"הארץ" על חיות במשקים

תקדים עיתונאי

לסדרה של תמרה טראובמן ואמי אטינגר אין תקדים בכלי התקשורת המרכזיים בישראל: פרויקט המתמשך על פני שש כתבות, במקום בולט בעיתון ותוך התייחסות לנושא בשני מאמרי מערכת, וכל זאת על בסיס עבודה עיתונאית רצינית שבמרכזה עניין מוסרי בבעלי-החיים שנפגעים בתעשיות חקלאיות גדולות. עדות לחשיבות הפרסום ניתן לראות בהכרזה של התאחדות חקלאי ישראל, בעקבות הסדרה, ולפיה האשמים בזוועות שהציגה טראובמן אינם החקלאים, אלא "הלחץ הבלתי נפסק על החקלאים להתייעל ולהוזיל באופן מתמיד את מחירי התוצרת החקלאית לצרכן". שימו לב: החקלאים אינם מנסים להכחיש את העובדות או לטעון שאין פסול בניצול קיצוני של בעלי-חיים, כפי שאולי היו עושים אלמלא הוצג בפניהם תחקיר מסודר בעיתון גדול. הם פשוט מפנים את האצבע המאשימה אל הצרכנים. ובמידה רבה הם צודקים. עם זאת, התחקיר ממחיש את הבעייתיות שבהסתמכות רבה על מידע מטעם אנשים וגופים שעיסוקם פגיעה בחיות. כמו כן, הוא מטיל את רוב האחריות על הממשלה ושותק בכל הנוגע לאחריות הצרכנים לעינוי החיות במשקים.

1. תעשיית הביצים

מאמר המערכת של הארץ, "זכויות לחסרי הישע" (17.10.2005, עמ' ב1) מתמקד כולו באופן חסר תקדים בזכויות בעלי-חיים. העניין בנושא (שבא לידי ביטוי גם בשתי כתבות חשובות מאת תמרה טראובמן – ראו להלן) התעורר במערכת בעקבות החלטת הממשלה לסגור את ענף פיטום האווזים, אולם המאמר חורג מנושא זה בקובעו: "בתמונה הכוללת של מצב בעלי-החיים במדינה נותרו צללים רבים, והתעללות היא עדיין תופעה שכיחה. הדבר ניכר במיוחד ביחס לחיות משק כמו תרנגולות ופרות, שבני-האדם התרגלו לראות בהן מוצר מזון ושכחו שגם הן זכאיות להגנה."

במאמר "בלולים החקלאיים הביצה באה הרבה לפני התרנגולת" (21.10.2005, עמ' א1) סוקרת תמרה טראובמן רבות מן הזוועות בתעשיית הביצים בישראל: הרג האפרוחים, קיטום המקור, הכליאה בכלובים זעירים, ההטלה המוגברת וההרסנית לגוף, החשיפה לזיהומים, ה"פינוי" האלים והרג התרנגולות התשושות ואדישות העובדים. טראובמן מביאה גם את תגובת משרד החקלאות, שמנותקת הן ממציאות הלולים בארץ והן מהמצב באירופה.

בכתבה נוספת, ביצים אורגניות וביצי "חופש" - חלופה הומנית יותר" (21.10.2005, עמ' א4) סוקרת טראובמן יתרונות יחסיים בבלולי ביצים ללא כלובים, ואינה פוסחת גם על חסרונות שקיימים גם בתעשייה זו.

2. תעשיית בשר עופות

כתבה שנייה לתמרה טראובמן בנושא משקים מתועשים: "כך מגדלים שניצל: השבחה גנטית גורמת לחזה ענק, קצב גדילה מהיר פי שניים ואנטיביוטיקה - ליתר ביטחון" (26.10.2005, עמ' א6). טראובמן מתמקדת בנכויות ובתמותה כתוצאה מהעיוותים שנגרמו לעופות כתוצאה ברירה מלאכותית לגדילה מואצת וחזה גדול, ומזכירה גם את הצפיפות, השימוש בזרזי גדילה, ההובלה והשחיטה. כתבה חשובה זו מגלה לקורא, שהעוול המוסרי בצריכת בשר נמצא בכל שלבי החיים של העוף ולא ברגע ההרג בלבד. אולם טראובמן טועה בהציגה "עופות אורגניים" כחלופה; גם מן הכתבה עצמה עולה, שהפגיעות העיקריות בעופות (נכויות תורשתיות, וכן הובלה ושחיטה) זהות בלולים אורגניים ובלולים רגילים. החלופה היחידה לצריכת בשר עוף היא צמחונות.

3. תעשיית החלב

דיוקן פרה, מתוך אתר מועצת החלב: גורם לך לרוץ לקנות מוצרי חלב? 

ישראל: שיאנית ההתעללות בפרות

הכתבה בנושא תעשיית החלב היא החלוצית ביותר בסדרה של טראובמן, כי בניגוד להכרה מסוימת באכזריות של תעשיות הבשר והביצים, רוב הציבור לא שמע מעולם על האכזריות הטבועה בתהליך ייצור החלב. עיתונאים בישראל נוטים להתייחס בהתלהבות בלתי ביקורתית לכמויות החלב הגדולות שנסחטות מעטיני פרות, ולתפקד כמקדמי מכירות של תנובה וחברות אחרות. טראובמן, לעומת זאת, בחרה לבחון את השפעת גודל ה"תפוקה" על מצב הפרות. מנקודת-מבט זו, ברור שהפרה אינה "נותנת" כמויות חלב כאלה – החלב נלקח ממנה בכוח:



פער זה (שעל-פי כמה מקורות אחרים הוא אף גדול יותר) מוצג בעיתונות לרוב בגאווה פטריוטית, עם חגיגה תקשורתית סביב "הפרה השיאנית בייצור חלב": "ישראל הותירה את המתחרים מאחור עם כמה סיבות טובות לבכות על חלב שנשפך". התקשורת מתמוגגת מה"נתונים המרשימים" של "השיאניות", ה"מניבות" כמעט 19 אלף ליטר חלב בשנה. בדיווחים כאלה אין זכר לשאלה המתבקשת, שבה בחרה טראובמן להתמקד: כיצד משפיע עומס קיצוני זה על "מלכת החלב" עצמה?

דלקות עטינים

אחת מתוצאות הגדלת כמות החלב היא השכיחות הגבוהה של דלקות עטינים (ברפתות, קל להתרשם ממספר הפרות החולות לפי הסרט האדום הקשור לרגלן). טראובמן ראיינה את מי ששימש עד לאחרונה כרופא הראשי של החברה החקלאית, שהודה כי "דלקת העטינים שכיחה מאוד-מאוד", והביאה נתונים של התאחדות מגדלי הבקר: "כ-2,310 פרות מומתות כל שנה בגלל שלקו בדלקת עטינים כה חמורה, עד כי הווטרינר והרפתן הגיעו למסקנה שמוטב להמיתן." יש לזכור, שהערך הכספי הגבוה של פרה בתעשיית החלב, עבור הרפתנים, מחייב שדלקת העטינים תהיה קשה ביותר כדי שתוביל להרג פרה במקום טיפול במחלתה. אם 2% מהפרות מושמדות בכל שנה בגלל דלקות עטינים שהטיפול בהן אינו רווחי עוד, סביר להניח שהמוני פרות נוספות סובלות מדלקות בדרגות חומרה שונות.

צליעה

צליעה היא תוצאה נוספת של הכבדת החלב על העטין והחלשת העצמות עקב השקעת הסידן בחלב. טראובמן מדווחת על מחקר שנערך לאחרונה, ומצא ששיעור הפרות הצולעות נע בין 17 ל-30 אחוזים! עד לאחרונה פרסמה אנונימוס, בהתבסס על מחקר ישן יותר, ששיעור הצליעה ברפתות הוא "מעל 10". ייתכן שהמחקר החדש מעיד על החרפת התופעה, בשל המשך הגדלת כמויות החלב.

מה יודע הרפתן?

לצד נתוני הצליעה שנתגלו במחקר, מציינת טראובמן: "עם זאת, כמעט כל הרפתנים מעידים כי אין בעיות של צליעה בקרב פרות". טראובמן משערת, שהרפתנים לא מבחינים במקרים שאינם משפיעים על תנובת החלב. זוהי תובנה חשובה לאור טענת רפתנים, שהם מכירים הכי טוב את הפרות "שלהם" ויודעים שהן בריאות ומאושרות. כפי שעולה מן הכתבה, היכרות הרפתן עם פרותיו מוגבלת לאינטרסים הכלכליים שלו ולנורמות ניהול הרפת. מצוקות בסיסיות, הנובעות מהפרדת העגלים מהאם (בתמונה משמאל) ומתפוקת חלב מוגברת, לא נתפסות כמצוקות כי הן משרתות אינטרס כלכלי ומהוות נורמה בענף.

רפת היי-טק, גן שמואל, מאי 2001 

חלב הורג

הכתבה מנפצת מיתוסים הקשורים בחלב. טראובמן מתארת כיצד שילוב של הזרעות תכופות וחליבה אינטנסיבית משמרים את שטף ייצור החלב, וכיצד הפרה אינה ששה להיחלב – כפי שנהוג לחשוב – אלא נאנסת לעשות זאת: "הפעם הראשונה שצריך להכניס פרה למכון חליבה קשה מאוד. זה שוקים חשמליים של 20 אלף וולט ומקלות מפלסטיק", מספר רפתן אחד. טראובמן גם מזכירה, שפרות בתעשיית החלב (כמו תרנגולות בתעשיית הביצים) נשלחות לשחיטה כשתפוקתן יורדת. נחשפת גם הירידה המתמשכת בגיל ההתמוטטות של החיות המנוצלות; לדברי רפתן אחד, "אחרי 6-3 המלטות, העטין נוטה לרדת, כמעט עד הרצפה – אז כבר קשה לחלוב את הפרה ועדיף להמיתה."

ביקורת 1: הלולנים מוטרדים?

בכתבותיה חזרה טראובמן על הטענה, שבשנים האחרונות גברה לכאורה בחקלאות המודעות להתמוטטות החיות תחת הלחץ, והבעיות מטופלות ופוחתות. כך, למשל, נטען, שהלולנים מוטרדים מהפגיעה החמורה בתרנגולים בעקבות "ההשבחה הגנטית", משום שהיא גורמת לקשיי תנועה ולתמותה, ולכן "בשנים האחרונות שופר חוזק הרגליים". אולם המחקר החקלאי בישראל מצביע דווקא על עלייה עקבית בבעיות הרגליים של עופות לבשר – בלולים רבים כבר מחצית(!) מהתרנגולים סובלים מבעיות רגליים גלויות לעין. אולם הלולנים אינם מוטרדים מכך, כי הנכות קשורה בגדילה מהירה ולכן ב"ייצור" מוגבר של בשר, ועופות שרובצים כל היום מחמת כאביהם אף צורכים פחות מזון. הלולנים ודאי יעדיפו שהתרנגולים לא ימותו מנכותם, אך כל עוד הרווחים מעיוות הגוף עולים על ההפסדים, קצב הגדילה ועיוות פרופורציות הגוף רק מחמירים.

ביקורת 2: רווחת הפרה?

כותבת טראובמן: "בשנים האחרונות פחתה שכיחות דלקת העטינים, זאת בעקבות דרישה של חברת תנובה לקבל חלב נקי מזיהום דלקתי – החברה מסרבת לקבל חלב מפרה שלקתה בדלקת חריפה. כדי לעמוד בתנאים אלה, החלו הרפתנים להשתדל לשמור על מרבצים יבשים, וכך, פחתה שכיחות הדלקת ואף השתפרה רווחת הפרה." אולם לאור העלייה בתפוקת החלב ושכיחות דלקת העטינים, ספק גדול אם אמנם חל שיפור במצב. לא די בשמירה על מרבצים יבשים כדי להביא לירידה משמעותית בשכיחות הדלקות (ומסיורים ברפתות לא התרשמו פעילי אנונימוס, שפרות הפסיקו להתבוסס בהפרשותיהן). אז מה קרה? האומנם הסירוב של תנובה לקבל חלב מפרות עם דלקות גרם לרפתנים לזרוק לפתע כמויות חלב גדולות או למנוע את היווצרות הדלקות באמצעות הקטנת כמות החלב הנשאבת מהפרות? או אולי דרישת תנובה רק שיבשה משהו בחוש הזיהוי (והדיווח) של הרפתנים כלפי דלקות עטינים?

ביקורת 3: אלטרנטיבה אורגנית?

לצד כל התחקירים שפרסמה טראובמן, מופיעה מסגרת ובה מוצגת "האלטרנטיבה" – משקי-חי אורגניים. אולם האלטרנטיבה האמיתית לפגיעה בבעלי-חיים בתעשיית המזון היא חרם על מוצרים מהחי: צמחונות וטבעונות. אמנם, טראובמן אינה מתכחשת לפגיעה בחיות במשקים האורגניים. יש גם היגיון מסוים בהצגת "ביצי חופש" כחלופה מוגבלת לביצים מכלובים, בגלל עצם ביטול הכלובים (אף על-פי שנותרות פגיעות מרכזיות אחרות). אולם התעשיות האורגניות של בשר תרנגולים וחלב כלל אינן מהוות חלופה לתעשיות הרגילות. בשתי התעשיות הללו נובעות מרבית הבעיות מ"השבחה", שפוגעת בחיות ה"אורגניות" כמו באחיותיהן במשקים הרגילים. כאשר מזהים נכונה את העיוות התורשתי כבעיה המרכזית, אין מקום להמליץ על רכישת מוצרים המופקים מחיות בעלות מטען תורשתי הרסני. ביקורים שערך צוות אנונימוס בלולי בשר אורגניים, גילו תרנגולים שעומדת לרשותם חצר, אך במקום להשתמש בה הם רובצים ללא תנועה מכובד גופם המעוות. ביקור במשק החלב האורגני של הרדוף העלה, שכמויות החלב הנשאבות מהפרות אינן נמוכות במידה רבה מאלה שנשאבות מפרות במשקים רגילים, בנוסף על הדמיון בהפרדת הצאצאים מהאם, הכאה כאמצעי זירוז לחליבה, ועוד. גם ההצהרה כי "הפרות לא מקבלות תרופות אנטיביוטיות והורמונים אלא מטופלות ברפואה מונעת ואלטרנטיבית" מוזרה. לאנשי אנונימוס אמר החולב ברפת האורגנית, שהאנטיביוטיקה ניתנת לפרות כמו ברפת רגילה, אלא שחלב הפרות המטופלות בתרופה נשפך ולא מועבר לצרכנים, כך שעבור הפרות אין הבדל גם מבחינה זו. החלופה האמיתית לחלב פרה היא אפוא משקאות מן הצומח.

4. "עגלי חלב"

הכתבה "התקנות מתעכבות, אך חקלאים משפרים מיוזמתם את תנאי המחיה של עגלי החלב" (7.11.2005, עמ' א8) היא הרביעית בסדרת "חוות החיות". לכתבה כותרת אופטימית. טראובמן ביקרה במחולה, שם נראה כי שיטת הגידול כיום אמנם גרועה פחות – במידה ניכרת – משיטות הגידול המוכרות של "עגלי חלב", הכוללות כליאה בצינוק ושלילת מזון ונוזלים חיוניים. כל זאת ביוזמת בעל המשק. עם זאת, הצהרתו, שרמת ההמוגלובין של העגלים במשקו זהה לרמת ההמוגלובין של עגלים רגילים (עדות לכאורה לתזונה תקינה) טעונה בדיקת דם ולא הצהרה גרידא. על המשק השני, במושב כפר יהושע, מדווחת טראובמן – מבלי לספק כל רמז למקור שעליו היא מסתמכת – שבעל המשק החל ליישם את השיטה הנהוגה במחולה. במשק ליכט במושב בצרה, לא מצאה טראובמן שיפור בפועל אלא הצהרות בלבד מפי בעל המשק, כאילו המצב שם השתנה. כזכור, ב-3.10.2005 הגישה אנונימוס תלונה נגד בעל המשק על הצמאת העגלים במקום. תמונות העגלים הלועסים דליים ריקים לקוחות מסרט.



בכתבה מובאת תגובה קצרה של משרד החקלאות, ללא הערות הכתבת. בתגובה, מצוין ש"כתיבת תקנות אורכת זמן" – מבלי להזכיר שוועדה מקצועית של המשרד השלימה כתיבת המלצות ביוני 2002 ומאז נוקט המשרד סחבת, וכי טיוטת התקנות שהציע לאחר לחצים, נדחתה בכנסת כי ביקשה להעניק חסות של חוק להתעללות במשך עשר שנים. עוד נמסר בתגובת המשרד, שבאנגליה "ענף עגלי החלב לא נאסר". אולם התקנות האנגליות לרווחת חיות משק משנת 2000 אוסרות את רוב הפרקטיקות המזוהות עם "עגל חלב" (כגון התנאים שנצפו בבצרה): בידוד לאחר גיל חודשיים, כליאה בתאים זעירים, מניעת מזון מוצק והצמאה.

לחוק האנגלי:

5. תעשיית החזירים

הכתבה "תאים צרים, סירוס ללא הרדמה וקיטום הזנב - כך מגדלים חזירים" (16.11.2005, עמ' א9) היא החמישית בסדרת "חוות החיות". לדברי טראובמן, "תוך חמש השנים כמעט הוכפל מספר החזירים המגודלים בישראל – מכ-80 אלף בשנה ליותר מ-150 אלף בשנה." הכתבת ביקרה במשקי חזירים באעבלין שבגליל:



טראובמן מציינת, שלא ניתן לה להיכנס למשקים השייכים להתאגדות מקומית. היא כותבת, שכל המשקים לגידול חזירים בישראל נמצאים בגליל, בעוד שלמעשה יש משק חזירים גם בקיבוץ להב, אשר מוכר מדי שנה בשר אלפי חזירים למאכל אף על-פי שיש לו היתר לגדל מאות חזירים לניסויים בלבד.

חלק ניכר מהכתבה מסתמך על דו"ח "הוועדה לנושא תנאי החזקה של חזירים" שמינה משרד החקלאות, ושהמלצותיה ניתנו לפני כשנתיים וחצי ללא כל יישום. הכתבה מזכירה את תאי הבידוד לחזירות בהריון, תאי ההנקה (או תאי המלטה), המומים שמוטלים בגורים כדי למנוע תוקפנות ביניהם לכאורה, ושיטות ההרג האכזריות. למידע נוסף בנושא.

6. הארץ קורא לרפורמה בחקלאות

"חוות החיות", סיכום-ביניים

השבוע פורסמה בעיתון הארץ הכתבה האחרונה בסדרת התחקירים שערכו תמרה טראובמן ואמי אטינגר על סבלן של חיות במשקים חקלאיים: "11 שנים אחרי החוק – עדיין אין תקנות לגידול בע"ח" (24.11.05, עמ' א1). ברשימה נוספת בגיליון, "ארגוני חיות: השחיטה הכשרה גורמת ליותר סבל " (24.11.2005, עמ' א6) הם מזכירים בקצרה אתזוועות השחיטה הכשרה ואת מחדלי הפיקוח על המשחטות בישראל. עורכי העיתון חותמים את הסדרה בדברי מחאה נוספים נגד ההתעללות בבעלי-החיים בתעשיות המזון: במאמר המערכת "חמלה בחווה" (24.11.05, עמ' ב1) מוזכרות כמה מהפגיעות הנפוצות והקשות בחיות במשקים, ובכלל זה הפגיעה המרכזית שכמעט לא זכתה עד כה להתייחסות בכלי תקשורת המוניים: "השבחה גנטית" למבנה גוף מעוות. למרות פריצת-הדרך העיתונאית החשובה, כדאי לזכור: שש כתבות אינן מכסות אלא טיפה בים הזוועות החקלאיות. אנו מקווים, שעורכי הארץ גילו ב"חוות החיות" תחום חדש לעניין עיתונאי שוטף ומכירים בכך שהנושא כלל לא מוצה.

סחבת במשרד החקלאות

המאמר האחרון בסדרה, סוקר את התחמקותו השיטתית של משרד החקלאות מהתקנת תקנות, שאמורות לצמצם את הפגיעה בבעלי-חיים בתעשיות המזון. חוק צער בעלי-חיים הפקיד בידי משרד החקלאות את הסמכות להתקין תקנות אלה. אולם אף על-פי שחלפו כ-11 שנים מאז שנחקק החוק, ומעל ארבע שנים מאז שהתחייב משרד החקלאות בפני בג"ץ להשלים את ניסוח התקנות, השלמתן אינה נראית באופק. טראובמן מציינת, שהתקנות היחידות שהתקבלו (תקנות "עגלי חלב" הן רק "קצה הקרחון" בהתייחסן לחלק זעיר, מבחינה מספרית, מהחיות המנוצלות בחקלאות. ח"כ אברהם פורז, יוזם חוק צער בעלי-חיים, מבהיר בדבריו בכתבה שמשרד החקלאות מעכב במתכוון את התקנות למען הלובי החקלאי, תוך התעלמות מחובתו למנוע התעללות בחיות. פורז ממחיש כיצד החברה שמתחשבת אפילו באנשים שפגעו בה, מענישה ללא כל התחשבות חיות שלא הזיקו לאיש:



טראובמן מציינת, שהתפתחויות חיוביות בנושא הגיעו לא בזכות – אלא למרות – משרד החקלאות, כמו האיסור על פיטום אווזים. עם זאת, היא שבה ומונה בין ההתפתחויות החיוביות גם את הטענה המפוקפקת על "השיפור ברווחת הפרות", שכבר ביקרנו בדיון על תעשיית החלב; בגיליון מובאים כלשונם גם דברי תעמולה של משרד החקלאות ("משרד החקלאות: שופרו תנאי הובלת בעלי חיים", 24.11.2005, עמ' א6).

דרושה: העברת סמכויות

מאמר המערכת תוקף את משרד החקלאות על שאינו מפקח ו"אף מעכב או מתנגד ליוזמות שנועדו לשפר בחקיקה את רווחת בעלי-החיים". המאמר מסתיים בהפניית אצבע מאשימה:



זוהי טענה חריפה, אך נעדרת ממנה המסקנה המתבקשת. משרד החקלאות מייצג את מנצלי החיות הישירים – החקלאים – והוא ימשיך לעשות זאת נגד עמדת הציבור, הכנסת ובית-המשפט. "לדרוש" ממנו לא יועיל הרבה. במקום זאת יש לשלול ממנו את סמכויות אכיפת חוק צער בעלי-חיים והתקנת התקנות בנושא ולהעבירן למשרד ממשלתי ניטרלי יותר.

אחריות הצרכנים

במאמר המערכת נכתב, שיש לצמצם ככל האפשר את סבל בעלי-החיים "בלי להפוך את בני-האדם לצמחונים". בכך חולשתו של המאמר – ושל כל סדרת "חוות החיות". אין ספק שניתן (וצריך) להגביל בחקיקה פגיעות קשות במיוחד, בדומה לרפורמות באירופה. אולם אירופה שלאחר הרפורמות עדיין מענה מיליארדי בעלי-חיים באופן מחריד. כל חקלאות בעלי-חיים, "מתוקנת" ככל שתהיה, תמשיך לשלול מהם את מימוש צרכיהם הבסיסיים ולשלוט בהם דרך אלימות ישירה ועיוותים גנטיים. רפורמות בחקלאות מטפלות רק בשכבה דקה של פגיעות בולטות, אשר העיסוק בהן מרגיע את המצפון הציבורי ומסיח את הדעת מהרוע המהותי שקיים בתיעוש בעלי-חיים באשר הוא. הדגש על האחריות הממשלתית מקל על האדם הפרטי להתנער מאחריותו האישית לזוועות שבמשק: מי שמשלם על מוצרים מן החי, הוא האחראי על עינוי החיות. לצד חובת הממשלה לבצע רפורמות, הפיתרון לזוועות שהוצגו ב"חוות החיות" נמצא בהרגלי הצריכה והתזונה של כל אחת ואחד מאתנו.