דיוני בג"ץ

תוכן הכתבה: הישג במאבק נגד פיטום אווזים  אין הכרעה, בינתיים 

1. הישג במאבק נגד פיטום אווזים

קצת רקע

העתירה לבג"ץ נגד פיטום (הלעטה) של עופות-מים הוגשה על-ידי נח, התאחדות הארגונים להגנה על בעלי-חיים בישראל. עתירה ראשונה הוגשה לבג"ץ בשנת 1999, בטענה כי פרקטיקה חקלאית זו מנוגדת לחוק צער בעלי-חיים (התשנ"ד-1994), הקובע כי "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי". נציגי משרד החקלאות טענו כי בכוונתם להתקין תקנות, שימנעו סבל מהאווזים במהלך הפיטום, אך עם פרסומן של התקנות הסתבר, שהן מנציחות את המצב הקיים במפטמות.. על-פי חוק, חייבות תקנות מעין אלו באישור ועדת החינוך והתרבות של הכנסת. הוועדה אישרה, למרבה הצער, את תקנות משרד החקלאות לפיטום אווזים, ובכך הפכה ישראל למדינה החידה בעולם, שבה מעוגן פיטום האווזים בחוק. בדיון מאוחר יותר, דחתה הוועדה תקנות דומות לפיטום ברווזים, לאחר שהוצגו בפניה עדויות מצולמות ממפטמות (שצילמו פעילי אנונימוס) וכן דו"ח מפורט המנתח את התקנות. הן העדויות המצולמות והן הדו"ח הכתוב חשפו כי בפיטום אין כל חדש - גם תחת התקנות נותר הפיטום הליך אכזרי במיוחד.

העתירה

לאור אישור התקנות לפיטום אווזים ודחייתן של התקנות לפיטום ברווזים, הגישה נח עתירה נוספת לבג"ץ. בעתירה נטען, כי גם תחת התקנות לפיטום אווזים, עומד הפיטום בסתירה לחוק צער בעלי-חיים. תקנות, שהן חקיקת משנה, אינן יכולות להתיר את מה שנאסר בחוק של הכנסת. לפיכך מבקשת נח מבית-המשפט לקבוע, כי פיטום אווזים בדרך של הזנה כפויה מהווה עבירה על חוק צער בעלי-חיים, לחייב את משרד החקלאות להנחות את המשטרה לאכוף את החוק בהתאם, ולבטל את התקנות החדשות המאפשרות את המשך הפיטום. לעתירה צורפו, בין היתר, דו"ח הוועדה המדעית לבריאות בעלי-חיים ולרווחתם של האיחוד האירופי , הממליץ לאסור פיטום בכפייה, וכן תמונות וסרט וידאו, שצילמו פעילי אנונימוס שביקרו במפטמות אווזים.

להיות שם

נעמה הראל, שהייתה בבית-המשפט ב 18 באפריל, מספרת: 15 פעילי אנונימוס הגיעו אתמול למשכן המפואר של בית-המשפט העליון בירושלים, כדי לצפות בפעולתן של טחנות הצדק. עם הגיענו לבירה, קידמה את פנינו נוכחות מרשימה של פוסטרים ומדבקות, שכיסו את רחובות ירושלים וקראו להפסקת הפיטום. גם הכניסה לבית-המשפט הייתה מעודדת: שניים ממאבטחי הבניין הצהירו באוזנינו, שהם תומכים בנו וכי הם מקווים שנצליח. מעודדים קלות מהתמיכה, נכנסנו לאולם הדיון, מנסים להתעלם מהמבטים הרצחניים, ששלחו לעברנו חמישה מפטמי אווזים, שישבו באולם. כל הנוגעים בדבר ישבו בארבעה גושים מובחנים: גוש המפטמים חמורי הסבר, גוש הצעירים מאנונימוס, גוש אנשי משרד החקלאות, שאף הם שלחו לעברנו מבטים מודאגים, מנסים לספור אותנו מפעם לפעם, וגוש אנשי שלומנו בחליפות - הלוחמים הוותיקים בפיטום האווזים.

הנה זה מתחיל... ונגמר

השופטים, אהרון ברק, דליה דורנר ויצחק אנגלרד, נכנסים ומתיישבים על כיסאותיהם (המצופים בעור). בקוצר-רוח אנו מקשיבים לארבעת הדיונים הקודמים לדיון בעתירה של נח - כל ארבע העתירות שלפנינו נדחות לאחר דיון של כרבע שעה. האם גם גורל העתירה של נח יהיה דומה? סוף-סוף הגיע תורנו, אך השופטים בחרו שלא לקיים דיון, ומודיעים כי לאחר שעברו על החומר, הם החליטו להורות על צו על תנאי, המחייב את המדינה להשיב לעתירה תוך 45 יום. יו"ר ההרכב, נשיא בית-המשפט העליון אהרון ברק, מבקש מבא-כוחה של המדינה להתייחס בתשובתו ליחס שבין תקנות משרד החקלאות לפיטום אווזים, לבין סעיף 2 לחוק צער בעלי-חיים (הקובע כי "לא יענה אדם בעל-חיים, לא יתאכזר אליו ולא יתעלל בו בדרך כלשהי"). בזה תם הדיון. כל הנוגעים בדבר יוצאים מהאולם, ונושאים עיניים לעורכי-הדין, כדי שאלה יספקו להם פרשנות משפטית להחלטה של בית-המשפט.

הפרשנות המשפטית

מסתבר, כי הטוב שבתרחישים האפשריים התרחש, עבור האווזים, כמובן. קבלת צו על-תנאי היא המרב שניתן היה לקוות לו בשלב זה של הדיון בעתירה. בית-המשפט אינו מוציא צווים על-תנאי כדבר שבשגרה. משמעות הצו היא שבית-המשפט השתכנע, שעל-פניה נראית העתירה מוצדקת. בצו נדרשת המדינה להסביר את עמדתה ולהצדיקה. רק לאחר שהוציא צו על-תנאי ושמע את תשובת המדינה, יוכל בית-המשפט (אם לא ישתכנע מנימוקים שיביאו המדינה או המפטמים) לקבל את העתירה. במלים אחרות: בית-המשפט מצא ש"לאווזים יש לכאורה קייס" ושמי שדוגל בהמשך הפיטום - עליו הנטל להצדיק את עמדתו. צו על-תנאי אינו מבטיח, כמובן, ניצחון בעתירה, אולם זהו הישג גדול עבורנו ומכה משפטית ומוראלית למי שמנסים לנהל את קרב המאסף להישרדות התעשייה האכזרית של פיטום האווזים.

2. אין הכרעה, בינתיים

דחייה והחלפה מפתיעה של ההרכב

בשעה 11:00 בבוקר, ביום ד' 10.07.02, היה אמור להיערך הדיון בבג"ץ בעתירה שהגישה עמותת נח (ארגון גג של הארגונים להגנה על בעלי-חיים בישראל) נגד פיטום אווזים. קרוב לארבעים (!) פעילי/ות אנונימוס ועוד מספר נציגים של ארגונים אחרים יצרו פקק תנועה בכניסה לבית-המשפט העליון וגדשו את האולם שבו היה אמור להתרחש הדיון. גם צוותי טלוויזיה ועיתונאים הגיעו לאולם, וכמובן - נציגי משרד החקלאות ומועצת הלול, ונציגוּת לא קטנה של מפטמי האווזים. הדיון בעתירה נדחה בכשעתיים, וכשהתחיל - הופתענו לגלות שינוי בהרכב השופטים. השופטת דליה דורנר הוחלפה בשופט אליעזר ריבלין. דורנר הייתה השופטת היחידה שנשארה מההרכב המקורי בעתירה, וכעת עמדנו מול הרכב חדש לחלוטין. בראש ההרכב עמדה השופטת טובה שטרסברג-כהן, והשופט השלישי היה אשר גרוניס.

סרט התעמולה

הדיון נפתח בבקשה של שני הצדדים להקרין סרט המתעד את תהליך הפיטום. הסרט שהוקרן מטעם משרד החקלאות היה סרט תעמולה במיטב המסורת הסובייטית. אווזים צחורים מהלכים על כרי דשא מוריקים, כאשר מדי פעם אוחז מפטם ברכות בצווארו של אווז ומפטמו באופן איטי ועדין, תוך שהאווז אינו מביע התנגדות. במקביל לכך נראו אווזים, שלא רק שאינם בורחים מהמפטם והמזון אינו גולש מגרונם - הם אפילו מנקרים בשקיקה את שאריות התירס מצינור פיטום עזוב, כאילו כמות המזון האדירה שנדחסה לגופם בכפייה הותירה אותם עדיין רעבים. הסרט לווה בקריינות מגמתית, ולפיה אין האווזים סובלים במהלך הפיטום, אשר בסופו הם "משוחררים לשחיטה".

סרט התיעוד

מיד לאחר מכן הוקרן הסרט מטעם העותרים. כאן היה מדובר בסרט תיעוד נטו, ללא קריינות, או כפי שאמר השופט ריבלין: "בסרט של משרד החקלאות שמענו את קול הקריין ובסרט של הארגונים שמענו את קול האווזים". בסרט, שצילמו מתנדבי אנונימוס שביקרו במפטמות, נראים אווזים הנמלטים מהמפטמים בבהלה, אווזים המנסים להתנגד לפיטום, אווזים שהמזון גולש ממקורם, משום שאינו יכול עוד להידחס לקיבה. בהמשך לתמונות הפיטום נראו תמונות המתעדות את השלכות הפיטום: אווזים מדממים, פצועים, נושמים בכבדות, מתקשים ללכת וגוססים.

מצאו את ההבדלים

עו"ד ליכט, בא כוחו של משרד החקלאות, ניסה לתלות את ההבדלים בין הסרטים בעובדה כי הסרט מטעם העותרים צולם לפני כשנה, בעוד שהסרט מטעם משרד החקלאות צולם לאחרונה. בשנה זו, טען ליכט, החלו לאכוף את התקנות לפיטום אווזים, וזה מקור ההבדל. עיון ביקורתי בתקנות מפריך את טענתו של עו"ד ליכט, משום שהתקנות לא שינו את הליך הפיטום - הן רק הנציחו מצב קיים, בליווי הצהרות ריקות על שינוי. ובכן, מה מקור ההבדל? - נראה כי מעבר לכך שהסרט של משרד החקלאות הוא סרט מבוים, שבו קיבל המפטם הנחיות מדויקות כיצד לפטם לצורך הסרט - האווזים שאותם פיטמו היו בראשיתו של תהליך הפיטום, מה שמסביר את מראם הנקי. כמו כן, נראה כי האווזים המנקרים במזון והבלתי מפוחדים היו אווזים שעדיין לא פוטמו; חלק מהתמונות ששודרו בסרט היו של "גידול ירוק" - שלב הגידול של האווזים לפני הפיטום. משרד החקלאות סמך על בורותם של השופטים בתהליך גידול ופיטום האווזים כדי להטעותו.

טענות המשיבים

שתי אסטרטגיות עיקריות נקטו המשיבים. ראשית, ניסו המשיבים לטעון כי הסוגייה היא וטרינרית מקצועית, וראש השירותים הווטרינריים, ד"ר עודד ניר, הוא הסמכות הראויה להחליט לגבי סבלם של האווזים (יש לציין כי ד"ר ניר, בנוסף להיותו נציג משרד החקלאות ותומך מראש בפיטום האווזים, הוא למעשה מומחה ל... בקר!). בהמשך ניסו המשיבים להסיט את הדיון מהמפוטמים למפטמים. המשיבים טענו, כי קבלת העתירה תביא לפגיעה בחופש העיסוק - מטה לחמן של מאות משפחות, טען ליכט, ייגדע והן תישארנה ללא פרנסה. כאשר נשאל בכמה מאות מדובר, השיב ליכט: מאה...

טענות העותרים

עו"ד פלג, המייצג את העותרים נגד פיטום אווזים, ביסס את טיעוניו על פסיקת בית-המשפט העליון משנת 1997 בפרשת חמת-גדר. אז, קבע בית-המשפט כי קרבות אדם-תנין מהווים עבירה על חוק צער בעלי-חיים והורה להפסיקם. אם בפרשת התנינים נימקו השופטים את החלטתם בכך שהקרב יכול להביא לפגיעה באיברים הפנימיים, הרי שבפרשת האווזים, טען עו"ד פלג, מדובר בפגיעה הכרחית באיברים הפנימיים; אם בקרבות אדם-תנין מדובר בפגיעה האורכת עשרות שניות, כאן מדובר בסבל מתמשך בן 24 יום; אם בחמת-גדר הושפעה ההכרעה מהעובדה, שמטרת ההליך האכזרי היא בידור, ולא מטרה ראויה, הרי שכאן מדובר ב"בידור גסטרונומי", במאכל מותרות. בנוסף לכך, הציג עו"ד פלג את דו"ח הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים דאז, ד"ר חגי אלמגור, המראה כי במפטמות האווזים יש תמותה חסרת-תקדים יחסית לענפי חקלאות אחרים - עד 30%. הממונה לפי חוק צער בעלי-חיים ולא ראש השירותים הווטרינריים, טען פלג, הוא הסמכות המקצועית בתחום.

ללא הכרעה

הדיון הארוך נחתם ללא הכרעה. פסק-הדין יינתן במועד מאוחר יותר. אין לדעת בשלב זה מה תהיה ההכרעה, אך ד"ר עודד ניר אמר בתום הדיון למשה בנישתי, ראש ארגון מגדלי האווזים, "אני איתך עד למעשיהו". מפטמים אחרים ניגשו אלינו, וניסו להבין מדוע אנו נטפלים אליהם. חלקם היו תוקפניים, אחרים היו חביבים ומנומסים. כולם, בלי יוצא מן הכלל, מוכנים (ואף מעוניינים) לסגור את המשק ובתנאי שיבטיחו להם פיצויים נאותים.