איש נשך כלב

התקשורת, ובכללה העיתונות הכתובה, מצד אחד משקפת את דעת-הקהל ומצד אחר יוצרת דעת-קהל. לפיכך, בדיקת עמדת התקשורת כלפי פגיעה בבעלי-חיים שופכת אור על יחס החברה בכלל לבעלי-חיים ולפגיעה בהם. ניסיתי להגיע לכמה שיותר כתבות וידיעות שהתפרסמו בין השנים 1994-1999 בעיתונות הישראלית בעברית, העוסקות בפגיעה בבעלי-חיים, כדי לנסות להבין כיצד מתייחסת העיתונות לפגיעה בבעלי-חיים וכיצד מתפקד יחס זה.

1. פגיעות מגונות

חוק צער בעלי-חיים, שנחקק בישראל בשנת 1994, אוסר עינוי, התאכזרות והתעללות בבעלי-חיים. המונח שהתקבל בעיתונות הישראלית לתיאור פגיעה של בני-אדם בבעלי-חים הוא "התעללות בבעלי-חיים". עצם הבחירה במילה "התעללות" לסיקור פגיעה בבעלי-חיים מצהירה על עמדה השוללת את הפגיעה. שכן למרות שהמילים "עינוי", "התאכזרות" ו"התעללות" נושאות ערך תיאורי דומה, הן נושאות ערך שיפוטי שונה. בעוד שניתן להשתמש במילה "עינוי" לגבי פעולה מסוימת ועם זאת להצדיקה מוסרית, המילה "התעללות" בהכרח נושאת עמדה שיפוטית המתנגדת לאותו מעשה שכונה "התעללות". ניתן לתאר סיטואציה שבו אדם אומר "אני בעד עינויים" וקשה לתאר סיטואציה שבה אותו אדם מכריז "אני בעד התעללות".

ואכן, מסקירה של 45 ידיעות שעסקו ב"התעללות בבעלי-חיים" ושהתפרסמו בעיתונות הישראלית בשנים האחרונות עולה כי בכולן, ללא יוצא מן הכלל, מופיעה הסתייגות עמוקה וחד-משמעית, הן מצד הכתב והן מצד הממסד (לרוב המשטרה, אך לעתים גם המשרד לאיכות הסביבה או משרד החקלאות) מן המעשה. המילה "רצח" מופיעה בידיעות אחדות, ובאחרות "התאכזרות", "התעללות מצמררת", "דרך מזעזעת" וכו'. הקורבנות של כ-60% מן הפגיעות הם כלבים וחתולים, ושאר הקורבנות הם ארנבות, חיות בר, חמורים ובעלי-חיים אחרים.

ברוב המקרים לא נתפסו הפוגעים, אך בחלק ניכר מהידיעות מופיעות השערות לגבי זהותם. כ-75% ממקרי הפגיעה בבעלי-חיים מקוטלגים כמעשים שננקטו על-ידי "האחר", החריג החברתי - עובד זר, חבר בכת השטן, עבריין, חולה-נפש, נרקומן, ערבי, מובטל או עוסק בכשפים. יש לציין, כי ברוב המקרים קטלוג הפוגע כחריג חברתי נעשה ללא ביסוס. הצגה זו של הדברים - הפוגע בבעלי-חיים כחריג חברתי, בעוד שהממסד מוקיע את הפגיעה ומתעתד להעניש במאסר את הפוגע לכשייתפס - מאפשרת לחלץ את העמדה, שאותה משקפת מצד אחד ומייצרת מצד אחר העיתונות הישראלית, בנוגע למעמדם של בעלי-חיים בחברה.

מידיעות אלה עולה אפוא כי:

• אנו חברה שאינה פוגעת בבעלי-חיים ושוללת פגיעה בהם.
• פגיעה בבעלי-חיים נערכת בדרך-כלל על-ידי חריגים בחברה.
• הממסד נלחם בתופעה ומעניש את הפוגעים בחומרה.
• החיות העיקריות שנפגעות הן כלבים וחתולים.

2. פגיעות מוגנות

כדי לחלץ רושם אלטרנטיבי לגבי יחס החברה לבעלי-חיים, יש לפנות לסוג אחר של דיווחים, כזה שנמצא הרחק ממוקדי הכוח של החברה. דווקא מחוץ לעיתונות המרכזית - במקומונים, בעיתוני נוער וכד' - ניתן לשמוע קולות אחרים.

מלבד פנייה למקורות פריפריאליים, ניתן לחלץ מידע לגבי יחס החברה לבעלי-חיים מתוך העיתונות המרכזית באמצעות קריאה חתרנית: חילוץ נתונים לגבי יחס החברה לבעלי-חיים מאחורי גבם של העיתונאים והעיתונאיות, תוך הסתמכות על שבבי מידע, הנמסרים כבדרך אגב, כאשר הכתבה או הידיעה אינה עוסקת במישרין בפגיעה בבעלי-חיים, אלא בנושא אחר (כלכלי, מדעי, בריאותי, או קולינארי). להלן שתי דוגמאות:

הכתבה "זהירות בסביבה", (אריאנה מלמד, "העיר", 17.1.1997), עוסקת במחלת "הפרה המשוגעת". כבדרך אגב נחשפות בה עובדות הקשורות לתעשיית הבשר - במה מאכילים החקלאים את הפרות (חריוני עופות וחלקי גוף מעובדים של פרות), עובדה הנמסרת בשוויון-נפש מוחלט ואף בנימה מבודחת:

הידיעה "מגדלי העופות דורשים לכלול את הענף בחוק עידוד השקעות הון", (מיכל רווה, "גלובס", 26.3.1998) מסווגת כידיעה כלכלית: היא מופיעה בעיתון כלכלי ומשתמשת בטרמינולוגיה כלכלית - מדובר על "היקף הייצור של הענף", "התחרות עם הייבוא", "חוק עידוד השקעות הון", "הנהגות רפורמות" ועוד. המילה "עוול" שמופיעה בכתבה שייכת כביכול לשדה סמנטי אחר, אך העוול שמדובר עליו הוא עוול הנגרם למגדלים ולצרכנים. בידיעה מופיעים רק שני גורמים - המגדל והצרכן; לא זאת בלבד שהעוול הנגרם לתרנגולות מודר לחלוטין, הן עצמן מודרות מהיחסים העסקיים הבנויים על גופן. כך, למשל, אין הן נקראות "תרנגולות" בידיעה אלא "שלוחות הפטם". היקף הייצור המדווח בכתבה נמדד במיליוני שקלים, כאילו מייצרות התרנגולות כסף ולא את בשרן.

כעת ניתן לתאר מציאות שונה מזו העולה מדיווחי ה"התעללות בבעלי-חיים", ולפיה יחס החברה לבעלי-החיים הוא יחס של ניצול טוטאלי. מדובר בחברה שלצורך סיפוק האינטרסים הכי שוליים שלה רומסת כל אינטרס בסיסי של בעל-חיים אחר (כגון האינטרס לחיות במרחב מחייה סביר בחברת בני המין שלו, לקבל מזון מתאים וכו'). פגיעה בבעלי-חיים נעשית מטעם הממסד, ושותפים לה הממשלה (שלא אוכפת את חוק צער בעלי-חיים הקיים), הכנסת (שלא מחוקקת חוקים נוספים המגבילים את הפגיעה), החקלאים (האחראים הישירים לגרימת הסבל), המפרסמים והתקשורת (שמציפים את הציבור בדיסאינפורמציה לגבי משקי החי), מערכת החינוך והאוניברסיטאות (שמשעתקים את הפגיעה, באופן אקטיבי ופסיבי כאחד) וכן ציבור הצרכנים (שתומך כלכלית בתעשיות המזון הפוגעניות). למעשה, ניצול בעלי-חיים נטוע כה עמוק בתרבות המערבית, עד כי כל פרט בחברה הוא סוכן שלו.

3. בין הגנה לגינוי

כעת נשאלת השאלה מה מביא את העיתונות לגנות פגיעות מסוימות ולהגן על פגיעות אחרות. לכאורה, נראה כי יחס העיתונות לפגיעה - הגנה או גינוי - נובע מסוג החיה הנפגעת. כלומר, העיתונות מגנה פגיעות בחיות מחמד, כגון כלבים וחתולים, ומגינה על פגיעות בחיות במשקים חקלאיים, כגון פרות ותרנגולות. קריטריון נוסף שניתן להעלות הוא התועלת הגלומה בפגיעה בבעלי-החיים. כלומר, העיתונות מגנה פגיעה "לשמה", ומגינה על פגיעה לצורכי מאכל.

עם זאת, ישנם מקרים שבהם החיה הנפגעת היא "חיית מאכל" מובהקת, ועדיין נתפסת הפגיעה בה בעיתונות כהתעללות. כך, למשל, בידיעה "עשר פרות נורו למוות בקיבוץ בגליל התחתון" (דני ברנר, מעריב, 1.12.1994). בכותרת המשנה של הידיעה נאמר כי הפרות שנורו יועדו לשחיטה ולמאכל, וכן מודגש הנזק הכלכלי הגבוה (כמאה אלף שקלים), אך למרות זאת מוצגת הריגתן בפתיח הידיעה כ"טבח אכזרי". דוד איילון, מרכז ענף הבקר בקיבוץ (זה ששולח את הפרות לשחיטה), אף הגדיר את המעשה כרצח. התיאור של איילון נועד לעורר שאט-נפש כלפי הפגיעה: "ביום שישי יצאתי לשטחי המרעה ועיני חשכו. עשר פרות היו ללא רוח חיים, ועוד ארבע פצועות געו בכאב. טיפלנו בהן והזעקנו את המשטרה". כמו-כן, מובאת בידיעה תגובת המשטרה, "הרואה את האירוע בחומרה רבה".

כמו-כן, שתי ידיעות שהופיעו באותו יום, אחת במעריב והשנייה בידיעות אחרונות, מדווחות על צעיר ששחט כלב ואכל אותו ("החשד: שחט את הכלב, אכל אותו והשליך את השאריות לירדן", פליקס פריש, מעריב, 4.7.1999; "צעיר בישל כלב ואכל את בשרו", ישראל מושקוביץ, ידיעות אחרונות, 4.7.1999). כבר בפתיח הידיעה במעריב מופיע השיפוט: "חשד להתעללות מזעזעת". גם בידיעות אחרונות מביע הכתב עמדה שיפוטית נגד המעשה: "שוטרי טבריה, שהוזעקו אתמול לפארק הירדן גילו מראה מזעזע: צעיר מפתח-תקווה וחברתו אכלו כלב פינצ'ר, שאותו לכדו ואכלו". מעבר להזדעזעות הכתבים מן הפרשה, מדווחות שתי הידיעות כי הצעיר נעצר ויועמד לדין, מה שמראה כי לא רק הכתב מגנה את הפגיעה אלא גם הממסד, וזאת למרות שנעשתה לצורכי מאכל.

לפיכך, נראה כי מה שקובע באילו מקרים תגונה הפגיעה בבעלי-חיים ובאילו תוגן הוא היותה של הפגיעה מעוגנת בממסד. העיתונות מכשירה פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים ומגנה פגיעה לא ממוסדת בהם. ההבחנה בין פגיעה מוגנת לבין פגיעה מגונה אינה מתבססת על מושא הפגיעה - סוג החיה שנפגעה, או על סמך התועלת הגלומה בפגיעה, אלא, בהתאם להיותה של הפגיעה מעוגנת בממסד - החוק, משרד החקלאות, "תנובה", וטרינרים, קיבוצים, מושבים וכו'. כך לא מרגיזים את המפרסמים ("תנובה" או "מקדונלד'ס" למשל). או את השלטון (משרד החקלאות, המשרד לאיכות הסביבה) וכך גם משמרים את הדימוי, שמאפשר לנו - כעיתונאים, כעורכים וכקוראים - גם לחוש מוסריים בנוגע ליחסנו לבעלי-חיים וגם להמשיך ליהנות מאכילת בשרם, מבלי לדעת באלו תנאים מגודלים ומעונים בעלי-החיים שמגיעות לצלחותינו.

מן הפער העצום בין היקף הפגיעה המגונה (מאות מקרי פגיעה מדי שנה) לבין היקף הפגיעה המוגנת (מאות מיליוני מקרי פגיעה מדי שנה), מן ההתמקדות בזהותם החריגה של הפוגעים פגיעה חוץ-ממסדית בבעלי-חיים, ומן ההתעלמות הכמעט מוחלטת מפגיעות ממוסדות בבעלי-חיים עולה כי פגיעה בבעלי-חיים אינה מעניינת את העיתונות, אלא ככלי ניגוח נגד מיעוטים וחריגים חברתיים אחרים. בכל הנוגע לפגיעות בבעלי-חיים העיתונות משקרת את שקריו של הממסד הפוגעני ומשרתת אותו.