֹת./ כַּמָּה מִן הַמְּהוּמָה הַזּוֹ כְּאֵב./ כַּמָּה בִּלְבּוּל וַחֲרָדָה./ כַּמָּה תִּסְכּוּל וְחָרוֹן..../ כְּכָל שֶׁהָיוּ דְּחוּסִים יוֹתֵר בַּכְּלוּבִים, כֵּן הָיוּ הֵם דְּחוּסֵי חַיִּים יוֹתֵר, חֹמֶר נֶפֶשׁ סְגֻלִּי,/ כֵּן הָיוּ נוֹשְׁמִים וּמַרְגִּישִׁים יוֹתֵר, שֶׁבֶר יְחִידוֹת-חַיִּים מְפַקֵּעַ שְׁפִיּוּת..."

הקריאה לתיקון

זהו מחקר על מה שקורה ברגע המוות עצמו. בסרטון על גמל שנשחט, ראיתי אותו משתולל ומנסה למתוח את גופו מעלה מעלה, מחפש אוויר, יוצא מדעתו מחמת הכאב, כשצווארו נחתך. צריך כוחות נפש ושכל גדולים כדי לצלול אל הרגעים הללו ולנסות לאחוז בהם, להצליל אותם: "עָרֵי הַהֲרֵגָה, לְמָשָׁל הַמִּשְׁחָטוֹת וְהַמִּשְׁסָפוֹת, פּוֹעֲלוֹת תַּחַת עֶקְרוֹן הַצִּמְצוּם וְהַחִסָּכוֹן.../ הַגּוּף, עַל חֲלָקָיו, מְתֹעָשׂ, נֶאֱרָז וְנִשְׁלָח הַחוּצָה.../ בְּעוֹד הַחַיִּים עַצְמָם מִשְׁתַּחְרְרִים בְּכֹחַ אַנְחַת אֵימִים אֵל מֵמַד שֶׁאֵינֶנּוּ מַבְדִּיל/ בֵּין נְקֻדָּה לְמֵמַד./ לָכֵן, לְמַעֲשֶׂה, אֵלּוּ הֵן הֶעָרִים הַמֶּטָפִיזִיּוֹת בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם./ אֵין מָקוֹם שֶׁבּוֹ וְרִיד הַגּוּף וְהַנְּשָׁמָה חָשׂוּף יוֹתֵר./ אֵין מָקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצָא כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה עֲלִיּוֹת-עוֹלָם-הַבָּא./ עָרִים אֵלֶּה מְסַפְּקוֹת אֶת תְּנָאֵי הַצְּפִיָּה הַחַדִּים בְּיוֹתֵר עַל נִתּוּחַ מַעֲבַר הָעוֹלָמוֹת:/ הַפַּעַר/ שֶׁבֵּין הַנֶּפֶשׁ-תַּחַת-בַּעֲתַת-גּוּפָהּ-הַמְּשֻׁסָּף לְבֵין הַנֶּפֶשׁ-תַּחַת-אֲנִיצִיּוּת-תּוֹעֲפוֹת-הַנְּשָׁמָה".

הקטע הזה, המשלב ניתוח קר כאיזמל של המהות וההיגיון של הגיהנומיות המניעה את העולם הזה, "הנושם מוות", עם להט וזעם נטול פשרות,  ממחיש מדוע הספר הזה הוא יצירת מופת, שכמותה לא נכתבה בעברית, על הסבל המוכחש ביותר בעולם. קארל מרקס אמר ש"עד היום הפילוסופים ניסו להבין את העולם, אבל המטרה היא לשנותו". במובן הזה, ספרו של קלינמן הוא גם ספר פוליטי מאוד. הוא לא שואף רק לתאר את השואה אלא, כפי שמעיד שמו, לתקן. לכן לא רק כאב יש בספר הזה אלא הרבה זעם, ויש לו נמענים: "הבה נתאבֵס במִשְׁמני הַשׁמד, הבה ניילֵד מינים ונפרה ונשריץ ונַרבה... ונהנדס את גופם כך שיקרוס תחת עצמו... ונקצצם ונחריבם להנאתנו כי בא לנו... כמה אפשר להתכסוֹת בנוצות של בורוּת מטפיסית. כמה אפשר לבלבל את המוח מתוך מוח מפוטם עד אין מקום בדוֹגמוֹת-לעוסות-ומעושׂוֹת... די כבר עם טיעוני שרשרת המזון. תפיסה גסה ובריונית שאיננה אלא טיעון בּדִים בּשֵׁירוּת האנוכיות המתלקקת. אני ואפסי עושה שמינייה באוויר ומצטעצע בהצדקה עצמית פסבדו-מוסרית. די כבר עם אבולוציה, החזק שורד, אומניבוֹרִים וּשְאר ירקוֹת. גזענות דורסנית, אינפנטילית, שבכוחהּ להצדיק כל פשע, כל ניצול ושעבוד וכל השמדה".

מי, שכדברי דרור בורשטיין בביקורת על הספר ב"הארץ", "מכריח עצמו לראות ולחוש בעבור עולם שאינו רוצה לראות, ואולי איבד כמעט את היכולת לחוש, עולם שנשרף ואינו יודע זאת" - "שורף את עצמו... זו כתיבה שבה הכותב מעלה עצמו קורבן". וקלינמן אומר זאת במפורש: "כיום לא אלך לטבול בפלנטַת הרֶפֶת מחמת התקפֵי כאב שאין לו סוף. ואם כן אלך מבחירה אל היקוד, יהיה זה מכוח שתי סיבות: ראשית, בכדי לכַבּוֹת את קיומו, שנית, בכדי לבַכּוֹת את המעונים שם, בכי תפילות, בכדי לכאוב את המרודים מתוך הקרע הבלתי-אפשרי. בכדי להוציא מן המחתרת את קדושתם, קדושה של ממש, ולהתיר מן החילול... בכדי להמתיק את נפשות הנספים, בכדי להשפיע מֶתֶק ומזור על ממאֶרֶת האכזריות שחרצה אותנו לזרא".

וזה מה שהוא עושה בספר הזה.

"תיקוני שואה" מאת חן ישראל קלינמן (הוצאת כרמל 2014, עמדה חדשה, 162 עמודים, 55 שקלים)