המצאת "הכפייה הטבעית"

מחלה? תלוי בחיה

הניסיון להבין מהו כבד שומני (hepatic steatosis) הוא פרויקט מוזר. הידע בנושא אמור להתבסס על נתונים עובדתיים, אך אופיו משתנה באופן קיצוני לפי זהותו הביולוגית של החולה. כשמדובר בבני-אדם, מובן מאליו שכבד שומני הוא מצב מסוכן וטעון ריפוי. גם במכרסמים זהו מצב מסוכן, אם כי איש אינו מתעניין בריפוי ממשי: המחלה נגרמה למכרסמים במתכוון כ"מודל" למחלה בבני-אדם, בדומה לניצולם כ"מודל" למחלות רבות אחרות.

עד כאן התמונה מוכרת. התופעה יוצאת-הדופן היא כבד שומני בברווזים ובאווזים. לא מעט נכתב על מחלתם, שנגרמה במתכוון גם להם, אלא שרוב החומר שפורסם בכתבי-עת מדעיים ממעיט מחומרת המחלה. מי שניגש למאמרים אלה ללא היכרות עם נסיבות המחקר עשוי לחשוב שברווזים ואווזים שפוטמו אינם חולים. עם זאת, קל לזהות שרוב מבצעי המחקרים עובדים במוסד צרפתי אחד, INRA (המוסד הלאומי למחקר חקלאי). מספר החוקרים קטן, והשמות דניאל גואמנה (Guémené), ז'ראר גי (Guy) וז'אן-מישל פורה (Faure) חוזרים ברוב המאמרים. גואמנה, גי, פורה ועמיתיהם פרסמו חלק גדול מבין המאמרים על פיטום עופות מים, עד כדי כך שאי-אפשר לדון בנושא מבלי להתייחס לתופעה זו של מדעני INRA הטוענים שהפיטום אינו גורם לעופות נזק.

דו"ח "הוועדה המדעית"

בשנת 2006 פרסם אנטואן קומיטי (Comiti) מהארגון הצרפתי Stop Gavage את הספר INRA נחלץ להצלת הכבד השומני ובו תיאור הפעילות של מדעני INRA וניתוח של טענותיהם. קומיטי מתחיל את סיפורם בדו"ח מ-1998 של "הוועדה המדעית על בריאות בעלי-חיים ורווחתם" של האיחוד האירופי. הדו"ח, היבטי רווחה של ייצור כבד שומני בברווזים ואווזים, נכתב על-ידי תריסר מומחים שחלקם כנראה קשורים בתעשייה. זהותם הבעייתית של מחברי הדו"ח ניכרת בהימנעותם מהמלצה מפורשת לאסור הלעטה בכפייה וסחר בכבד שומני (אחד מחברי הוועדה המדעית, ד"ר ד. ג'. אלכסנדר, סירב בשל כך לחתום על הדו"ח).

למרות כל זאת, המסקנה המובלטת בדו"ח היא: "הוועדה המדעית על בריאות בעלי-חיים ורווחתם מסיקה שהלעטה בכפייה, כפי שהיא מתבצעת כיום, פוגעת ברווחת העופות." הוועדה המליצה שלא לבצע הליכים להגדלת הכבד אם אלה משנים באופן ניכר את תפקודו או גורמים ישירות ובעקיפין לתמותה, כאב או מצוקה מוגברים, ולא להשתמש בשיטות האכלה הגורמות אי-נוחות ניכרת לעופות. מהמלצה זו משתמעת בבירור פסילה של הלעטה כפויה וגרימת כבד שומני, אך מסקנה מפורשת כזו נעדרת מן הדו"ח. תחת זאת מופיעה בו המלצה לחקור שיטות חלופיות (ללא הלעטה כפויה) לגרימת כבד שומני בעופות.

הוועדות המדעיות של האיחוד האירופי ומועצת אירופה הכירו במידה רבה בסבל הקשה שגורמת תעשיית הכבד השומני ופיזרו המלצות שמשתמע מהן שיש לסגור את התעשייה, ובכל זאת נמנעו מלהמליץ במפורש על סגירתה. (צילום: Igualdad Animal, ספרד, 2012) 

המלצות "הוועדה המתמדת"

ב-1999 פרסמה "הוועדה המתמדת של הוועידה האירופית להגנה על בעלי-חיים המוחזקים למטרות חקלאיות" המלצות בעניין החזקת אווזים וברווזים. ועדה זו פועלת בשירות מועצת אירופה (גוף המונה כיום 47 מדינות, לעומת 28 מדינות באיחוד האירופי). ההמלצות אמנם כוללות היתר מפורש להמשיך בהלעטה כפויה של אווזים וברווזים, אך ההיתר עומד בסתירה להמלצות אחרות המופיעות באותם מסמכים: יש להאכיל את העופות בתפריט מזין ומאוזן, ולהימנע משיטות האכלה הגורמות מצוקה, פציעה, מחלה או "מצבים גופניים או פיסיולוגיים הפוגעים בבריאותם וברווחתם." בהמלצות מופיעה גם דרישה ממדינות שיש בהן ייצור כבד שומני לעודד מחקר של פיטום ללא הלעטה בכפייה, ודרישה להימנע מהרחבת הפיטום למדינות חדשות.

המפטמים יוזמים מחקרים

על רקע מסמכים רשמיים אלה התעורר בתעשייה הצרפתית חשש לעתידה. אנטואן קומיטי מספר שהתאחדות בעלי המקצוע הצרפתית לכבד שומני של עופות מים (CIFOG) מיהרה לממן מחקר על השפעת טיעונים שונים על התנהגותם של צרכני כבד שומני. טיעונים שהתגלו כמשכנעים במיוחד לצרכנים התמקדו בביטול הדימוי הציבורי של הכבד השומני כתוצר של אכזריות מיוחדת. ב-CIFOG מיהרו גם לפנות ל-INRA ולממן מחקרים הקשורים כביכול ברווחת העופות. עד שנת 2004 תרם CIFOG ל-INRA למעלה ממיליון אירו. צוות של INRA שמתמחה בפיטום עופות מים ביצע כ-30 מחקרים, ובאוקטובר 2004 הציגו גואמנה, גי ופורה סיכום של עמדתם. דבריהם סותרים את נקודות הביקורת המרכזיות על התעשייה כפי שנוסחו על-ידי הוועדה המדעית של האיחוד האירופי. הדברים גם הולמים נקודה אחר נקודה את המלצות המחקר על הטיעונים שנוטים לשכנע צרכנים לתמוך בתעשייה. מדעני INRA לא הסתפקו בפרסום מחקריהם אלא הרבו להתראיין בכלי התקשורת, ואף שלחו נציג לארצות-הברית כדי לתמוך שם בתעשייה לאור החוקים שהתגבשו נגדה בשיקגו ובקליפורניה.

מצב הידע המדעי

הרקע ההיסטורי הזה חשוב כדי להבין מה אנו יכולים לדעת כיום על כבד שומני בעופות מים. חוקרי INRA הציפו את הספרות המדעית בטענות יח"צניות: כבד שומני בעופות מים מבוסס על גרגרנות טבעית של העופות, יש להם נטייה פיסיולוגית טבעית לצבור שומן, הם לא סובלים בתקופת הפיטום וכלל לא מדובר במחלה. כיצד הגיעו לטענות כאלה, שסותרות באופן כה בוטה את מה שמגלה כל צילום אקראי במשקי פיטום? איך השפיע עליהם המימון? המערכת המדעית אינה תומכת בהונאה בוטה ולכן התשובות מתמקדות בדקויות במתודולוגיה ובניסוח התוצאות. אנטואן קומיטי עבר על טענות חוקרי INRA והראה שבמקרים רבים, הרושם שנוצר כאילו הוכח ש"אין בעיה בפיטום" מבוסס על רטוריקה ריקה מתוכן. למשל, ז'ראר גי הצהיר בראיון שכבד שומני בעופות מים איננו מחלה משום שמדובר במצב הפיך. משמעות דבריו היא שמצב גופני ירוד ראוי לתואר "מחלה" רק אם לא ניתן לרפאו. זהו אבסורד אחד מני רבים, והשורה התחתונה היא שהצהרות חוקרי INRA על כבד שומני אינן אמינות והמחקרים עצמם חשודים בהטיה.

כיום, כל ניסיון לבחון מה ידוע על הלעטה בכפייה של עופות ומים ועל כבד שומני כרוך במאמץ מייגע לזהות הטיות במחקר. קשה להתעלם ממחקרי INRA ומוסדות צרפתיים אחרים הקשורים בתעשייה, כי אין בנמצא מקורות רבים אחרים. אפשרות אחרת היא לקרוא באופן ביקורתי את המחקרים הצרפתיים ולזהות ליקויים במחקר, לצד חשיפת פרטים מטרידים שהושמטו מההצהרות הפומביות יותר של החוקרים. כך עשתה הוועדה המדעית של האיחוד האירופי ביחס למחקרי INRA שהיו זמינים עד 1998, וכך עשה גם איאן דנקן, ממייסדי מדע רווחת בעלי-החיים ואחד המומחים הידועים בעולם לרווחת עופות, בסיכום ביקורתי שכתב על תעשיית הכבד השומני ב-2009. אפילו ארגון רווחת בעלי-החיים האמריקני HSUS מצטט קטעים ממחקרי INRA בדפי מידע שנועדו להביא לביטול הפיטום.

ברווזים לקראת סוף הפיטום מתנשמים בכבדות בגלל עומס חום גדול, מחסור בחמצן ולחץ מכני על מערכת הנשימה. (צילום: Igualdad Animal, ספרד, 2012. לאלבום המלא) 

אגדת הנודדים

חלק מיחסי הציבור המדעיים-לכאורה של התעשייה מתבססים על הטענה שעופות המים המפוטמים שייכים למינים נודדים, שמטבעם נוטים להרבות מאוד באכילה לקראת הנדידה ולכן ההשמנה המהירה טבעית להם. בתשובה לכך מזכירים הוועדה המדעית ודנקן שהעוף העיקרי שמנוצל בתעשיית הכבד השומני הוא המולארד – הכלאה בין ברבר (ברווז מוסקובי) שהוא ציפור טרופית שאינה נודדת כלל, ובין ברווז בית שמקורו בברכיה. בברכיות יש אמנם אוכלוסיות נודדות (ואוכלוסיות לא נודדות) אך בלתי סביר שהכלאה בין מין לא נודד למין שנטייתו לנדוד מוטלת בספק הניבה יכולת אבולוציונית מיוחדת להתמודדות עם כמות אוכל חריגה. אווזים המנוצלים בחקלאות אמנם קרובים יותר למין נודד, אולם בתהליך הפיטום להפקת כבד שומני מלעיטים אותם בכמויות מזון הרבה יותר גדולות ממה שהם אוכלים באופן טבעי (וממילא אווזים הם מיעוט מבין עופות המים המפוטמים – 6% בצרפת בשנות ה-90).

בין אם יש בעופות המפוטמים תכונות של מינים נודדים ובין אם אין בהם כל תכונה כזו, לקראת סוף הפיטום הברווזים והאווזים מתקשים ללכת ואפילו לעמוד. כפי שמדגיש דנקן, אילו היו אמורים לנדוד בעקבות "פיטום עצמי" דימיוני, ודאי שלא היו יכולים לעשות זאת.

ברווזים ואווזים לקראת תום הפיטום בקושי מסוגלים לעמוד, מה שהופך לאבסורד כל דיון בכך שהתעשייה מנצלת נטייה טבעית שלהם להרבות באכילה לקראת הנדידה. (צילום: Igualdad Animal, ספרד, 2012) 

השמנה

ברווזים מולעטים בתחילת הפיטום בשתי ארוחות יומיות של 190 גרם תירס מעורב בשומן, והמנה מוגדלת בהדרגה במשך שבועיים עד לשתי מנות יומיות במשקל 450 גרם כל אחת. חוקרי INRA הצליחו לגרום לברווזים לאכול בכוחות עצמם 1/2 עד 2/3 מהכמות הזו במשך יום אחד, אך הדבר נעשה לאחר תקופה של הגבלת מזון, ולכן אין להסיק מכך על נטייה של ברווזים לאכול כמויות כאלה. דנקן מדגיש כי המינון היומי המרבי בהלעטה כפויה, 900 גרם, הוא פי חמישה בקירוב מהמנה היומית שניתנת לברווזים בתעשיית הבשר ללא הלעטה בכפייה. בסופו של התהליך גדל הכבד פי 10-7 מגודלו הנורמלי, ואחוז השומן בו עולה ליותר מ-55%, לעומת כ-6.6% בכבד בריא.

ליקויים בתפקוד הכבד

הוועדה המדעית של האיחוד האירופי סיכמה את הידע המדעי על תפקוד הכבד בעקבות הפיטום. רבים מהמחקרים נערכו על-ידי גורמים המקורבים לתעשיית הכבד השומני; הפיסיולוגית הבולטת ביניהם היא ז'נבייב בנאר (Bénard) שעבדה בשירות גוף הלובי הרשמי של תעשיית הבשר הצרפתית וארגון המפטמים CIFOG. למרות נסיבות המחקר החשודות, נמצאו ליקויים בתפקוד הכבד המפוטם בכל הפרמטרים – מבנה כללי, פעילות ביוכימית, מבנה הרקמות ותפקודן ותגובות פרמקולוגיות.

בעופות ששרדו עד תום הפיטום עשוי הכבד לחזור לתקינותו כחודש לאחר הפסקת הפיטום – עובדה שתומכי הפיטום מדגישים בקול גדול. עם זאת, הוועדה המדעית קבעה בנחרצות שמדובר במצב פתולוגי של הכבד. אילו היה הפיטום נמשך, תוך זמן קצר היו רוב העופות מתים. די בשלושה-ארבעה ימי פיטום נוספים (מעבר ל-15-12 הימים המקובלים בברווזים) כדי לגרום לנזק חמור הרבה יותר לתאים. הוועדה מזכירה סקר בקרב 25 פתולוגים שבחנו גופות של עופות לאחר פיטום, ורובם הסכימו כי מצב הכבד הוא פתולוגי, והשומניות חמורה הרבה יותר מהשומניות במופיעה בכבד העופות באופן טבעי בשלבים מסוימים בחייהם.

לפי סקרים של תעשיית הכבד השומני בצרפת, שיעור התמותה במהלך הפיטום גבוה פי 4 עד פי 20 משיעור התמותה של ברווזים באותו הגיל במשקים "רגילים". (צילום: Igualdad Animal, ספרד, 2012) 

סבל ומוות

הוועדה המדעית של האיחוד האירופי טענה ב-1998 שעדיין לא נחקרה השאלה אם הכבד המוגדל עצמו גורם למצוקה. זהו המצב בתחום גם כיום. אולם תופעות-לוואי של ההשמנה והמטבוליזם הלקוי כרוכות ללא ספק במצוקה קשה. במסמכים פנימיים של התעשייה מוזכרות בעיות רבות שפוקדות את העופות המפוטמים: מחסור בחמצן בדם, רעלת הדם, שחמת הכבד, שטפי דם הכרוכים במחסור בוויטמין K, רגישות רבה לזיהומים ועוד. חברי הוועדה המדעית ראו שהברווזים המפוטמים לא רק מתקשים לעמוד, אלא גם תנוחת הרגליים שלהם מעוותת – הרגליים מפושקות מאוד בעמידה – ונראה שמופעל לחץ עז על המפרקים. בעיה אחרת היא כשל בוויסות חום הגוף שנגרם בעקבות הפיטום, עד כדי כך שהעופות מתנשמים בכבדות וחלקם מתים מעודף חום. ההתנשמות נובעת גם מלחץ שמפעיל הכבד המוגדל על שקי האוויר – חלק ממערכת הנשימה של העוף. הכבד המוגדל מצוי בסיכון גבוה לקריעה, הן במהלך הפיטום והן בהובלה למשחטה. ההובלה מסוכנת גם משום שעצמות העופות המפוטמים נהפכות לשבירות מאוד עקב מחסור במינרלים ובחלבון במזון והפרעות הורמונליות (וכן השמנת-יתר וחוסר תנועה ממושך). לפי סקר שמקורו בתעשייה הצרפתית עצמה (1992), בין 30% ל-70% מהמולארדים סובלים משברים לפני מותם.

אלה הם חלק מהגורמים לסבל בתקופת הפיטום – מבלי שהתייחסנו כאן לפציעת הוושט, לכלובי הפיטום הזעירים ולגורמי סבל נוספים. רבים מהעופות אינם עומדים בזה: 3.4% מהברווזים מתים במהלך הפיטום, לפי סקר גדול שנערך בתעשייה הצרפתית לפני כעשרים שנה. זהו שיעור תמותה גבוה פי 4 עד פי 20 משיעור התמותה של ברווזים בגיל דומה במשק "רגיל".

סיכום

כבד שומני של ברווזים ואווזים נמכר כמוצר צריכה, ולכן נעשה מאמץ עצום בתעשייה לעצב לו תדמית של איבר לא חולה. 80-75% מהפיטום בעולם נערך בצרפת, בתמיכה נרחבת של השלטון. בשנת 2005 הצליחה התעשייה להעניק לו מעמד מוגן לפי חוק, כ"מורשת לאומית". לאחר שנים שבהן הפעילה התעשייה לצרכיה את מוסד המחקר החקלאי הלאומי (ומוסדות מחקר צרפתיים ממשיכים לייצר מחקרים דומים) היא הצליחה להפעיל גם את הפרלמנט. מסמך החקיקה כולל הצהרה שלפיה אין ספק מבחינה מדעית שההלעטה הכפויה אינה גורמת לעופות סבל. בכך הגיע לשיאו טשטוש התחומים בין מדע, פוליטיקה ומסחר.

בהיעדר מקורות מימון מתחרים למחקר אובייקטיבי על מצבם של עופות מים מפוטמים, המחקר הצרפתי שולט בשיח המדעי. מדענים אחראיים אינם מתקשים לזהות שהכבד המפוטם גורם לעופות סבל רב – נוסף על פגיעות אחרות הנובעות מהפיטום – אולם בלית ברירה הם מסתמכים על המחקרים הצרפתיים. מחקרים אלה, מגמתיים ככל שיהיו, חושפים אכזריות יתרה, אולם בו-בזמן הם משאירים את הדיון בכבד השומני של עופות מים בעולם מושגים שונה מזה של מחלות אחרות שאין להן ערך כלכלי.

בסופו של דבר, רובנו לא זקוקים למחקרים אלה או אחרים כדי להבין שהלעטה בכפייה ופגיעה בכבד גורמים לעופות סבל עצום. אולם למרבה הצער, לשיח המדעי יש משקל רב בתהליכי החקיקה בעולם בעניין כבד שומני, וכיום הוא משקף אינטרסים של התעשייה לא פחות משהוא מתאר עובדות.

קריאה מומלצת

Antoine Comiti, "Pourquoi la filière du foie gras finance les études de l'INRA", Cahiers Antispécistes 27, Ooctobre 2006.
Stop Gavage, French scientists to the rescue of foie gras: a bit of science, a lot of bad faith, 2007.

פורסם לראשונה בזכויות בעלי-חיים השבוע 626, 5.7.2013.