פגיעות מגונות ופגיעות מוגנות

פגיעות מגונות

בכל הידיעות והכתבות, שדיווחו במוצהר על פגיעה בבעלי-חיים, הופיעה - ללא יוצא מן הכלל - הסתייגות עמוקה וחד-משמעית מן המעשה, הן מצד הכתב/ת והן מצד הממסד (לרוב המשטרה, אך לעתים גם המשרד לאיכות הסביבה או משרד החקלאות). המילה "רצח" מופיעה בידיעות אחדות, ובאחרות "התאכזרות", "התעללות מצמררת", "דרך מזעזעת" וכו'. הקורבנות של כ-60% מן הפגיעות הם כלבים וחתולים, ושאר הקורבנות הם ארנבות, חיות בר, חמורים ובעלי-חיים אחרים.

הפוגע הוא ה"אחר"

ברוב המקרים לא נתפסו הפוגעים, אך בחלק ניכר מהידיעות, מופיעות השערות לגבי זהותם. כ 75% ממקרי הפגיעה בבעלי-חיים מקוטלגים כמעשים שננקטו על-ידי אנשים, הנמצאים בשולי החברה - עובד זר, חבר בכת השטן, עבריין, חולה-נפש, נרקומן, ערבי, מובטל או עוסק בכשפים. יש לציין, כי ברוב המקרים אין ביסוס עובדתי לשיוך האדם הפוגע לקבוצת שוליים. הפוגע מוצג אפוא כדמות שוליים, בעוד שהממסד מוקיע את הפגיעה ומעיד של נחישותו להעניש במאסר את הפוגע, לכשייתפס; כך מביעה העיתונות את עמדתה בנוגע למעמדם של בעלי-חיים בחברה - עמדה שהיא משקפת אך גם מייצרת בו-זמנית:

1. אנו חברה שאינה פוגעת בבעלי-חיים ושוללת פגיעה בהם.
   
2. פגיעה בבעלי-חיים נערכת בדרך-כלל על-ידי אנשים בשולי החברה.
   
3. הממסד נלחם בתופעה ומעניש את הפוגעים בחומרה.
   
4. החיות העיקריות שנפגעות הן כלבים וחתולים.
   

פגיעות מוגנות

כדי לקבל תמונה אלטרנטיבית ומדויקת יותר לגבי יחס החברה לבעלי-חיים, יש לקרוא מחדש ידיעות עיתונאיות, ולחלץ מתוכן נתונים "מאחורי גבם" של העיתונאים והעיתונאיות, תוך הסתמכות על שבבי מידע, הנמסרים כבדרך-אגב. כתבות וידיעות כאלה עשויות שלא לעסוק במישרין בפגיעה בבעלי-חיים, אלא בנושא אחר (כלכלי, מדעי, בריאותי, או קולינארי), כאשר נושא זה מסתיר למעשה את העובדה, שהמדובר בפגיעה בבעלי-חיים. להלן דוגמה אחת:

שפה כלכלית

הידיעה "מגדלי העופות דורשים לכלול את הענף בחוק עידוד השקעות הון", (מיכל רווה, "גלובס", 26.3.1998) מסווגת כידיעה כלכלית: היא מופיעה בעיתון כלכלי ומשתמשת במונחים כלכליים - מדובר על "היקף הייצור של הענף", "התחרות עם הייבוא", "חוק עידוד השקעות הון", "הנהגות רפורמות" ועוד. המילה "עוול" מופיעה אמנם בכתבה, אך העוול שמדובר עליו נגרם... לחקלאים ולצרכנים. לא זו בלבד, שהעוול הנגרם לתרנגולות כלל אינו מוזכר בכתבה, אלא הן עצמן אינן מוזכרות בדיון בנושא היחסים העסקיים, הבנויים על גופן. כך, למשל, אין הן נקראות "תרנגולות" בידיעה, אלא "שלוחות הפטם". היקף הייצור המדווח בכתבה נמדד במיליוני שקלים, כאילו "מייצרות" התרנגולות כסף ולא את בשרן.

בין הגנה לגינוי

כעת נשאלת השאלה, מה מביא את העיתונות לגנות פגיעות מסוימות ולהגן על פגיעות אחרות? לכאורה, נראה כי יחס העיתונות לפגיעה - הגנה או גינוי - נובע מסוג החיה הנפגעת. כלומר, העיתונות מגנה פגיעות ב"חיות מחמד", כגון כלבים וחתולים, ומגינה על פגיעות בחיות במשקים חקלאיים, כגון פרות ותרנגולות. קריטריון נוסף שניתן להעלות הוא התועלת שמפיקים בני-אדם מן הפגיעה בבעלי-החיים: כלומר, העיתונות מגנה פגיעה "לשמה", ומגינה על פגיעה לצורכי מאכל.

הקוזאק הנגזל

עם זאת, ישנם מקרים, שבהם החיה הנפגעת היא "חיית מאכל" מובהקת, ועדיין מוצגת הפגיעה בה כהתעללות - כאשר אין הפגיעה נערכת במסגרת השִגרה החקלאית. כך, למשל, בידיעה "עשר פרות נורו למוות בקיבוץ בגליל התחתון" (דני ברנר, מעריב, 1.12.1994): בכותרת המִשנה של הידיעה נאמר, כי הפרות שנורו יועדו לשחיטה ולמאכל, ושמדובר בנזק הכלכלי הגבוה (כמאה אלף שקלים), ולמרות זאת מוצגת הריגתן בפתיח הידיעה כ"טבח אכזרי". מרכז ענף הבקר בקיבוץ (כלומר, מי ששולח את הפרות לשחיטה), אף הגדיר את המעשה כרצח. התיאור מפיו נועד לעורר שאט-נפש כלפי הפגיעה: "ביום שישי יצאתי לשטחי המרעה ועיני חשכו. עשר פרות היו ללא רוח חיים, ועוד ארבע פצועות געו בכאב. טיפלנו בהן והזעקנו את המשטרה." כמו-כן, מובאת בידיעה תגובת המשטרה, "הרואה את האירוע בחומרה רבה".

איש אכל כלב

גם הרג חיות לצורכי מאכל עשוי להופיע בעיתונות כ"התעללות". לדוגמה: שתי ידיעות, המדווחות על צעיר ששחט כלב ואכל אותו ("החשד: שחט את הכלב, אכל אותו והשליך את השאריות לירדן", פליקס פריש, מעריב, 4.7.1999; "צעיר בישל כלב ואכל את בשרו", ישראל מושקוביץ, ידיעות אחרונות, 4.7.1999). כבר בפתיח הידיעה במעריב מופיע השיפוט: "חשד להתעללות מזעזעת". גם כתב ידיעות אחרונות מביע עמדה שיפוטית נגד המעשה: "שוטרי טבריה, שהוזעקו אתמול לפארק הירדן גילו מראה מזעזע: צעיר מפתח-תקווה וחברתו אכלו כלב פינצ'ר, שאותו לכדו ואכלו". שתי הידיעות מוסיפות, כי הצעיר נעצר ויועמד לדין - כלומר, לא רק הכתב מגנה את הפגיעה אלא גם הממסד, וזאת למרות שנעשתה לצורכי מאכל.

מסקנות עגומות

לפיכך, נראה כי מה שקובע באילו מקרים תגונה הפגיעה בבעלי-חיים ובאילו תזכה להגנת העיתונות, הוא מידת הממסדיות שלה: העיתונות מכשירה פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים ומגנה פגיעה לא ממוסדת בהם. ההבחנה בין פגיעה מוגנת לבין פגיעה מגונה אינה מתבססת על סוג החיה שנפגעה או על סמך התועלת הגלומה בפגיעה, אלא - על עצם היותה של הפגיעה מעוגנת בממסד - החוק, משרד החקלאות, "תנובה", וטרינרים, קיבוצים, מושבים וכו'. כך לא מרגיזים את המפרסמים או את השלטון, וכך גם משמרים את הדימוי, המאפשר לנו - כעיתונאים, כעורכים וכקוראים - גם לחוש מוסריים בנוגע ליחסנו לבעלי-חיים וגם להמשיך ליהנות מאכילת בשרם, מבלי לדעת באילו תנאים נכלאו ועונו בעלי-החיים המגיעים לצלחותינו.

מקום לאופטימיות?

מאז שהסתיים המחקר, עלתה בעיתונות הישראלית תכיפות הדיווחים על פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים, בדרך-כלל תודות לפעילותם של ארגונים להגנה על בעלי-חיים. פיטום אווזים, תנאי הכליאה של תרנגולות בתעשיית הביצים, מחקרי מוח בקופים - פגיעות אלה ואחרות זכו לחשיפה ביקורתית בעיתונות ובטלוויזיה. אמנם, עדיין הרוב המכריע של הפגיעות הממוסדות בבעלי-חיים אינו מגיע לכלי-התקשורת ואינו מהווה מושא לביקורת, אולם נראה כי מול מאמצים מאורגנים, עשויה אפילו התקשורת להזיז במקצת את עמדותיה הנוקשות - ולהשפיע בכך על הציבור.