מיכון החליבה - מיכון הפרה
חליבה טבעית: היניקה
בתנאים טבעיים קם העגל על רגליו ומתחיל לינוק רגעים ספורים לאחר לידתו. הוא נוטל את פטמת האם בפיו השופע רוק, לשונו המחוספסת והחמה מגרה את העצבים הרגישים ללחץ ולטמפרטורה, וכך נגרמת זרימת החלב. העגל סוגר את שפתיו סביב הפטמה ויוצר ואקום, הגורם לשריר הסוגר את הפטמה להיפתח ולחלב לזרום אל פיו. בהתמלא פיו חלב הוא עוצר את היניקה, בולע את החלב ולאחר מכן מחדש את יניקתו, ובכך מעניק לפרה הפוגות. העגל מלווה את אמו בכל אשר תפנה ויונק ממנה כמויות קטנות, כשהיניקות מפוזרות על פני מרבית שעות היממה. מובן מאליו שתיאור זה כולו זר לייצור החלב התעשייתי. לעגל לא נותנים לינוק מן האם אפילו את החלב הראשון, העשיר בחיסונים טבעיים ובחלבון (הקולוסטרום) שגופה מייצר עבורו. תחת זאת מאלצים אותו לגמוע תחליפי חלב מדלי או מפטמה מלאכותית ("השיקולים כלכליים גרידא", מציינת בהקשר זה חוברת הדרכה של משרד החקלאות).
חליבה אנושית ידנית
חליבה ידנית מבוססת על עקרונות שונים לחלוטין: לא שאיבת ואקום אלא הפעלת לחץ מכני וסחיטה. פעולת הסחיטה הראשונית מטרתה לסחוט חלב מן העטין אל בריכת החלב שבפטמה, ופעולת הסחיטה השנייה מטרתה לסחוט את תכולת החלב שבפטמה (60-15 סמ"ק בכל פעם) אל מכל חלב. החליבה האנושית-ידנית היא רצופה ומתבצעת פעמים מעטות ביממה (לרוב שלוש), ובכמויות גדולות של חלב בכל פעם.
ראשית מיכון החליבה
ב-1836 הומצא מכשיר החליבה הראשון. הוא היה מורכב מארבעה קטטרים, המוחדרים לפי-הפטמות, שחוברו בצינור גומי למכל חלב. הקטטרים גרמו להחלשת השריר הסוגר את פי-הפטמה, וכתוצאה מכך לדלקות עטינים, לפצעים ולכאבים. המכונות שהחלו להיבנות במחצית השנייה של המאה ה-19 היו מבוססות על עקרונות אחרים: כמה מהן ניסו ליצור לחץ מכני על הפטמה ולחקות בכך את פעולת החולב, ואחרות ניסו ליצור שאיבת ואקום, שתחקה את יניקת העגל. מכונות אלה פגעו קשה בפרות: מכונת הוואקום, למשל, הפעילה לחץ מתמיד על הפטמה, דבר שהביא להצטברות דם ולשפכי דם בפטמות, פגיעה ברקמות העטין ולכאבים. באירופה גרם גיוס החולבים המנוסים לצבא במלחמת העולם הראשונה להתפשטות המשמעותית בשימוש במכונות חליבה. לישראל הובאה מכונת החליבה הראשונה בשנת 1935, לרפת של קבוצת קריית ענבים, שהייתה הרפת בעלת תנובת השיא בארץ. אחרי מספר חודשים החליטה הקבוצה על הפסקת החליבה המכנית בגלל ירידה בתנובת החלב, התרבות מקרי דלקות העטין, ו"הפסקת הקשר בין האדם לפרה", כטענתם.
מיכון היחסים
הרפתנים בארץ נרתעו מן הדוגמה של קריית ענבים, והחליבה המכנית נדחתה לחלוטין במשך יותר מעשור. אך עם השנים גילו יותר ויותר רפתנים בישראל, כמו בעולם, את יתרונותיה הכלכליים של החליבה המכנית, המאפשרים להעסיק כמות קטנה יותר של עובדים עבור פרות רבות יותר. כך אבד הקשר האישי בין הרפתן לפרות המעטות שהכיר - פרות שכינה בשמות וליווה במשך 10 ואפילו 20 שנה. העדרים החלו לגדול, תוחלת חיי הפרות התקצרה, והמגע עם הפרות התבצע יותר ויותר על-ידי מכונות. הצרכים והבעיות האישיים של כל פרה כבר לא יכלו לקבל טיפול על-ידי הרפתן, שהחל לראות בפרות שחוברו למכונות, מכונות לייצור חלב בעצמן.
מכונת החליבה כיום: ואקום
כיום מתבצעת חליבת פרות בישראל באופן ממוכן לחלוטין. לעטיני כל פרה מוצמדת יחידת חליבה ("אשכול"). זוהי למעשה משאבת ואקום, הכוללת ארבעה גביעים קשיחים, המרופדים בפנים בשרוול גומי. כל ארבעת רבעי העטין נחלבים באופן זהה, כך שרבעים מסוימים נמצאים במצב תמידי של חליבת-יתר. הוואקום החזק נועד לחסוך בזמן שאיבת החלב ולמנוע תנודות של הגביעים בעת החליבה.
פגעי הוואקום
הוואקום מכאיב ופוגע ברקמת העטין. לעתים מגיבה הפרה לכאב בעצירת חלב - הפסקה פתאומית זמנית של תנובת חלב בזמן החליבה. כ-500-400 ליטר דם צריכים לעבור דרך העטין כדי לייצר ליטר חלב אחד. הוואקום החזק מקשה על פינוי הדם (שהעטין, כאמור, מוצף בו בעת החליבה) דרך הוורידים הזעירים שבקצה הפטמה, ולכן נוטים להיווצר שטפי דם ועיוותים בתעלת מבוא הפטמה. קטיעת רצף החליבה על-ידי "מפעֵם" נועדה להמעיט תופעות מעין אלו: אמנם אין המפעם מפחית מעצמת השאיבה, אך הוא מספק הפוגות קצרצרות, של חלקי שנייה - כ-60 הפוגות מדי דקה. אילו ניתנו לפרות הרפיות ממושכות יותר מן הוואקום, שאינן נופלות מן הזמן המוקדש להפעלת הוואקום (החליבה), הייתה סכנת שטפי הדם והעיוותים פוחתת. אולם הרפיות כאלה יאטו את החליבה ויפגעו ברווחים, והרפתנים נוהגים לכוון את מכשיר החליבה להפוגות קצרות מדי.