דמות השוחט ביצירות בשביס זינגר

מבט עגום על המין האנושי

בשנת 2004 מלאו מאה שנה להולדת הסופר הצמחוני, יצחק בשביס זינגר. בשביס זינגר הרבה להזכיר הן בספריו והן בריאיונות שלו לכלי התקשורת את הסבל שגורם המין האנושי לבני-אדם ולבעלי-חיים כאחד. כך למשל הוא מספר ברשימתו "אני קורא את הספרות המודרנית", שכלולה בספר אנשים בדרכי, על רגשות ההתמרמרות שהתעוררו בו בצעירותו:



בשביס זינגר האמין באמונה שלמה בדברים ששם בפי יוסף שפירא, גיבורו הצמחוני של ספרו החוזר בתשובה:



יעקב, גיבור הסיפור העבד, שכל משפחתו נטבחה בפרעות שפרעו הפולנים ביהודים והוא עצמו נמכר לעבדות, יוצר קשר אינטואיטיבי בין בשר בעלי-חיים לרצח ילדיו:



בכמה מקומות בסיפוריו, יוצר בשביס זינגר משוואה בין היחס של המין האנושי לבעלי-החיים לייחסם של הנאצים ליהודים. אמירתו המפורסמת ביותר בעניין זה, לקוחה מהסיפור “The Letter Writer”. גיבור הסיפור הוא הרמן גומבינר, צמחוני המטפל בעכברה שמצאה את דרכה לדירתו. כאשר הוא סבור שמתה לאחר שבמחלתו איש לא האכיל אותה, הייאוש משתלט עליו והוא מתפלל לנשמתה. בצר לו, הוא מדבר עמה בלבו ועורך חשבון נוקב עם המין האנושי:



בשביס זינגר הציג ביצירתו דמויות שוחטים רבות, רובן שליליות ביותר. בספר שושה אף מוצגת שלילה זו דרך עיני הקורבנות עצמם. כאשר מבקר הגיבור, אהרן גריידינגר (שהוא בן דמותו של בשביס זינגר עצמו) בבית-מטבחיים ברח' קרוכמלנה, מקדמים את פניו "אותם קירות מגואלים בדם, והתרנגולות והתרנגולים ההולכים למות באותן צעקות עצמן: 'מה עשיתי שכך עלתה לי? רוצחים!'" (עמ'69).

ר' גדליה – השוחט השבתאי והשטני

גיבור סיפורו של בשביס זינגר, השטן בגוריי, הוא ר' גדליה הכריזמטי, שהגיע לגוריי כשוחט, והיה יוצא בחברת תלמידיו וחוטא אתם בעבודת השטן, בפריצות מינית ובגילוי עריות. להשלמת התמונה של עבודה זרה וגילוי עריות נאמר עוד, שהיו "נכנסים כולם לקימורי הפלטרין [הארמון] ועושים סעודה של איבר מן החי, דהיינו: עוקרים איברים מעופות חיים ואוכלים אותם על הדם" (עמ' 128). דומני שבכך התכוון בשביס זינגר לתאר את גדליה ותלמידיו גם כשופכי דמים, ולהציגם כמי שחוטאים בשלוש העברות החמורות ביותר – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים – שרק לגביהן קבעו חז"ל: "ייהרג ואל יעבור" (בבלי סנהדרין עד, ע"א). אם פירוש זה נכון, מובן שיש כאן פרשנות אישית של בשביס זינגר, שהרי בשפיכות דמים התכוונו חז"ל לשפיכת דם האדם בלבד, ולמרות החומרה שבה התייחסו לאכילת איבר מן החי (שנאסרה, לפי חז"ל, גם על בני נוח, כלומר, על כלל העמים) הם אינם מתייחסים לעברה זו כאל שפיכות דמים. אולם בעולמו הרוחני-מוסרי של בשביס זינגר כולל הציווי "לא תרצח" גם רצח בעלי-חיים.

מרדכי-יוסף – אכזריות צדקנית

דמות שלילית אחרת המתוארת בסיפור היא דמותו של מרדכי-יוסף, אחד מהמקובלים בגוריי ומהנוהים אחר משיח השקר שבתאי צבי. מרדכי-יוסף אמנם אינו משמש כשוחט, אך מטפח בקרבו חלומות לשמש ככהן בבית המקדש, לכשיקום. לדבריו, נגלה לו שבתאי צבי בחלומו ואמר לו: "מרדכי-יוסף בן חנינא הכוהן, אל תחלש דעתך!... עתיד אתה להקריב קרבנות!..." (עמ' 33). ומהו כהן המקריב קרבנות אם לא שוחט בעל מעמד רם במיוחד? זמן קצר לאחר החלום, מתגלה אכזריותו כאשר חנינא, עילוי המקדיש את כל זמנו לתורה, מעז לפסוק ששבתאי צבי הוא משיח שקר. מרדכי-יוסף מתקצף, ובחברת אברכים מסיעתו הוא גורר את חנינא ומטיל אותו על שולחן:



סצינה זו מלמדת על אכזריות במסווה של צדיקות. כפי שמשתוקק מרדכי-יוסף להקריב קרבנות, כביכול לשם מצווה, כך הוא רואה בהתעללות בחנינא מעשה של מצווה. חנינא מתואר כבעל-חיים חסר ישע ומרדכי-מאיר הוא שילוב של שוחט ושל מי שמקיים טקס כפרות בתרנגול.

וולף – השוחט הרוצח

ברשימה "אשת השוחט" (בתוך אנשים בדרכי, עמ' 15-21) משרטט בשביס זינגר את דמותו של השוחט וולף, כפי שהכירו בהיותו ילד. אשת השוחט סובלת מאכזריותו, וקובלת בפני הרבנית (אמו של בשביס זינגר): "הוא גזלן, רוצח. זה לא גבר אלא רוצח!..." וכן "הוא מוצץ דם" (עמ' 15). בשביס זינגר מתעכב על הרושם הדוחה שעוררו מראהו של השוחט, דיבורו ואישיותו הבלתי נעימה, ולכל אלה מצטרפת חוויה בלתי אמצעית של ביקור שערך כילד במרתפו, אשר בעקבותיה הוא רואה בשוחט רוצח, בדומה לאשת השוחט, אם כי יש להניח שמסיבות שונות לחלוטין: "זעם אחז בי על וולף השוחט שמבצע רציחות כאלו" (עמ' 20). וכך הוא מתאר את ביקורו במרתפו של השוחט:

השוחט המיוסר

האיש הלא נכון בתפקיד הלא נכון

בניגוד לשוחט הרע, הרוצח, העולה בקנה אחד עם האידיאולוגיה הצמחונית של בשביס זינגר, ניתן למצוא ביצירה בודדה שלו, בסיפור "השוחט", גם "שוחט טוב". דמות זו משרתת אף היא את האידיאולוגיה הצמחונית של הסופר, כאשר השוחט הטוב מתואר כאיש הלא נכון בתפקיד הלא נכון, שדווקא תפקידו כשוחט מוליד בקרבו אידיאולוגיה צמחונית מיוסרת. גיבור הסיפור הוא יונה מאיר, שאמור היה להיות רבה של העיר קולמיר, הן מצד ייחוסו והן מצד אופיו, אולם הקהילה בחרה ברב אחר. כאשר הציעו לו את משרת השוחט, החוויר וטען שהתפקיד אינו מתאים לו, מאחר שלבו רך ואין הוא יכול לשאת מראה של דם (עמ' 17). אך הופעל עליו מצד כל סובביו מכבש של לחצים לקבל את התפקיד. אחד הרבנים אף כתב לו, שאדם אינו צריך להיות רחמן יותר מהאל, מקור הרחמים, שהתיר את השחיטה, וכי אם שוחטים לפי ההלכה, משחררים את הנשמה הכלואה בחיה (עמ' 18). יונה מאיר נכנע והחל, לצערו הרב, ללמוד הלכות שחיטה. באומללותו סבר: "זהו גורלי לגרום לייסורים ולסבול ייסורים". אמנם חשש שיתעלף כאשר ישחט את העוף הראשון, או שידו לא תהא יציבה, אך מצד שני, עמוק בלבו קיווה לעשות טעות בשעת המבחן, טעות שתשחרר אותו ממצוות הרבנים. אולם לרוע מזלו, המבחן עבר בהצלחה ויונה מאיר הפך לשוחט.

סיוטים ללא נחמה

אף על-פי שניסה להזכיר לעצמו כי גם בעלי-החיים טורפים זה את זה וכי דגים בולעים דגים, לא מצא יונה מאיר נחמה. כל רטט של בעל-חיים הנשחט על ידו, נענה ברטט מעיו של יונה מאיר עצמו (עמ' 19). הריגת כל בהמה, גדולה או קטנה, גרמה לו כאב רב, כאילו חתך את גרונו שלו (עמ' 20-19). בעוד שבשנים קודמות אהב את חודש אלול, חודש הרחמים, כעת, בהיותו שוחט, חודש אלול וכן כל חג אחר הפכו בעבורו לסיוט, בשל בעלי-החיים הרבים שהגיעו אליו לשחיטה בזמנים אלה (עמ' 24-23). עמוק בלבו השתוקק למותו (עמ' 21), ובלילות פקדו אותו סיוטים וביעותי לילה. בסיוטיו, שחט בעלי-חיים, אך אלה הפכו לבני-אדם, המתחננים על חייהם. הפרות לבשו צורה אנושית, עם זקנים ופאות וכיפות על קרניהן. אחת הפרות ששחט, הפכה לילדה המתחננת על חייה. היא נמלטה לבית המדרש ודמה ניתז בחצרו. הוא אפילו חלם ששחט את אישתו במקום כבש. בסיוט אחר, תיש שגרונו חתוך קפץ עליו וניסה לנגוח אותו, מקלל בעברית ובארמית, ויורק עליו. כשהתעורר שטוף זיעה ושמע את קריאת התרנגולים בחוץ, נדמה היה לו שהעופות שואלים שאלות נוקבות, מוחים ומקוננים על מר גורלם (עמ' 24). כאשר ניסה לומר את תפילת תיקון חצות, סירבו שפתיו להביע את המילים. "כיצד יוכל לקונן על חורבן בית המקדש, כאשר הטבח מתקיים כאן, בקולמיר, והוא, יונה מאיר, הוא טיטוס! הוא נבוכדנאצר!" (עמ' 25).

משחיטה להכרה מוסרית

מאז שהפך יונה מאיר לשוחט, נהיה מודע ורגיש לנוכחותם של שאר היצורים החיים, המתקיימים לצד בני-האדם. שאלות הקשורות לבעלי-החיים החלו לסקרן אותו (כגון: מה עושה הינשוף כשמגיע הכפור, האם הוא נודד לארצות חמות?) ומעבר לסקרנות החל לחוש אהבה כלפי כל היצורים, אפילו כלפי העכברים (עמ' 26-25). למרות דברי הרב, שאל לו לאדם להיות רחמן יותר מהקב"ה, הוא חש עצמו חולה מרוב רחמים כלפי בעלי-החיים הסובלים. "כיצד אפשר להתפלל ולבקש חיים כאשר שודדים חיים של אחרים?" שאל את עצמו. הוא חדל להאמין שהמשיח יוכל לגאול את העולם כל זמן שנעשה אי-צדק עם הבהמות. את חזון תחיית המתים הוא מדמה כתחיית כל היצורים: "כולם יקומו מהמתים: כל עגל, דג, יתוש, פרפר". יתירה מזאת, הוא מגיע למסקנה המהפכנית כי בכל יצור חי יש חומר אלוהי, ולפיכך "בשוחטך יצור חי אתה שוחט את אלוהים" (עמ' 26).

התקוממות עד הסוף המר

עם הכרה זו שצמחה בקרבו, נקל לתאר את ייסורי נפשו של יונה מאיר כאשר שבוע לפני ראש השנה נאלץ לשחוט בעלי-חיים במספר עצום. התחושות הפוקדות אותו וייסורי בעלי-החיים ("נוצות התעופפו, החצר התמלאה בגעגוע ובצרחות התרנגולים") מתוארות באנלוגיה ניגודית לאווירה האדישה או העליזה שמסביבו. עד לאותו יום, קיווה יונה מאיר כי יצליח להתרגל למקצועו כשוחט, אולם כעת הוא מבין, כי גם אם תחלופנה מאה שנה, לא יוקל סבלו (עמ' 27-26). באותו לילה הוא מתעורר מביעות לילה, ולבו בוכה בקרבו. הוא מתקומם כלפי הדרך שבה נוהג ה' את עולמו, ומכאן קצרה הדרך למרידה באל:



בנותנו דעתו לכך שהתפילין והתורה נעשו מעורות בעלי-חיים, זועק קול בקרבו: "אבי שבשמים, אתה השוחט!" וכן "כל העולם הוא בית מטבחיים!" (עמ' 29-28). לאחר שפתח דלת למוחו, זורמים ההתמרדות והטירוף ומציפים הכול. יונה מאיר משליך את כיפתו, חומק מהאנשים המבוהלים מטירופו ומנסים לחסום את דרכו ופונה לנהר (עמ' 29). הנהר דומה בעיניו לביצה מגואלת בדם. דם ניגר מהשמש וצובע את גזעי העצים. מעיים, כבדים וכליות תלויים על הענפים. רבבות פרות ועופות סובבים אותו, מבקשים לנקום בו על כל חתך, כל פצע, כל חריץ בוושט, כל מריטת נוצה. כעבור יומיים נמצאת גופתו של יונה מאיר, שטבע (או הטביע עצמו) בנהר. הסיפור מסתיים במילים:

עולם כמנהגו נוהג

מבקר הספרות, אירווינג מלין, שעסק בסיפור "השוחט", כלל לא הבחין בבשורה הצמחונית שבו. לכן הוא סבור שסיום הסיפור, שבו שולחת הקהילה שליחים בהולים להביא שוחט חדש, הוא סיום של תקווה (עמ' XVI). והרי זהו סיום אירוני, שבא לומר שעולם כמנהגו האכזרי נוהג! תושבי קולמיר אינם שותפים לתמורה הנפשית שעבר יונה מאיר, ונותרים אדישים ומנוכרים כלפי ייסורי בעלי-החיים. כל שמעניין אותם הוא שלא ייוותרו ללא אספקת בשר בתקופת החגים. מלין טוען, שהסיפור אינו מסביר מדוע יונה מאיר אינו רוצה להיות שוחט. בתובנה שאליה הגיע יונה מאיר, שאסור להרוג אף לצרכים דתיים, רואה מלין אובססיה והתנהגות לא רציונאלית (עמ' XVI) ואינו מבין שלא את יונה מאיר לבדו הוא מאפיין כך, אלא גם את מחבר הסיפור, יצחק בשביס זינגר, שקולו הוא הבוקע מבעד לקולו ולתודעתו של השוחט המכה על חטא. טירופו של השוחט הוא "טירוף קדוש", של נפש רגישה, שהגיעה לתובנה לגבי חטאו של המין האנושי כלפי בעלי-החיים, המבוצע באישורו של האל. ליונה מאיר לא נותר מקום בעולם האכזר הסובב אותו. נפשו לא יכולה להכיל את כל פשעיו. דעתו אמנם נטרפת, אך זאת אך ורק משום שלבו נמצא במקום הנכון.

דומני שהדרך שבה מנתח מלין את הסיפור היא דוגמה מאלפת לאטימות הרווחת בציבור הרחב כלפי בשורת הצמחונות. מלין מהווה המחשה מעולם המציאות לאדישותם ולהתנכרותם של תושבי קולמיר כלפי בעלי-חיים בעולם הבדוי שבסיפור, הדומה להפליא לעולם האמתי שבו אנו חיים. גם כאשר משמיעה בשורת הצמחונות את זעקתה ביצירותיו של בשביס זינגר, יש קוראים ומבקרים כמו מלין, שאוזנם ערלה לקולה, והם אינם מסוגלים להבחין בקיומה. וכך ממשיך העולם לנהוג כמנהגו האכזרי, ממש כמו בסיומו של הסיפור "השוחט".

ד"ר יעל שמש היא מרצה במחלקה לתנ"ך באוניברסיטת בר-אילן