נוסטלגיה חקלאית

מהתעניינות בחיות להדחקה והתנצלות

התיעוש הגובר במשקים בא לידי ביטוי מובהק בספרות החקלאית העברית לאורך חמישים השנים האחרונות. המקום המרכזי שהוקדש בעבר לתרנגולות ולפרות כשלעצמן ולקשר בינן לבין החקלאי, פינה את מקומו לתחשיבים עסקיים. הניסיון להבין את התנהגותן, ולא כל שכן את מצוקותיהן והנאותיהן, נחשב כיום כדבר כפירה רגשני. העניין בהן כשלעצמן הודחק, לאחר שאינו נחשב עוד כנחוץ לחקלאים וכידע שכתב-עת חקלאי אמור להעביר לקוראיו. אולם התעניינות בחיות עדיין מתגלה לעתים בכתבי-העת – אמנם רק במסגרת מדורי אתנחתא, עטוף בטון הומוריסטי מאולץ, שנועד להבהיר שאין מדובר כאן בחרטה של ממש, בהצבת אלטרנטיבה או בביקורת על המצב בהווה, אלא רק בהעלאת זיכרונות סנטימנטלית. אופיינת לרשימות כאלה היא פתיחה מתנצלת: "למה שאספר על פרות דווקא?" שואל בועז דרומי (2004) בכתב-העת לרפתנים, "משק הבקר והחלב", ומגיב בשם קוראיו: "נשמע מוזר ומיותר למי שלא היה שם". רק מתוך קבלת העמדה, שסיפור על פרות נשמע "מוזר ומיותר" (מצד מי שבאים במגע אינטנסיבי עם פרות יום יום!) יכול הכותב לנסות ולשכנע את קוראיו בעצם הלגיטימיות של כתיבת סיפור כזה.

מחקלאים לפועלים

את התיעוש הקיצוני ביותר עברו לולים ורפתות בישראל בתקופת הקמת המדינה, אז פיתחו הרשויות המתהוות מוסדות הכשרה והדרכה לחקלאים, אשר כפו על החקלאים לעבור לייצור המוני ולאמץ טכנולוגיות חדשות שיובאו מחו"ל (בעיקר מארצות-הברית). קריקטורה מ-1950 בכתב-העת ללולנים, "משק העופות", מבטאת את תחושות הבלבול וחוסר ההתמצאות של הלולן ה"מסורתי" במצב החדש: תחת הכותרת "לול ארוך נוסח אמריקה", נראה לול הנמשך עד האופק, ולולן הניצב בחזית אומר לחברו: "עד סוף העונה אני מקווה להגיע לקצה השני של הלול". כבר ב-1952 יכולה לולנית לתאר את לולי 1941 (!) כאילו מדובר בתקופה קדומה, כמעט מיתולוגית:



הלול הישן מאופיין באינטימיות בין החקלאית לתרנגולות אינדיבידואליות, שבמרכזה עומדת מעלתן, שאינה קשורה לערכן ה"יצרני" – מראה טוב. הלול החדש מתואר כבית-חרושת, סמל למרמור החקלאים על הפיכתם בעל כורחם לפועלים, ה"מתעסקים" עם התרנגולות תחת "להכיר" אותן, ואוספים את ביציהן כמו בקבוקים במפעל, "עזובות" כאילו לא היו שייכות לתרנגולת שהטילה אותן. החקלאים חשים שנגזל מהם "המשק המשפחתי", שאותו ניהלו בעצמם ולפי דרכיהם הייחודיות, ותחת זאת עליהם למלא הוראות טכניות ולתפעל טכנולוגיות זרות.

גן-העדן האבוד

ממשיך בועז דרומי בכתיבתו על הרפת הישנה:



דרומי מבהיר, שעניינו בפרות אינו קשור לתפוקת החלב שלהן – אלא מרוכז בהן כסובייקטים בעלי נפש רגישה ויכולת תקשורת מפותחת. הוא "נזעק" נגד איבוד השם והאינדיבידואליות לטובת האנונימיות של המספרים. בצדק הוא מזהה בין איבוד השם לבין התהליך שכבר אינו מאפשר תקשורת ישירה בין הרפתן לבין הפרות. אמנם, בחסות ביקורת זו על התיעוש, נערכת אידאליזציה קיצונית של העבר: שום סימן לניצול, להרג, להפרדת צאצאים, וכו' אינו מופיע בגן-העדן האלטרואיסטי, שבו בני-האדם פשוט "השתדלו" למען הפרות; ה"ילד" מסתובב בין הפרות בעלות השם כשווה בין שווים, תוך השמטת העובדה שהוא היה שולח אותן לשחיטה כשתפוקתן פחתה – ולא להפך.

כשלפרות היה נשק

כותב "גידי גרשוני – רפתן ותיק":



גרשוני מוסיף לקינה על החלפת השם במספר את הקינה על ה"ביות": הפיכת הפרות ממעין חיות בר ל"חיות מחמד ממוספרות ונטולות קרניים". זוהי קינה על התרחקות מהטבע, מושג מעורפל שאינו ממוקד בחווייתה של חיה כלשהי דווקא. אולם לקינה זו יש רובד ממשי ביותר, מעבר לזה הסמלי. פרות בעלות קרניים הן מסוכנות. מובן שגם בהן שלטו בקלות באמצעות שילוב של כוח ותחכום. אולם הרפתן נאלץ לשמור על ערנות ביחס להתנהגות הפרה ולהתחשב בה יותר לא רק בשל טוב-ליבו, אלא גם עקב החשש מהתקפתה. ה"מבכירה הנגחנית" שמזכיר גרשוני היא דוגמה לכך. מבכירות הן פרות הנחלבות לאחר שנחטף מהן העגל הראשון שהמליטו, והן נוהגות לגלות התנגדות רבה יותר לחליבה ועצבנות בעקבות אובדן הגור. כיום, פרות צעירות אלה מחוסרות נשק מול הרפתנים, המאלצים אותן לצעוד לחליבה, לעתים קרובות באמצעות הכאה בצינורות ושימוש בשוקרים חשמליים; אולם ניתן לשער שבטרם נשלל מהן נשקן הטבעי להגנה עצמית – הקרניים – נאלצו הרפתנים להיות אלימים פחות, או לפחות לנקוט אלימות מחושבת יותר. במצב של זהירות הדדית, צפויים יחסים מורכבים יותר בהשוואה למצב של שליטה מוחלטת. למורכבות האבודה הזאת מתגעגעים הרפתנים.

נוסטלגיה כמקדמת הזדהות עם החיות

בעבר, אם כן, נתפסה העבודה במשק-החי כסוג של משא-ומתן עם בעל-החיים, שבידו הכוח לשלול את ה"חסדים" שהוא כביכול בוחר להעניק: "אם לא תדאג לה [לתרנגולת] כהלכה, היא תגמול לך מידה כנגד מידה ולא תדאג גם לך", מוזהר הלולן בשנת 49'. מאז איבדו החיות את כוחן ועבודת הרפת והלול אינם נתפסים עוד כתקשורת עם סובייקטים חיים. בעיצומו של מהפך זה, חוו החקלאים אי-נחת. "כל כך משעמם כאן..." מתלונן אפרוח אחד בפני חברו כשמאחוריהם נפרש לול צפוף ואינסופי, מהסוג ה"חדיש", בקריקטורה ב"משק העופות" (1950). ובקריקטורה אחרת מתלוננת תרנגולת באזני שכנה אקראית בלול ענק: "בלול כזה אין אפשרות לקשור כל קשרי-חברות קבועים" (1951). קריקטורות אלה משקפות הכלאה נדירה בין רגשות החקלאים כלפי התיעוש, ההופך אותם מחקלאים לפועלים (השעמום בעבודתם החדשה, הטכנית; צערם על אובדן "קשרי חברות" עם תרנגולות אינדיבידואליות) לבין הזדהות עם מצוקות אותנטיות של התרנגולות נוכח התיעוש, המקבילות לאי-הנחת של החקלאים (השעמום בלול צפוף וחסר גירויים, אי-היכולת ליצור מבנה חברתי קבוע).

נוסטלגיה כביקורת אמיתית?

גם במקרים שבהם הנוסטלגיה מעמתת עבר והווה תוך חשיפה מסוימת של עובדות קשות, כמעט תמיד מכתיב הטון הכללי אווירה מרפת-ידיים, כאילו השינוי הכרחי ובלתי-נמנע. כתבת פרסומת לתעשיית החלב שהתפרסמה בהארץ, מסתיימת בפסקה:



לצד אובדן השם, הנתפס כסמלי בלבד, מזכיר הרפתן את אחת העובדות הקשות ביותר בנוגע לתעשיית החלב: ההתמוטטות (ולעתים המוות) של פרות צעירות בגלל "ניצול היתר", המכלה במהירות את משאבי גופן. המצב בעבר אמנם נחשב בעיניו "איכותי" יותר, ואפילו "חקלאי" יותר, אבל גם תמים ולא רלוונטי למציאות העכשווית של תחרות כלכלית. השורה התחתונה היא ש"אין מה לעשות", ושעינוי פרות בשיטה המודרנית הוא "הסתגלות" הכרחית.