דגים: תעשיית הדיג ובריכות הדגים
ישראלי אוכל כ-2,000 דגים במהלך חייו, אך למעשה אחראי להרג מספר כפול של דגים, שכן על כל דג שמשווק לצרכנים מת בממוצע עוד דג (או יצור ימי אחר) חסר ערך מסחרי. דגים נידוגים בים, בנחלים ובאגמים או מגודלים בבריכות דגים או בכלובים במקווי מים טבעיים. כל השיטות הן תעשיות אכזריות כלפי דגים והרסניות ביותר לסביבה.
דיג. מעל מיליון דגים חווים גסיסה ממושכת בדיג חכות מדי שנה מול חופי ישראל. קרס החכה ננעץ בלוע הדג, או נבלע בקיבתו ופוצע את קרביו. דיג רשתות גורם לאיבוד קשקשים ולפציעות. דג המועלה אל פני המים מעומק רב - זימיו מדממים וגופו תופח: הפחתת הלחץ הפתאומית גורמת להתפשטות גז הכלוא בגופו, ותפיחת הגוף מלווה בכאב חריף.
חקלאות מים. דגים הגדלים בבריכות דגים סובלים מצפיפות אדירה: פי 17,500 מבאגמים טבעיים. נפח המים לדג הוא פחות משניים-שלושה בקבוקי שתייה. בתנאים אלה סובלים הדגים מחנק, דלקות בעור, פצעים פתוחים, הרס הזימים וטפילים. מזהמים המצטברים במים (חומרי הדברה, כלור, אמוניה וכו') גורמים פגיעות בעיני הדגים, צריבה ואף עיוורון. דגים המנסים להימלט מכלובים בים נתקלים בגדר המרושתת וגופם מתכסה שריטות ושטפי-דם. בטבע דגים מתרבים לאחר חיזור, היכרות ובחירת בן/בת הזוג, אבל בתעשייה "מייצרים" דגיגים לאכלוס הבריכות ע"י אילוץ נקבות דגים להטיל באמצעות הרעבה, הזרקת הורמונים, ו"סחיטת הביצים" ביד, הגורמת מצוקה, פציעות ושטפי-דם.
המחיר הסביבתי. הדיג חסר המעצורים של העשורים האחרונים הביא להידלדלות האוקיינוסים והימים. רשתות-ענק גורפות והורסות בתי-גידול, פוצעות חיות שלא נלכדות ברשת, והורגות המוני אחרות. לפי ארגון המזון העולמי, שני שלישים ממיני הדגים המבוקשים בעולם כבר נפגעו במידה ניכרת, וצפויים להיכחד אם לא יחול שינוי מהיר במדיניות הדיג בעולם. גם גידול דגים בחקלאות מים משפיע בצורה הרסנית על חיי הבר בים: כלובי דג סלמון, למשל, מאיימים להשמיד את אוכלוסיית הסלמון בטבע, בשל הטפילים והנגיפים הרבים שהם מפיצים אליהם.
עדויות רבות מוכיחות כי גם דגים מרגישים כאב, פחד ואפילו דיכאון: מערכת העצבים שלהם דומה לזו של בעלי חוליות אחרים (ובכללם האדם), גופם משחרר חומרים משככי כאבים (כגון אנקפלין ואנדורפין) כשנפגעות בו רקמות, וגם התנהגותם מעידה על חישת כאב.