ה"חוזה" בין התרנגולת ללולן – והפרתו

שינוי היסטורי

כתבה זו אינה עוסקת בהחמרת הפגיעה בתרנגולים עם התיעוש, אלא מתמקדת באופן שבו יוצגו התרנגולת ועולמה בספרות החקלאית הישנה. זאת על רקע המעבר מתפיסת הלולנות כשיתוף-פעולה בין לולן ותרנגולות – לניכור תעשייתי בין בעלי עסקים לבין מכונות חד-תכליתיות מגזע "פטמים" או "מטילות". המקור העיקרי לכתבה הוא כתב-העת ללולנים, "משק העופות", בשנים 1955-1948, בצירוף מקורות חקלאיים אחרים משנות היישוב היהודי שלפני קום המדינה.

תרנגולת ולולן פנים אל פנים: איור טיפוסי מתוך כתב-העת "משק העופות" באמצע המאה ה-20. 

הזדהות עם התרנגולות

אם מנויי "משק העופות" יעיינו בגיליונות הראשונים שלו, הם יתקשו להאמין שמדובר באותו כתב-עת. אחד ההבדלים הבולטים הוא העיסוק הנרחב בתרנגולים ובעולמם. אם ב"משק העופות" של העשורים האחרונים מוצגים העופות כמו שמוצגים תפוזים ב"עלון לנוטע", הרי שבספרות החקלאית הישנה סבלם של העופות אינו מוכחש ומוסתר, והזדהות עמם איננה טאבו אלא כלי-עבודה, שהכותבים שוקדים להקנות לקוראיהם. הלולנים נקראים להתבונן באמפתיה בעופות כדי להבינם. מחקרים וניסויי מעבדה נתפסו אז כבלתי רלוונטיים, והלולנים נקראו להעדיף התבוננות אמפטית על פניהם. כך, למשל, הומחש הסבל בחורף:

מניעת סבל כיעד חקלאי

הדיון בסבל העופות תורגם גם להנחיות מעשיות לפעולה. כך התבקשו לולנים לדחות הובלה מתוכננת של התרנגולים אם מזג האוויר אינו מתאים להובלה, "ובלבד שלא להפקירם לתנאי האקלים הקשים" (רבינא, 1949); והוזהרו שצפיפות מוגזמת בלול "אינה מביאה ברכה בכנפיה." העיתון לא היסס לגנות הרגלי עבודה נפוצים (שכיום הם הנורמה) כגון "הנוהג להחזיק תרנגולות מטילות ברגליים;" "יש להחזיק את התרנגולת כך שגופה יהיה מונח על כף ידך," מבהיר המאמר "אל תחזיק עופות ברגליהם" (1949).

הקריקטורות בעיתון נוטות לשקף את קולה של התרנגולת הסובלת מידי הלולן חסר ההתחשבות: כך, למשל, נראה לולן מסורבל אוחז בידיו תרנגולות רבות ברגליהן והן זועקות 'מאין יבוא עזרי?'. תשומת-לב שיטתית הוקדשה למנוע בהלה מהעופות עם כניסת הלולן ללול: "אין זה מנהג טוב להיכנס ללול ללא אזהרה, כי דבר זה מבהיל את העופות" (א. י-י., 1951).

איור וצילום מתוך "משק העופות", שפורסמו לצד מאמרו של א. י-י., "כיצד להעביר עופות", 1951. 

תרנגולים כבני-אדם

בגיליונות המוקדמים של "משק העופות", מתוארים התרנגולים באמצעות מושגים המקובלים לתיאור בני-אדם – במטרה להמחיש את צרכי העופות. הלולנים נקראו להיעזר באינטואיציה שלהם בנוגע לטיפול באנשים, כדי להחליט כיצד עליהם לטפל בעופות:



אפילו מאמרים העוסקים בפיזיולוגיה של העוף עורכים השוואות תכופות לפיזיולוגיה האנושית, לעתים תוך התפעלות מיכולותיה העדיפות, למשל להגדיל עצמים "פי 8 מהעין של האדם" או לראות למרחוק "יותר מאיתנו" (א. ב. קנט, 1951). במאמרים אחרים "משפחת התרנגולים" מוצגת כקהילה פשוטה וטבעית שיכולה לשמש כאידיאל לחברה האנושית.

בספרות החקלאית הישנה סבלם של העופות אינו מוכחש ומוסתר והזדהות עמם איננה טאבו אלא כלי-עבודה. איור מתוך "המשק החקלאי", כרך כ"ד, 1963, עמ' 16. 

"התאמה לדרישות התרנגולת"

הכבוד שטופח כלפי חיי התרנגולים ועולמם, התבטא בשאיפה להתחשב ברבים מצורכיהם המורכבים. ב-1943, למשל, תוארו העופות בכתב-העת "השדה" כמי ש"יעמדו בעקשנותם עד רגעי חייהם האחרונים ולא ייכנעו, אלא אם כן ינהגו אתם בטוב" וכמי ש"מתקוממים ותובעים את המגיע להם". הלולן נדרש ללמוד על "טבע התרנגולים" כדי שלא לפגוע בו במסגרת הלול. כך, למשל, כתב א. פזי ב-1950 על "דפי הלינה" (מוטות עץ שנועדו לשמש תרנגולות לעמידה): "התרנגולת המטילה מבלה על הדפים האלה כשני שלישים מימי חייה, ולכן עלינו להתאים אותם לדרישות התרנגולת." בתקופה זו נערכו ניסויים במטרה לברר איזה מתקן, טיפול או מזון מעדיפה התרנגולת – כמקובל כיום במדע רווחת בעלי-החיים. דיון התעורר, למשל, בשאלה האם קפיצה היא "מסוג התנועות הדרושות לתרנגולת," והאם כדאי לפיכך לתלות ירקות בלול מעל ראשי התרנגולות. המחויבות לספק את צורכי התרנגולים נוסחה במונחים הוריים: "לולן! אתה אחראי לשלום האפרוחים" ("ה'גישה לעוף'", 1949). עובדי הלול בספרות שנות הארבעים תוארו לעתים בדימויים מתחום הטיפול בילדים ובחולים: "מטפלים", "אחות רחמנייה", וכדומה.

אתוס שיתוף-הפעולה

"אתוס שיתוף-הפעולה" הוא התפיסה שרואה בלולנות יחסי סימביוזה בין האדם לתרנגולת. יחסים אלה מוסדרים במסגרת "הסכם" טבעי, המבטיח את זכויותיהם וחובותיהם של הצדדים, הנשכרים ממנו. הפרת ההסכם נתפסה כ"חטא" שצפוי לגרור "עונש". ברוח זו, רווחו ב"משק העופות" גינויים נרגשים על לולנים שמתעלמים מחובתם:



התרנגולת מיוצגת כאן כמי שבכוחה להעניש את הלולן על הפרת חובותיו. מחאתה נגד "תנאי העסקתה" וההשוואה שהיא עורכת בין מגוריה למגורי הלולן, מתבססים על אידיאל של שיוויון בפני "חוזה העבודה" ביניהם. האיום בשביתה אינו בדיחה – אלא המחשה, במונחים אנושיים דידקטיים, של התוצאה הצפויה למפירי החוזה.

שיתוף-הפעולה ערב התיעוש

בשנות החמישים התפתחה ב"משק העופות" ספקנות חדשה באשר ל"חוזה" המסורתי, ולהנחה שפגיעה בתרנגולות תוביל בהכרח לכישלון מסחרי. הקטע הבא מייצג את התפיסה הישנה על רקע הספקנות החדשה בדבר יכולתה של התרנגולת להטיל סנקציות להבטחת זכויותיה בחוזה:



הכותב מבקר את המגמות השואפות לנוחות מרבית לחקלאי על חשבון התרנגולות. הפרת ה"הדדיות" כדי להרוויח יותר – תוך הזנחת המחויבות המסורתית של הלולן לתרנגולות – נועדה לכישלון. התרנגולת מצטיירת כאוטונומית, וכמעניקה חסדים שאותם היא יכולה גם לשלול.

גידול תרנגולות בתנאים שכמעט נעלמו ממדינות מערביות במהלך המחצית השנייה של המאה ה-20. (צולם בגרמניה ב-1963 על-ידי Christa Hochneder. מקור: Deutsches Bundesarchiv). 

יתרון הצביעות

מובן כי אתוס שיתוף-הפעולה ורעיון החוזה לא גילמו הדדיות אמיתית. הלולנים ניהלו את חיי התרנגולים בהתאם לשיקוליהם, ולא להפך. "שיתוף-הפעולה" הוא אידיאולוגיה שנועדה להסוות יחסים נצלניים ולהצדיקם. עם זאת, ניתן לראות כיצד היא תרמה, במסגרת מגבלותיה, לטיפוח הדאגה לעופות, להקלת סבלם, ולמאבק (קלוש וחסר סיכוי אמנם) כנגד התיעוש המהיר שנכפה על הלולנים בשנות החמישים. תיאור דמות "הלולן האמיתי" ערב התיעוש מגלה, שאהבה וחמלה לעופות הן מרכיבים חיוניים בדמותו:

דעיכת אתוס שיתוף-הפעולה

בחלוף השנים שרד בשיח החקלאי רק צל חיוור ומרוקן מתוכן של אתוס שיתוף-הפעולה: לא עוד כתוכחה התובעת להעניק לחיה את "המגיע לה" אלא כהצדקה צינית לכל פגיעה נפוצה, בטענה שתוצרת רבה מעידה על טיפול נאות. אתוס שיתוף-הפעולה שנכחד, התבסס על פנטזיה עמוקה של שותפות בין בעלי-החיים לבין החקלאים, שלא תעלה על הדעת כיום, מעצם היעדרם של שני צדדים. בספרות החקלאית כיום לא קיימות תרנגולות, במובן שבו היו קיימות פעם: כיום הן לא נבדלות ממכלול הציוד שנמצא בלול. תרנגול יחיד הוא פריט זול, וסבלו כבר אינו קשור עוד בקשר ישיר בתפוקת הלול – ואין עוד מקום לייצוגו.