אפוקליפסה כאן

התעלומה סביב הספר

הספר "ישראל בשנת 2000" ראה אור לראשונה בשנת 1951. לאחרונה – בשנת 2002 – הוא ראה אור בשנית, בהוצאת בבל, סדרת תרמיל, כשתעלומה אופפת את פרסומו. על הספר חתום ס' גולדפלוס, אולם מתחקיר מקיף שערכו בבבל לא הצליחו העורכים להתחקות אחר זהותו של המחבר, שככל הנראה כתב את היצירה ביידיש. לא ברור אם מדובר באלמוני, ששמו לא היה מוכר בחוגים הספרותיים והוא לא הותיר שום כתב-יד מאחוריו זולת ספר זה, או בשם בדוי שבו השתמש סופר מוכר.

תחילת המרד

הסיפור מסופר על-ידי קשיש, שחי בישראל בשנת 2050 ונזכר במאורעות שנת 2000. בשנה זו פורצת בישראל בצורת נוראה, שבעקבותיה פושטים עדרי בקר מורעבים על יישובים, משחיתים כל מה שבדרכם ואף מתנפלים על אנשים. התופעה מתחילה ברימון, מושבה בנגב, שם נתנה הבצורת את אותותיה באופן חריף במיוחד והמחסור במרעה חמור ביותר, אך עד מהרה היא מתפשטת לכל אזורי הארץ:



המספר אינו מסביר כיצד צדים השוורים את בני-האדם – האם נוגסים בבשרם? רומסים אותם ברגליהם? – בהיעדר פרטים, נותר אופי ההתקפה עמום, כהתגלמות של מיתוס "הגולם שקם על יוצרו" ותו לא. עם זאת, ניתנים מספר הסברים לשינוי ביחסי הכוחות בין בני-האדם לחיות: ראשית, הרעב ששינה את אופיין של החיות, שנית – מספרן הרב כתוצאה ממדיניות "המחלקה לריבוי עדרים", ולבסוף – העובדה כי התושבים האנושיים לא היו חמושים – העולם, כך מסתבר, התפרק מנשקו לאחר מלחמה עקובה מדם בין המערב למזרח, שהסתיימה בשנת 1955.

עלילת דם ברחובות תל-אביב

עד מהרה מתרחבת הפשיטה אל לב הערים ולובשת צורה של מלחמה לכל דבר. התיאור המדוקדק של הקרב ברחובות תל-אביב מאפשר – לפחות לתל-אביביים שבינינו – להעלות בעיני רוחנו את סיטואציית הקרב הבדיונית:

התקפה פרועה או מאבק לצדק?

המספר מתאר את מרד חיות המשק כהתקפה משולחת רסן, וממאן לראות את המרד כמאבק לצדק. קולות אחרים, הרואים במרד תולדה של דיכוי וניצול, מובאים על-ידי המספר רק לצורך הוקעתם וסימונם כאויבי העם:

אוטופיה כאן?

לבסוף הוכרעו החיות, לאחר שהומצא נשק חדש להילחם בהן. לקראת סוף הסיפור נראה כי המרד העקוב מדם הביא לפחות לתוצאה טובה אחת – הפסקת הניצול וההרג של חיות במשקים:



אולם האופציה שנראתה בעיני המחבר כטובה עוד יותר – עבור בני-האדם בלבד כמובן – היא החזרת סדר הניצול על כנו. כך מעיד המספר בשנת 2050, חמישים שנה לאחר מרד החיות: "כיום הזה יודעים אנו כבר כיצד לנהוג בחיה ובבהמה, יודעים אנו למשול בהן, ואין שום סכנה נשקפת לנו מצדן" (עמ' 123). ככל הנראה, עם הזמן שכחו האנשים את המאורעות, ובהתאם לכך גם נשכחו ההבטחות לקץ הניצול. במקום קץ הניצול, האוטופיה לפי גולדפלוס היא ניצול מבוקר – בשנת 2055 כבר יש בישראל מערכת השקיה מתוחכמת המבטיחה שגשוג חקלאי, ובני-האדם אוכלים בשר, אם כי במידה פחותה.

מרד או משל?

בסוף דבריו, מהלל המספר את ניצחון האדם על החיה. לצד השקפתו הספישיסיסטית, עולה מדבריו גם תפיסת עולם לאומנית, ונראה שדבריו מתייחסים לא רק להתקוממות החיות המתוארת בסיפור אלא גם לאינתיפאדה הפלסטינית, שגולדפלוס חזה את התרחשותה עשרות שנים מראש: