על כרעי תרנגולת

תוכן התחקיר: טבע ותעשייה  הפרייה בסגנון תעשייתי  המרוץ אחר ה"שניצל"  קורבנות של גוף מעוות  גידול בקצב השוק  מרצפת אחת כמרחב מחיה  רובצים בביוב  נושמים ביוב  המסע האחרון  סוף הדרך 

טבע ותעשייה

בגיל שישה שבועות, הגיל שבו נשחטים תרנגולי-בית עבור תעשיית הבשר, עופות דומים בטבע רחוקים עדיין מעצמאות. הם כמעט אפרוחים, שעוד לומדים להתמצא בשטח ולברור לעצמם מזון, בחסותה של אמם. הקשר עם האם החל כשהיו עדיין עוברים בביצה, ונמשך בטיפולה הצמוד בשבועות הראשונים לחייהם. ההגנה וההדרכה שמקבלים אפרוחים בטבע, כמו גם האפשרות לספק את סקרנותם בסביבה מגוונת, נשללים מהם בתעשיית הבשר. כאן הם בוקעים במדגרות, נכלאים בסביבה צפופה וחדגונית, ומטופלים כאילו הם לא יותר ממכונות ביולוגיות לייצור בשר. בהתאם לתכלית יחידה זו – להתפטם ולצבור בשר – הם מכונים בעגה החקלאית "פטמים".

כ-220 מיליון תרנגולי-בית ("פטמים") מומתים בישראל מדי שנה, בנוסף על כ-8 מיליון תרנגולי-הודו. מלבד אלה, אפרוחים רבים מושמדים בתור "עודפים", "נפלים" וכדומה, עוד בטרם הגיע ללולי הפיטום – מספר הביצים המודגרות בישראל בשנה הוא למעלה מ-300 מיליון. מספרים אלה ממקמים את ישראל בין הצרכניות הגדולות בעולם של מוצרי לול לאדם.

כל האפרוחים בתעשיית הבשר בוקעים במתקנים להדגרה מלאכותית. צולם במדגרת העמק, יוני 2001. 

הפריה בסגנון תעשייתי

מקורם של ה"פטמים" הוא ב"להקות רבייה". התרנגולות בלהקות אלה מטילות ביצים, שיילקחו להדגרה מלאכותית ומהן יבקעו ה"פטמים". רוב להקות הרבייה כלואות בלולים צפופים, ללא כלובים. בלהקה אופיינית, סוגרים במתחם אחד כאלף תרנגולות ומאה זכרים, החיים יחד עד לשחיטתם, בגיל 16-13 חודשים בערך. הזכרים מותאמים מטבעם לחיים בקרב להקת נקבות קטנה, מבלי להיתקל לעתים קרובות בזכרים בוגרים אחרים. ריבוי הזכרים בלהקת הרבייה מעורר תוקפנות רבה ביניהם, העלולה להסתיים בפציעות ובמוות. בלולי רבייה רבים בעולם, כורתים את קצה המקור של הזכרים ("קיטום מקור") כדי להפחית את נזקי התוקפנות.

תרנגולי-הודו אינם יכולים להפרות את התרנגולות בהזדווגות. זוהי תוצאה של עיוות מבנה גופם, כפי שיוסבר בהמשך. התרנגולים חווים אפוא תסכול רב, והתרנגולות נפגעות מניסיונות ההזדווגות של זכרים, הכבדים מהן כפליים. יש לולים שבהם קוצצים את טפריהם של הזכרים, ולעתים אצבעות שלמות, כדי למתן את פציעת התרנגולות בעת ניסיונות ההזדווגות.

במקום הפריה טבעית, תעשיית תרנגולי-ההודו כולה מבוססת על הזרעה מלאכותית, ושיטה זו צפויה להתפשט גם בלהקות רבייה של תרנגולי-בית. ההזרעה מתחילה בסחיטת זרע: לופתים את התרנגול כדי למנוע ממנו לזוז, והמזריע לוחץ על אבר-המין עד שנפלט הזרע. במקרים רבים גורמת פעולה זו פציעה ודימום. עתה עוברים המזריעים לנקבה: לופתים אותה, והמזריע לוחץ בחוזקה על בטנה ועל גבה, וגורם בכך להבלטת הנרתיק. הזרע מוזרק לנרתיק מתוך מזרק שבקצהו צינורית, המוחדרת לנרתיק.

תרנגולי-הודו אינם יכולים להפרות את התרנגולות בהזדווגות. צולם בכפר מנחם, דצמבר 2007. 

המרוץ אחר השניצל

כאשר חושבים על פגיעה בבעלי-חיים, אנו נוטים להתייחס לפעולות אלימות שנעשות בחיות, לתנאי כליאה קשים ולטיפול לקוי. אולם בתעשיית בשר העופות קיימת בעיה חמורה אף יותר מכל אלה: ברירה מלאכותית. מאז אמצע המאה ה-20, שוקדים בתעשיית העופות על "פיתוח"/"טיפוח" קווים (קבוצות מוגדרות היטב מבחינה גנטית) שניתן יהיה להפיק מהם רווחים גדולים יותר. בכל דור של תרנגולים, נבררו רק אלה שמצטיינים בתכונות קיצוניות מסוימות, והם הוכלאו עם עופות שנמצאו חריגים באופן דומה. השיקולים הכלכליים הכתיבו שלוש מטרות עיקריות לברירה המלאכותית בתעשיית בשר העופות: צבירת משקל רב במהירות; צבירת מרב המשקל באברים שנמכרים ביוקר לצרכנים (בעיקר החזה, שנמכר כ"שניצל"); וצבירת המשקל על בסיס כמה שפחות מזון.

המהירות והקלות שבה מתרבים תרנגולים, איפשרה ל"מטפחים" לברור את העופות החריגים מבין המוני עופות ולהכליאם במהירות כזו, שתוך כמה עשרות שנים הוחרפו התכונות החריגות והפכו לעיוותים קיצוניים ולנכויות מולדות. למשל, בהשוואה בין קצב הגדילה של אפרוחי תרנגולי-בית מגזע אשר נוצל בתעשייה ב-1957 לעומת קו נפוץ משנת 2001, נמצא שבגיל 42 יום היה משקל העופות משנת 2001 גדול כמעט פי 5 ממשקל העופות מהגזע הקרוב יותר למין הטבעי.

עקב המחיר שמשלמים הצרכנים עבור "שניצלים", רוכז המשקל העודף באופן לא פרופורציונלי בחזה. כך, למשל, בין השנים 1940 ל-1980 הוכפל שיעורו של משקל החזה של תרנגולי-הודו מתוך משקל הגוף כולו; ובין השנים 1997 ל-2007, עלה שיעורו של משקל בשר החזה של תרנגולי-בית מ-15.4% ל-20.5% מתוך משקלו הכולל של הגוף. עיוותים כאלה גורמים פגיעות בריאותיות כה חמורות, עד שלעתים הם כרוכים בנזק כלכלי ולכן התעשייה מפעילה בשני העשורים האחרונים ברירה מלאכותית "מתקנת". אולם הברירה לטובת שלוש המטרות העיקריות של התעשייה לא נפסקה, בעוד שהברירה ה"מתקנת" נותרה בתור מטרה משנית בלבד, עד לגבול הרווחיות. בתעשייה מתגאים, שבכל שנתיים יורד ביום אחד גיל שחיטת תרנגולי-הבית; כלומר, העופות צוברים בשר מהר יותר ומצבם ממשיך להתדרדר.

אפרוחים בתעשיית הבשר מגיעים כיום בגיל שבו הם נשלחים לשחיטה למשקל גדול פי 5 בערך מאפרוחים שנוצלו בתעשייה לפני כ-50 שנה. צולם ברמת ישי, ינואר 2008. 

קורבנות של גוף מעוות

העופות משלמים מחיר כבד בעקבות עיוות מבנה גופם. השלד נותר קטן ביחס לנפח השרירים העצום והוא נתון ללחצים בגיל שבו העצמות עדיין חלשות. משקל החזה המופרז מושך את האפרוחים קדימה ומקשה עליהם ללכת ואפילו לעמוד, ורגליהם הופכות למוקד של פציעות ומחלות: פגמים ונפיחויות במפרקים, סיבוב הרגליים בזווית לא טבעית ועיוות מבנה הרגל. בעיות כאלה עלולות לפקוד את רוב העופות בלולים מסוימים; רבים מן העופות סובלים מכאבים ומנכות חמורים עד כדי כך, שהם מתקשים להגיע לכלי המזון והשתייה שלהם. בארצות-הברית הוערך, ש-1.1% מכלל האפרוחים בלולים מתים כך מרעב וצמא.

העצמות החלשות אינן נושאות את משקל הגוף הגדל במהירות 

כמו השלד, כך גם הלב והריאות אינם עומדים בקצב המופרז של התפתחות השרירים. אחת מתוצאותיו של פער זה היא הצטברות נוזלים בחלל הבטן, הגורמים לעלייה בלחץ-הדם עד שהלב לא מסוגל עוד לעמוד בעומס. מחלה זו נקראת מיימת (ascites), ולפי הערכות משנות ה-90, היא הורגת 4.7% מהפטמים בעולם, ובכלל זה ארבעה מיליון תרנגולים בשנה בישראל. תופעה אחרת היא מוות מהיר כתוצאה מאי-ספיקת לב – "סינדרום המוות הפתאומי" (SDS), הפוקד עד אחוזים אחדים מכלל העופות, במדינות מסוימות.

מעבר לעיוותים אנטומיים ופיסיולוגיים הממוקדים בגדילה מהירה ובעיוות מבנה הגוף, ברירה מלאכותית אינטנסיבית לתכונות מעטות מחלישה את המערכת החיסונית וגורמת לרגישות גוברת למחלות. במקביל לכך, ההמוניות והזוהמה בלולים הם מצע אופטימלי להתפתחות מוטציות קטלניות של פתוגנים. הזנים הקטלניים של וירוס שפעת העופות – קטלניים לעופות המתועשים אך בדרך-כלל לא לעופות בר – הם רק התוצאה המפורסמת של מגמה זו, מבין מחלות רבות. מחלת ניוקאסל, למשל, עשויה לגרום למותם של מיליון עופות בשנה בישראל – חלקם לאחר גסיסה אטית מהמחלה עצמה וחלקם קורבנות ה"טיפול" המקובל: השמדה של כל הלהקה בתוך הלול עצמו.

אחת מתוצאות הברירה המלאכותית היא אפוא מוות המוני. בהשוואה בין עופות 1957 לעופות 2001 שצוינה לעיל, שיעור התמותה הוכפל בקו המאוחר יותר. בישראל, לפי שלושה מחקרים עדכניים, 5.5% עד 8.4% מכלל האפרוחים מתים במהלך שהותם בלול.

תוצאה עגומה נוספת של הברירה המלאכותית קשורה בתיאבון הרב של העופות ובמטבוליזם המאפשר צבירת משקל מהירה. תכונות אלה אינן מספיקות לבוא לידי ביטוי הרסני בשישה שבועות של חיים בלול פיטום, אך בלהקות רבייה התרנגולים חיים למעלה משנה. עם התבגרותם, עופות שיאכלו כאוות-נפשם ישמינו מאוד ופוריותם תיפגע. התעשייה נאבקת בבעיה בעיקר על-ידי הגבלת המזון עד לחלק קטן ממה שהעופות היו אוכלים אילו ניתן להם מזון באופן חופשי. אם כן, בלהקות הרבייה, התרנגולות והתרנגולים מורעבים לתקופות ממושכות בגלל הפיזיולוגיה שלהם, שעוותה באמצעות ברירה מלאכותית.

משקל החזה המופרז מושך את האפרוחים קדימה ומקשה עליהם ללכת ואפילו לעמוד ורגליהם הופכות למוקד של פציעות ומחלות. צולם בניר משה, אוגוסט 2009. 

גידול בקצב השוק

כל האפרוחים בתעשיית הבשר בוקעים במתקנים להדגרה מלאכותית. משם הם מובלים למבני ענק סגורים, ומרגע זה יוכתבו כל חייהם הקצרים על-ידי עיקרון אחד: גדילה מרבית בזמן ובעלות מזעריים. אחד מהאמצעים שהתגלו באמצע המאה ה-20 להאצת קצב הגדילה הוא הוספת אנטיביוטיקה למזון של העופות, במינון קטן. שימוש כזה באנטיביוטיקה בורר במהירות חיידקים עמידים בפני תרופות, ולכן השימוש בתוספי מזון אנטיביוטיים נאסר באירופה. בישראל, לעומת זאת, השימוש בתוספים כאלה מקובל בתעשייה.

אמצעי זירוז אחר הוא הארה מלאכותית מניפולטיבית. בשיטת ה"הארה לסירוגין" מחשיכים את הלול וגורמים בכך לאפרוחים להירדם; לאחר זמן קצר מעירים אותם באמצעות אור חזק המניע אותם לאכול במרץ, כאילו התעוררו משנת לילה. לאחר האכילה מוחשך הלול, וחוזר חלילה. בשיטת ה"הארה הרציפה", הרווחת יותר, הלול מואר ללא הפסק כדי למנוע מן האפרוחים לישון ברציפות ולצרוך עקב כך מזון רב יותר. בהיעדר שינה סדירה, האפרוחים תשושים ונוטים לחלות ולמות הרבה יותר מאפרוחים שנחו בחשיכה. האור בלולים רבים אינו לבן, כי נמצא שאור ירוק גורם לאפרוחים צעירים לעלות מהר יותר במשקל, ולאחר גיל 10 ימים בערך יש לאור כחול השפעה דומה. כך, אף על-פי שלולים אלה מוארים, התאורה בהם דלה מדי. לקראת סוף הגידול נוהגים להחשיך את הלול ברציפות, ואז נפגעות עיני האפרוחים עוד יותר.

האור בלולים רבים אינו לבן, כי נמצא שאור ירוק גורם לאפרוחים צעירים לעלות מהר יותר במשקל. צילום פרסומת לתאורה מלאכותית מחו"ל. 

מרצפת אחת כמרחב מחיה

תרנגולים זקוקים לרווחתם למרחב מחיה ניכר, אולם שטח הלול עולה כסף, וכל עניינם של החקלאים הוא בהפקת כמות בשר מרבית לשטח נתון. לכן מצופפים את התרנגולים עד לגבול שבו הפציעות, המחלות והתמותה גורמים הפסד כספי למרות כמות הבשר הנוספת שהופקה עקב הציפוף. השטח המוקצב לכל תרנגול בית קטן ממרצפת בגודל 20x20 סנטימטרים – והמדובר בעופות, שמוטת הכנפיים שלהם בסוף חייהם הקצרים היא חצי מטר (השטח המוקצב לכל תרנגול-הודו גדול יותר אך הצפיפות דומה). הם נאלצים לדרוך זה על זה כדי להגיע אל כלי המזון והמים, כשהחלשים מביניהם נדחקים מן הכלים, ולכל העופות אין די מקום לרבוץ בנוחות. עם כניסתו של אדם ללול, הופעת רעש חזק וכדומה, הם בורחים בהמוניהם לפינה ולא פעם מועכים זה את זה למוות.

מאחר שהעופות גדלים במהירות רבה, מודדים את הצפיפות ביחידות משקל מול יחידות שטח: ק"ג/מ"ר. הוועדה המדעית של האיחוד האירופי סיכמה, שבצפיפות העולה על 25 ק"ג/מ"ר מופיעות בעיות בריאות קשות כגון פצעים וכוויות (כתוצאה ממגע עם המצע המזוהם) ועיוותים ברגליים (עקב חוסר תנועה). למרות זאת, חוק הרווחה שאמור להיכנס לתוקף באיחוד האירופי ב-30.6.2010, מגביל את הצפיפות בלולים בתנאים מסוימים עד ל-42 ק"ג/מ"ר. בישראל, אפילו הגבלה כזו אינה קיימת: החוק הישראלי אינו מייחד שום הוראה ספציפית לעופות בתעשיית הבשר.

השטח המוקצב לכל תרנגול בית קטן ממרצפת בגודל 20x20 סנטימטרים. צולם בכפר הנוער מאיר שפיה, מרץ 2009. 

רובצים בביוב

הפרשות הגוף אינן מהוות מטרד לתרנגולים בטבע, שכן הם חיים בשטחים גדולים ופתוחים. אולם בלול התעשייתי הם נידונים להתבוסס בהפרשותיהם במשך כל חייהם, כי לא מנקים את הלולים אלא לאחר שנשלחו העופות לשחיטה. מצע הרפד (נסורת, קש וכדומה) המכסה את רצפת הבטון, מזדהם ונרטב מההפרשות וכן מנזילות ממערכת הצינון וההשקיה. המצע מכיל אפוא ריכוז גדול של אמוניה, בנוסף לווירוסים, חיידקים, פטריות וטפילים. אוורור מלאכותי מדויק בכל נקודה על פני קרקע הלול חיוני להפחתת הלחות, אולם האוורור והיובש גם מגבירים את תנועת האבק והפתוגנים שבאוויר.

העמידה הממושכת על המצע המרקיב גורמת, בין השאר, להיווצרות כיבים וכוויות בעור. כף הרגל היא האזור הראשון שבו נוצרת דלקת, שגורמת להחמרת הכאבים שמהם סובלים העופות בהליכה – בנוסף להפרעות שמקורן בברירה המלאכותית. סימני הדלקת מופיעים ברבים מהעופות – עד כמחציתם. תחת השפעת הכאבים, הצפיפות והמחסור בגירויים, העופות מרבים לרבוץ ובעקבות זאת מתפתחת דלקת גם בבסיס השורשכף (ה"עקב" של הציפור). בנוסף לכך, מבנה הגוף המעוות גורם להצמדת החזה הענק לקרקע, עד שכ-60% ממשקל הגוף מכביד על עצם החזה. הלחץ גורם להיווצרות כיסים המלאים בנוזל צמיג, מתחת לעור של עצם החזה. כל הפצעים האלה נוטים להזדהם בחיידקים ובפטריות.

בלול התעשייתי נידונים העופות להתבוסס בהפרשותיהם במשך כל חייהם. צולם בנבטים, אוקטובר 2007. 

נושמים ביוב

האוויר בלולים מלא באדי אמוניה רעילים, בפתוגנים ובאבק. העבודה בלול נחשבת כסכנה בריאותית; רוב העובדים מדווחים על צריבה בעיניים, ומיעוט גדול סובל ממחלות נשימה כרוניות. עופות רגישים יותר מבני-אדם לזיהום אוויר; הם גם שוהים בלול ללא הפסק וראשיהם ממוקמים בגובה שבו הזיהום כבד ביותר. החום הישראלי יוצר עומס נוסף של חום ולחות, העלולים לחסל להקות שלמות בימי חום כבד.

אמוניה, אפילו בריכוז שאינו עולה על עשירית מזה המקובל בלולים, פוגעת במערכת הנשימה של העוף. האמוניה מחסלת את השערות הזעירות שמצפות את מערכת הנשימה ואמורות למנוע חדירת חלקיקים ומחוללי מחלות. רבים מבין התרנגולים המנוצלים בתעשיית הבשר סובלים אפוא ממצוקת נשימה ממושכת. זיהומים בקרנית ובלחמית העין הם תוצאה נוספת של השהייה הממושכת בלולים. העופות סובלים כאבים עזים והם נוהגים לגרד את עיניהם בכנפיהם, תוך צווחות כאב. חלקם אף מתעוורים.

האוויר בלולים מלא באדי אמוניה רעילים, בפתוגנים ובאבק. צולם בנבטים, אוקטובר 2007. 

המסע האחרון

בתנאים טבעיים חיים תרנגולים כשמונה שנים. בתעשיית הבשר שולחים אותם לשחיטה כשהם בני כשישה שבועות. מסעם נפתח במניעת מזון בשעות שלפני פשיטת הפועלים על הלול. הפשיטה נערכת לרוב בלילה, בין השאר בגלל נזקי החרדה של התרנגולים, שלא הורגלו בנוכחות אנשים. הפועלים רודפים אחרי העופות, תופסים בגופם או בכנפיהם, אוחזים אותם ברגליהם ונושאים מספר עופות בכל יד כשראשיהם משתלשלים מטה. אז דוחסים אותם בצפיפות לתוך כלובים ומעמיסים את הכלובים על משאיות. רבים מהם סובלים מנקעים ומשברים ברגליים ובכנפיים, כתוצאה משיטות האיסוף, ההעמסה והפריקה.

במשאיות שוררים חום, מחנק ולחות חמורים, עקב הצפיפות שבה כלואים יחד אלפי העופות; אפילו בחורף הבריטי נמדדו 30 מעלות בעומק משאיות הובלה. התרנגולים הכלואים בשולי המשאית סובלים ממשבי-רוח חזקים כתוצאה מתנועת המשאית, מקרינת שמש ישירה (לה הם נחשפים לראשונה בחייהם) או מגשם.

במשחטה, פורקים את כלובי העופות ולעתים קרובות מטלטלים ומטיחים אותם בגסות. התרנגולים התשושים והמיובשים נאלצים להמתין בכלובים הצפופים ללא מים ומזון במשך שעות, ובמקרים מסוימים אפילו יממה. לפי נתונים שנאספו עד שנת 2001, שיעור התמותה בהובלה בישראל גבוה כפליים ויותר מהמקובל במערב אירופה. בשנים שחלפו מאז לא חל שיפור בארץ; בשנת 2008 רשמו השירותים הווטרינריים כמעט מיליון תרנגולים שנמצאו מתים בכניסה למשחטות. במקרים קיצוניים של שרב או קרה, עלולים יותר ממחצית התרנגולים למות תוך כדי הובלתם.

נתונים אלה עמדו בפני ועדה שניסחה בשנת 2001 טיוטת תקנות, שנועדו לצמצם את סבלם של העופות בהובלה. הסחבת במשרד החקלאות מנעה את קבלת התקנות עד היום; תחת זאת ניסח המשרד טיוטות אחרות, שבהן הגנה פחותה לעופות ביחס לטיוטה המקורית.

התרנגולים התשושים והמיובשים נאלצים להמתין בכלובים הצפופים ללא מים ומזון במשך שעות. צולם במשחטה בצפון הארץ, 2008. 

סוף הדרך

במערב אירופה ובארצות-הברית עוברות הדקות האחרונות בחייהם של העופות כשהם תלויים ברגליהם על סרט נע וצווחים מאימה בעודם חוזים בקודמיהם תלויים ונשחטים. כך מוסעים העופות אל להב אוטומטי, המשסף את גרונם. לרוב מהממים אותם קודם לכן באמצעות זרם חשמלי, כדי לחסוך מהם את כאב השחיטה. הימום בגז אמור לגרום פחות סבל, אך מטעמים כלכליים השימוש בו נדיר. כאשר מנגנון ההימום אינו פועל כראוי, נשחטים העופות כשהם בהכרה מלאה. במקרים שבהם החמיץ הלהב את הגרון, מוטבלים העופות במים חמים מאוד (כלומר, עוברים שליקה) בעודם חיים.

מה שנחשב במדינות המערב כאכזריות חריגה הוא הנורמה בישראל: השחיטה הפולחנית מחייבת, שבעל-החיים יהיה בהכרה מלאה בעת שחיטתו (הן לפי ההלכה היהודית והן לפי חוקי האיסלאם). לכן אין מהממים את העופות לפני שחיטתם, ומותם כרוך בכאבים עזים ובאימה: הם מוחזקים ביד אחד-אחד, כשהשוחט חותך בצווארם וזורק אותם לגסוס בדלי מתכת. מביקורים במשחטות עולה, שגם במקרה שהשחיטה "הצליחה", תרנגולים רבים גוססים במשך מספר דקות. כשתולים אותם ברגליהם על סרט נע הם עדיין נאבקים, ויש שעודם חיים כאשר הם מובלים לתוך מכונה, המורטת מעליהם את נוצותיהם. במקרים שבהם לא הצליח השוחט לבצע את החיתוך בהתאם לדרישות ההלכה, נעזבים העופות הפצועים לגסוס באיטיות.

בעבר נחשבה השחיטה הכשרה לשיטת הרג הגורמת סבל מועט, באופן יחסי: שיסוף מהיר של אבי-העורקים בתנועה אחת זריזה. אולם שיטה זו איבדה את יתרונה היחסי במאה ה-20, עם הפיכת המשחטות למפעלי הרג שקיומם תלוי בשחיטת המוני עופות בשיא המהירות. עקב אכזריותה, נאסרה השחיטה ללא הימום במספר מדינות אירופיות ולאחרונה גם בניו זילנד.

תרנגולים רבים גוססים במשך מספר דקות. כשתולים אותם ברגליהם על סרט נע הם עדיין נאבקים. צולם במשחטת עוף טנא, בחדרה, נובמבר 2001. 

לאחר חיים קצרים בין המדגרה למשחטה, יימכרו גופותיהם של העופות בתור מוצר, "בשר" או "עוף". האנשים שינגסו בגופות סביב שולחן האוכל, לא יהרהרו לרגע בכך שהם אוכלים את גופו המת של יצור שהיה חי, ולא ישאלו מה נעשה לאותו יצור כדי לאפשר להם לקנות את גופו ולאכול אותו.