נוסטלגיה חקלאית
הפוטנציאל הביקורתי של הגעגועים למשק הלא מתועש
בכתבי-העת החקלאיים, שבהם מתפרסמות ההנחיות השוטפות לעינויים של מאות מליוני בעלי-חיים בלשון טכנית וקרה, צצים לעתים קולות המתרפקים על זיכרונות מימי הרפת "הישנה והטובה". חגי כהן מנסה להבין למה מתגעגעים הרפתנים, והאם העצב הנוסטלגי עשוי לנבוע מאשמה חבויה ביחס למה שהתיעוש עולל לפרות.


מהתעניינות בחיות להדחקה והתנצלות
התיעוש הגובר במשקים בא לידי ביטוי מובהק בספרות החקלאית העברית לאורך חמישים השנים האחרונות. המקום המרכזי שהוקדש בעבר לתרנגולות ולפרות כשלעצמן ולקשר בינן לבין החקלאי, פינה את מקומו לתחשיבים עסקיים. הניסיון להבין את התנהגותן, ולא כל שכן את מצוקותיהן והנאותיהן, נחשב כיום כדבר כפירה רגשני. העניין בהן כשלעצמן הודחק, לאחר שאינו נחשב עוד כנחוץ לחקלאים וכידע שכתב-עת חקלאי אמור להעביר לקוראיו. אולם התעניינות בחיות עדיין מתגלה לעתים בכתבי-העת – אמנם רק במסגרת מדורי אתנחתא, עטוף בטון הומוריסטי מאולץ, שנועד להבהיר שאין מדובר כאן בחרטה של ממש, בהצבת אלטרנטיבה או בביקורת על המצב בהווה, אלא רק בהעלאת זיכרונות סנטימנטלית. אופיינת לרשימות כאלה היא פתיחה מתנצלת: "למה שאספר על פרות דווקא?" שואל בועז דרומי (2004) בכתב-העת לרפתנים, "משק הבקר והחלב", ומגיב בשם קוראיו: "נשמע מוזר ומיותר למי שלא היה שם". רק מתוך קבלת העמדה, שסיפור על פרות נשמע "מוזר ומיותר" (מצד מי שבאים במגע אינטנסיבי עם פרות יום יום!) יכול הכותב לנסות ולשכנע את קוראיו בעצם הלגיטימיות של כתיבת סיפור כזה.מחקלאים לפועלים
את התיעוש הקיצוני ביותר עברו לולים ורפתות בישראל בתקופת הקמת המדינה, אז פיתחו הרשויות המתהוות מוסדות הכשרה והדרכה לחקלאים, אשר כפו על החקלאים לעבור לייצור המוני ולאמץ טכנולוגיות חדשות שיובאו מחו"ל (בעיקר מארצות-הברית). קריקטורה מ-1950 בכתב-העת ללולנים, "משק העופות", מבטאת את תחושות הבלבול וחוסר ההתמצאות של הלולן ה"מסורתי" במצב החדש: תחת הכותרת "לול ארוך נוסח אמריקה", נראה לול הנמשך עד האופק, ולולן הניצב בחזית אומר לחברו: "עד סוף העונה אני מקווה להגיע לקצה השני של הלול". כבר ב-1952 יכולה לולנית לתאר את לולי 1941 (!) כאילו מדובר בתקופה קדומה, כמעט מיתולוגית:"באותם ימים היה הכל כה אינטימי וקרוב-קרוב. 2 לולים קטנים עמדו באושה והרפתנית-הלולנית הכירה הכרה אישית כל אחת מבנות הלול הנאות. והיום? זהו בית-חרושת ענקי, משוכלל ומצויד כדבעי, "מתעסקים" ב-6,400 מטילות ו-500 תרנגולי-רבייה, ואוספים מדי יום ביומו, 3,500 ביצה, 'כאסוף ביצים עזובות'."
("בנתיבי הלול באושה", עמ' 149)
("בנתיבי הלול באושה", עמ' 149)
הלול הישן מאופיין באינטימיות בין החקלאית לתרנגולות אינדיבידואליות, שבמרכזה עומדת מעלתן, שאינה קשורה לערכן ה"יצרני" – מראה טוב. הלול החדש מתואר כבית-חרושת, סמל למרמור החקלאים על הפיכתם בעל כורחם לפועלים, ה"מתעסקים" עם התרנגולות תחת "להכיר" אותן, ואוספים את ביציהן כמו בקבוקים במפעל, "עזובות" כאילו לא היו שייכות לתרנגולת שהטילה אותן. החקלאים חשים שנגזל מהם "המשק המשפחתי", שאותו ניהלו בעצמם ולפי דרכיהם הייחודיות, ותחת זאת עליהם למלא הוראות טכניות ולתפעל טכנולוגיות זרות.
גן-העדן האבוד
ממשיך בועז דרומי בכתיבתו על הרפת הישנה:"[...] זה לא סיפור על עדר של גועות כבדות שופעות חלב, אלא סיפור על נשמות יפות שהבינו ורצו, והיה להן טוב ורע, נעים וכואב, והן אמרו זאת בשפתן ואנחנו הבנו והשתדלנו להן [...] למה הילד ההוא נזעק לפניכם ומעלה זיכרונות ממקום נדיר ומיוחד? משום שפתאום הוא שם לב שהפרות איבדו את שמן ועתה הן 737 לדוגמא או 428 אחותה הצעירה. ואם זה כך כעת, וילד כלשהו מסתובב שם ביניהן, כיצד הוא מדבר עמן כשהן מספר בלבד, ולו יש שם?"
(דרומי, 2004, עמ' 50)
(דרומי, 2004, עמ' 50)

כשלפרות היה נשק
כותב "גידי גרשוני – רפתן ותיק":"היום זה כמובן שונה: כל יום אני עובר על יד הרפת של הבנימינים. פרות איני רואה שם. מה כן: פרחי גרניום וחיות מחמד ממוספרות ונטולות קרניים, ואילו לפרות שלי היו קרניים גדולות ושמות יפים. כולן היו קרובות משפחה, סבתא ואמא, דודות ובנות דודות. וכל אחת מהן הכירה את רעותה בשמה הפרטי! "חדוה" הייתה מלכת הרפת ושפעה חלב רב, ואילו אאידה הייתה מאכזבת בתנובה, אבל באיזה אופרה מוכרים פרה עם שם מוצלח שכזה, מתקשרים אליה. תמיד הייתה גם מבכירה נגחנית – אלוהים ישמור."
(גרשוני, 2003, עמ' 64)
(גרשוני, 2003, עמ' 64)
גרשוני מוסיף לקינה על החלפת השם במספר את הקינה על ה"ביות": הפיכת הפרות ממעין חיות בר ל"חיות מחמד ממוספרות ונטולות קרניים". זוהי קינה על התרחקות מהטבע, מושג מעורפל שאינו ממוקד בחווייתה של חיה כלשהי דווקא. אולם לקינה זו יש רובד ממשי ביותר, מעבר לזה הסמלי. פרות בעלות קרניים הן מסוכנות. מובן שגם בהן שלטו בקלות באמצעות שילוב של כוח ותחכום. אולם הרפתן נאלץ לשמור על ערנות ביחס להתנהגות הפרה ולהתחשב בה יותר לא רק בשל טוב-ליבו, אלא גם עקב החשש מהתקפתה. ה"מבכירה הנגחנית" שמזכיר גרשוני היא דוגמה לכך. מבכירות הן פרות הנחלבות לאחר שנחטף מהן העגל הראשון שהמליטו, והן נוהגות לגלות התנגדות רבה יותר לחליבה ועצבנות בעקבות אובדן הגור. כיום, פרות צעירות אלה מחוסרות נשק מול הרפתנים, המאלצים אותן לצעוד לחליבה, לעתים קרובות באמצעות הכאה בצינורות ושימוש בשוקרים חשמליים; אולם ניתן לשער שבטרם נשלל מהן נשקן הטבעי להגנה עצמית – הקרניים – נאלצו הרפתנים להיות אלימים פחות, או לפחות לנקוט אלימות מחושבת יותר. במצב של זהירות הדדית, צפויים יחסים מורכבים יותר בהשוואה למצב של שליטה מוחלטת. למורכבות האבודה הזאת מתגעגעים הרפתנים.
נוסטלגיה כמקדמת הזדהות עם החיות
בעבר, אם כן, נתפסה העבודה במשק-החי כסוג של משא-ומתן עם בעל-החיים, שבידו הכוח לשלול את ה"חסדים" שהוא כביכול בוחר להעניק: "אם לא תדאג לה [לתרנגולת] כהלכה, היא תגמול לך מידה כנגד מידה ולא תדאג גם לך", מוזהר הלולן בשנת 49'. מאז איבדו החיות את כוחן ועבודת הרפת והלול אינם נתפסים עוד כתקשורת עם סובייקטים חיים. בעיצומו של מהפך זה, חוו החקלאים אי-נחת. "כל כך משעמם כאן..." מתלונן אפרוח אחד בפני חברו כשמאחוריהם נפרש לול צפוף ואינסופי, מהסוג ה"חדיש", בקריקטורה ב"משק העופות" (1950). ובקריקטורה אחרת מתלוננת תרנגולת באזני שכנה אקראית בלול ענק: "בלול כזה אין אפשרות לקשור כל קשרי-חברות קבועים" (1951).
נוסטלגיה כביקורת אמיתית?
גם במקרים שבהם הנוסטלגיה מעמתת עבר והווה תוך חשיפה מסוימת של עובדות קשות, כמעט תמיד מכתיב הטון הכללי אווירה מרפת-ידיים, כאילו השינוי הכרחי ובלתי-נמנע. כתבת פרסומת לתעשיית החלב שהתפרסמה בהארץ, מסתיימת בפסקה:"הרפת, הוא [הרפתן] מסכם, היא לא מה שהייתה פעם. היום לכל פרה מוצמד חיישן שמעביר למחשב מרכזי כל פרט ופרט על אודותיה: כמה אכלה, כמה חלב הניבה, ואפילו כמה צעדים עשתה, שכן צעידת יתר מעידה שהפרה נמצאת בתקופת הייחום. פעם, אומר מיינרט, הכל היה יותר חקלאי, יותר תמים. "היינו מגדלים בעצמנו את המזון לפרות, הן היו מעטות יותר וחיו אצלנו שש, שבע ואפילו עשר שנים. לכל אחת היה שם, היום יש להן רק מספר, והן נמצאות אצלנו רק כארבע שנים בממוצע, בגלל ניצול יתר. אין מה לעשות, יש פה מלחמה מתמדת בין כמות לבין איכות, בין נוסטלגיה לבין מודרניזציה. מי שלא מסתגל למצב נמצא בבעיה."
(גרין, 2000, עמ' ד3)
(גרין, 2000, עמ' ד3)
לצד אובדן השם, הנתפס כסמלי בלבד, מזכיר הרפתן את אחת העובדות הקשות ביותר בנוגע לתעשיית החלב: ההתמוטטות (ולעתים המוות) של פרות צעירות בגלל "ניצול היתר", המכלה במהירות את משאבי גופן. המצב בעבר אמנם נחשב בעיניו "איכותי" יותר, ואפילו "חקלאי" יותר, אבל גם תמים ולא רלוונטי למציאות העכשווית של תחרות כלכלית. השורה התחתונה היא ש"אין מה לעשות", ושעינוי פרות בשיטה המודרנית הוא "הסתגלות" הכרחית.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art62.html
מקורות
בועז דרומי, "אדרה, מילים לזכרה וזכרוננו", משק הבקר והחלב, אוגוסט 2004, עמ' 50-51.גידי גרשוני, "על פרות חלומות", משק הבקר והחלב, מאי 2003, עמ' 64-66
גידי גרשוני, "על פרות חלומות", משק הבקר והחלב, מאי 2003, עמ' 64-66.
"בנתיבי הלול באושה", משק העופות, כרך ד' (1952), חוברת ז', עמ' 149.
שגיא גרין, "פרה, פרה", הארץ, 8.6.2000, עמ' ד3.
קריקטורות
"כל כך משעמם כאן...", משק העופות, כרך ב' (1950), חוברת י"א-י"ב, עמ' 279."בלול כזה אין אפשרות לקשור כל קשרי חברות קבועים", משק העופות, כרך ג' (1951), חוברת ד', עמ' 83.
"לול ארוך נוסח אמריקה", משק העופות, כרך ב' (1950), חוברת א', עמ' 22.