זה יהיה קרב אחרון...

תוכן המאמר: יוצאים לרחובות מנהטן  | ישראל: צעדים ראשונים  | צמיחתה של מודעות  | מניסויים לקרבות אדם-תנין  | חוזרים לזכויות בעלי-חיים  | מודעות ומציאות 

יוצאים לרחובות מנהטן

בפתח המוזיאון לטבע בניו-יורק התחולל מהפך בתנועה לזכויות בעלי-חיים בארצות-הברית. הדבר היה בשנת 1976. במשך שמונה עשר חודשים, מדי סוף שבוע, הוביל שם הנרי ספירא, איש שמאל יהודי ופעיל ותיק באיגודים מקצועיים, משמרות מחאה נגד ניסויים בחתולים שנערכו במוזיאון. הניסויים כללו הטלת מומים בחתולים, על מנת לבדוק כיצד ישפיעו חירשות, עיוורון, ונכויות אחרות על התנהגותם המינית. המאבק במוזיאון הטבע נחשב לקמפיין הראשון של התנועה לזכויות בעלי-חיים בארצות הברית, ולמודל להצלחה. הציבור הזדעזע מהשימוש האבסורדי בכספי משלם המסים. פוליטיקאים הביעו הזדהות. כעבור שנה וחצי נאלץ המוזיאון להיכנע ללחץ הציבורי. סדרת הניסויים בחתולים הופסקה. עד מותו המשיך ספירא בפעילות ציבורית נגד ניסויים בבעלי-חיים ולקידום אורח חיים צמחוני.

פריצת הדרך שהשיג ספירא ברחובות מנהטן, קשורה ישירות למהפכה שחולל מעט קודם לכן הפילוסוף פיטר סינגר בתחום המחשבה המוסרית. בשנת 1975 פרסם סינגר את ספרו "שחרור בעלי-החיים". כל בעלי-החיים שווים, טוען סינגר בספרו. עלינו להתחשב במידה זהה באינטרסים דומים של פרטים שונים. שייכותו של פרט מסוים למין האנושי או למין ביולוגי אחר אינה רלוונטית למשקל שעלינו להעניק לאינטרסים שלו, ממש כשם שגזעו או המגדר שלו אינם רלוונטיים. סינגר לא הסתפק בתובנות פילוסופיות. עיקר ספרו הוקדש להתעלמות הגמורה של בני-אדם מהאינטרסים היסודיים ביותר של בעלי-חיים אחרים. בניסויים בבעלי-חיים (ויוויסקציה) אנו מרעילים אותם, גורמים להם מחלות קשות וחושפים אותם לקרינה ולמכות חשמל. במשקים תעשייתיים אנו מחזיקים את בעלי-החיים בתנאים של צפיפות ומצוקה, מפרידים אמהות וצאצאים, מטילים מומים בגופם, ומונעים מהם ביטוי לדחפים אינסטינקטיביים. על כל אחת ואחד מאתנו, טוען סינגר, להיאבק מאבק פוליטי למען הפסקת הפגיעה, ולהימנע ככל האפשר מלהשתתף בפגיעה כצרכנים. צרכנות לא אלימה משמעה להיפטר מצריכת בשר, חלב וביצים ממשקים תעשייתים.

ספרו של סינגר סיפק לתנועה בסיס רעיוני מוצק וסדר יום ברור. השתתפותו של ספירא בקבוצת לימוד בהנחיית סינגר הייתה ההשראה לקמפיין במוזיאון הטבע, ולמאבקים שאחריו. המאבק להצלתם של שבעה-עשר קופים, שהוחזקו בתנאים מחפירים בסילוור-ספרינג, מרילנד, העמיד באור הזרקורים ארגון חדש - PETA ("אנשים למען יחס מוסרי לבעלי-חיים"). חשיפת קלטות וידאו שהוציאה החזית לשחרור החיות ממעבדה לפגיעות ראש בפנסילווניה הביאה להפסקת המימון הפדראלי של הניסויים. באירופה - ובייחוד בבריטניה - הייתה התסיסה חזקה אף יותר. ארגונים שמרניים להגנת בעלי-חיים עברו טלטלה וחידדו את מסריהם. המאבק לזכויות בעלי-חיים הלך והתפשט. התנועה לשחרור בעלי-החיים ביססה את מעמדה כאחרונת תנועות השחרור של שנות השישים והשבעים. כעבור מספר שנים הגיעו הדיה גם לשולי המזרח-התיכון.

ישראל: צעדים ראשונים

בחודש יולי, 1983, נרשמה אצל רשם העמותות עמותה חדשה: "חיים לבעלי-חיים - האגודה נגד ניסויים אכזריים בחיות." תחת הכותרת "המטרות העיקריות" נרשם: "להפחית מספר הניסויים בבעלי-חיים ולמנוע סבלם". לא עברה חצי שנה, והעמותה ניסחה לה תקנון. בנוסח הראשון של התקנון הוצע להגדיר בין המטרות "חקיקת חוקים יעילים להגנה על בעלי-חיים מפני השימוש לרעה במחקר הרפואי והמדעי". יד בוטחת מחקה את המילים האלו בעט כחול. במקומן הופיעה הדרישה לחוקק "חוק האוסר ניסויים בבעלי-חיים לכל מטרה שהיא." דרישה זו מסמנת את לידתה של התנועה לזכויות בעלי-חיים בישראל: לא עוד התחשבות ברווחתם של בעלי-חיים מתוך קבלתה של כל גחמה אנושית כלפיהם כלגיטימית, אלא הכרה בבעלי-החיים כבעלי זכויות שאינן ניתנות להפקעה.

האגודה הישראלית נגד ניסויים בבעלי-חיים (כשמה היום) לא הייתה הראשונה לשאת את דגל זכויות בעלי-החיים. הילדה פרידשטיין מאגודת צער-בעלי-חיים ת"א-יפו הייתה ועודנה מן הבודדות שבין ראשי הארגונים למען בעלי-חיים בישראל, אשר נמנעת לחלוטין מאכילת מוצרים שהפקתם כרוכה בהתעללות בבעלי-חיים: בשר, ביצים או חלב. העופות במשק החי המודרני, כתבה פרידשטיין בדף מידע משנת 1982, הופכים למכונות חיות לייצור ביצים ובשר. ח"כ מרדכי בן-פורת הציע עוד בשנות השבעים לאסור אכילת בשר בישראל, כשהוא מנמק זאת בנימוקים כלכליים ובריאותיים. ובמקביל להקמת האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים פעלה בירושלים לתקופה קצרה "התנועה למען החיים", שקבעה בכרוז שהפיצה, כי "חיות הן קורבנות של שואה מתמשכת… כל היצורים זכאים לזכות לחיות ואיש אינו יכול לשלול אותה."

מיצג אנונימוס בהפגנה נגד מבדקי רעילות בחיות 

אולם רק הקמת האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים הביאה את הנושא למרכז הבמה. ד"ר אנדרה מנשה, ממייסדי האגודה, היה פעיל בנושא עוד בטרם הגיע לארץ מדרום אפריקה. ב-24 באפריל, 1983, יום ההזדהות הבינלאומי עם חיות במעבדות, הוא בילה את היום כולו בכלוב רשת צר בכיכר דיזנגוף בת"א. "חשבתי בתמימותי שיפסיקו את הניסויים כבר למחרת", הוא מספר. את הניסויים לא הפסיקו, אולם מעריב פרסם תמונה של האירוע. על הפוסטר שהוצמד לכלוב בלטו דבריו של תומאס אדיסון: "כל עוד נעשה עוול ליצורים אחרים, נישאר פראי-אדם." בחודש יוני באותה שנה פרסם "העולם הזה" תחקיר על בית-החיות של אוניברסיטת בר-אילן, תחת הכותרת "מחנה-ריכוז לחיות". "מדענים בעולם חשפו כבר מזמן את השקר הגדול ששמו ויוויסקציה", כתבה שם נירה גל, כשהיא מצטטת שורה של רופאים בעלי-שם שפסלו את הניסויים בבעלי-חיים כשיטת מחקר תקפה. התחקיר חשף קשר בין האוניברסיטה לבין סוחר כלבים ממושב מזור: הסוחר הרבה כלבי לברדור באוניברסיטה, והעביר לניסויים את הכלבים שנולדו עם פגם במראם ה"גזעי". כמה אירוני, שגם היום מתקשר שמו של מושב מזור לניסויים בבעלי-חיים: היום קיים במושב מתקן לגידול קופים המיועדים למעבדות הוויוויסקציה.

צמיחתה של מודעות

החשיפות העיתונאיות באו בזו אחר זו. פעולות ההסברה תפסו תאוצה. מאות אנשים הצטרפו לשורות האגודה. האגודה הדפיסה כרוזים ודפי מידע, ותרגמה סרטי וידאו ופרסומים מחו"ל. עד שנת 1998 הוציאה האגודה 11 מהדורות של בטאונה "קול החי". האגודה גם צברה לזכותה הישגים נקודתיים, כגון העברת בעלי-חיים ממעבדות למחסות (1987), הפסקת ניסויים בכלבים בקורס חובשים בצה"ל (1990), מניעת תמיכה ממשלתית מחוות הקופים במזור (1996) ועוד. בשנת 1991 התפרסם בעברית ספרו של היסטוריון הרפואה, הנס רוש, "טבח החפים מפשע", ובו ביקורת על התוקף המדעי של ניסויים בבעלי-חיים. באותה שנה פרצה "החזית לשחרור החיות" למעבדות החוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת תל-אביב, והשמידה ציוד שנועד לניסויים בבעלי-חיים בחקר הכאב. לא הייתה זו פעולתה הראשונה של "החזית לשחרור החיות" בישראל - שנים קודם לכן שחררו פעילים של החזית בעלי-חיים מבית-הספר לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. אולם הפעם זכתה הפעולה לתהודה ציבורית נרחבת. חוגי הנסיינים ניסו לנצלה כדי לתאר את התנועה לזכויות בעלי-חיים כאלימה. אולם הפעולה העלתה על סדר-יומם של אנשים רבים את השאלה, מדוע האלימות כלפי בעלי-חיים במעבדות זוכה לגיבוי החוק, ואילו מגיני החיות נתפסים כעבריינים.

17 שנות פעילותה של האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים, שינו את פני המודעות הציבורית לנושא. באותה הפגנה ראשונה בכיכר דיזנגוף, נזכרת טרודי גפן, מראשונות האגודה, אנשים לא ידעו כלל מהם ניסויים בבעלי-חיים. אדם אחד תמה מדוע הם מתנגדים לנישואים בקרב בעלי-חיים: מדוע שלא יזדווגו ויתרבו?… תגובות כאלו שוב לא קיימות היום. הביטוי "ניסויים בבעלי-חיים" קשור בתודעה הציבורית קשר הדוק לביטוי "התעללות בבעלי-חיים". עם זאת, קשר הדוק כל-כך לא קיים עדיין בין הביטוי "התעללות" לבין סוגים אחרים של פגיעה ממוסדת בבעלי-חיים. מספר בעלי-החיים המשמשים מדי שנה את תעשיית כבד-האווז בישראל (כחצי מיליון), נראה שאינו קטן בהרבה ממספרם של בעלי-החיים המשמשים לניסויים. אולם כמה מאתנו מודעים לכבד החולני והמנופח, שלוחץ על ריאותיהם של האווזים ומקשה על הנשימה? וכמה מודעים לכמות המזון (כשליש ממשקל גופו של האווז מדי יום) שדוחסים המפטמים לקיבת האווז באמצעות צינור המוחדר בכוח לגרונו?

מניסויים לקרבות תנין-אדם

בסתיו 1988, בעקבות חשיפה של המתת כלבים באגודת צער-בעלי-חיים בתל-אביב, הורגש צורך בארגון חדש, שימלא את התפקיד שמילאה האגודה נגד ניסויים בבעלי-חיים בתחומים אחרים של הגנה על בעלי-חיים מפני פגיעות ממוסדות. "האגודה למען זכויות בעלי-חיים" הגישה בקשה לרישום אצל רשם העמותות. ודאי הייתה זו הפעם הראשונה שבה החליט ארגון בישראל להציג את זכויות בעלי-החיים כעיקרון העומד בחזית פעילותו: לא מניעת צער ולא קידום הרווחה - אלא זכויות של ממש. האופי המהפכני של השם לא הרשים את רשם העמותות: הוא סירב לרשום את העמותה בטענה, ששמה דומה מדי לשמותיהן של עמותות קיימות. התסיסה בקרב אנשי זכויות בעלי-החיים הביאה לייסודה של "תנו לחיות לחיות". הביטוי "זכויות בעלי-חיים" חזר למגירה לשש שנים בקירוב.

מה שעשתה האגודה נגד ניסויים בתחום הניסויים בבעלי-חיים, עשתה "תנו לחיות לחיות" בתחום הפגיעה בחתולים ובכלבים על-ידי אזרחים פרטיים ורשויות מקומיות. דוברת האגודה, אתי אלטמן, לא הניחה לתקשורת ואף לא למשטרה. כל מקרה דווח, ועל כל מקרה הוגשה תלונה. מה שהיה מלחמה בטחנות-רוח, הפך עם הזמן לשיתוף-פעולה. כיום מקבלת אלטמן דיווחים מהמשטרה על מקרי התעללות, ואת תלונותיה היא מגישה על-גבי טפסים מוכנים, שלוגו העמותה מופיע בהם לצד סמל משטרת ישראל. למרות שעיקר פעילותה של "תנו לחיות לחיות" ממוקד בכלבים ובחתולים, אחד ההישגים הבולטים שלה נגע דווקא לבעל-חיים אהוב פחות: לתנין. בשנת 1997, בפסק-דין תקדימי, אסר בית-המשפט העליון על "קרבות אדם-תנין" בחמת-גדר, כשהוא מקבל את טענת העמותה, כי מדובר בהתעללות בתנינים. פסק-הדין פותח פתח לאיסור על תחומים נרחבים של פגיעות ממוסדות בבעלי-חיים לצרכים אנושיים טריוויאליים, אולם עד כה יושם אך ורק בשוליה של תעשיית הבידור.

חוזרים לזכויות בעלי-חיים

המונח "זכויות בעלי-חיים", שנקבר על-ידי רשם העמותות בשנת 1988, הושב למרכז הבמה בשנת 1994 על-ידי עמותת אנונימוס, אשר הציגה עצמה מיומה הראשון כ"עמותה לזכויות בעלי-חיים". העמותה צמחה מקבוצת נוער שהייתה פעילה שנים קודם לכן, ושאופיה הרדיקאלי והדינאמי הפך אותה לעתים לכבשה השחורה של התנועה להגנת בעלי-חיים בישראל. לראשונה נראו בישראל הפגנות של מאות אנשים למען זכויות בעלי-חיים. האלימות של אנשי אבטחה בדולפינריום ושל בעליהן של חנויות פרוות לא הרתיעו את הפעילים מלקיים משמרות קבועות במקומות אלו. אנונימוס לא בחלה גם בשיטות של התנגדות אזרחית לא אלימה, ופעיליה חסמו את פעילותה של משחטה בירושלים ואת הכניסה לקיבוץ אור-הנר, שתכנן להקים חווה להרביית קופים לניסויים. למרות שאנונימוס מקבלת לשורותיה גם את מי שאינם (עדיין) צמחונים, הנורמה הברורה בעמותה פוסלת בחריפות אכילת בעלי-חיים ומעודדת צמחונות וטבעונות. סדר-יומה של אנונימוס דומה לזה שנקבע על-ידי הפילוסוף פיטר סינגר בספרו "שחרור בעלי-החיים", שיצר מהפכה במדינות דוברות האנגלית עוד בשנות השבעים, ותורגם לעברית לפני כשנה. יותר מכל ארגון אחר למען בעלי-חיים בישראל, מקשרת אנונימוס את המאבק למען בעלי-חיים עם המאבק לצדק חברתי ואקולוגי, ופעילים שלה השתתפו בהפגנות בסיאטל, ולאחרונה בוושינגטון, נגד תהליך הגלובליזציה. ההגנה על בעלי-חיים אינה נתפסת עוד כביטוי לאהבת בעלי-חיים במסגרת הקונצנזוס החברתי: היא קוראת תיגר על האידיאולוגיה הסוגנית ההגמונית (סוגנות - ספשיסיזם - היא אידיאולוגיה המעדיפה תמיד אינטרסים של בני המין האנושי על-פני אינטרסים דומים של פרטים ממינים ביולוגים אחרים); היא כופרת בכללי המשחק הקפיטליסטיים, המעדיפים רווחים על-פני רווחת הפרט (אדם או בעל-חיים אחר) ומציעה אלטרנטיבה תרבותית-חברתית לחברה הצרכנית החיה על חשבון חבריה החלשים.

היום מתפעלת אנונימוס את המרכז היחיד בארץ לזכויות בעלי-חיים. לצד פעילות מוצלחת נגד ההתעללות בבעלי-חיים בקרקסים, בניסויים בבתי-ספר ועל-ידי חברות תמרוקים, מרכזת אנונימוס את עיקר מאמציה בגרעין הקשה של הפגיעות בבעלי-חיים: בניסויים הביו-רפואיים ובמיוחד במשקים החקלאיים. עיקר הפעילות מכוון לאו דווקא אל מי שעומדים בראש הפירמידה החברתית, אלא ל"אדם ברחוב" - זה שהחלטתו להימנע מצריכת כבד אווז - ובהמשך בשר, ביצים וחלב - תקטין את הכדאיות הכלכלית שבייצור מוצרים עתירי אכזריות.

מודעות ומציאות

עשרים השנים האחרונות ראו שינוי מהפכני בדעת-הקהל בכל מה שקשור לזכויות בעלי-חיים. הכנסת מתכנסת מדי שנה ל"יום זכויות בעלי-החיים". בעלי תפקידים במשרדי הממשלה עוסקים בנושא. החקיקה והפסיקה השתנו. עשרים ושמונה ארגונים פועלים בארץ למען בעלי-חיים. מפלגות הכניסו את הגנת בעלי-החיים וצמצום (או הפסקת) הניסויים בבעלי-חיים למצעיהן. תלמידים וסטודנטים כותבים עבודות בתחום. כלי-התקשורת מקדישים לנושא מקום ומבצעים תחקירים על פגיעות בבעלי-חיים. רק תחום אחד לא ראה שינוי ממשי כלשהו: מצבם בפועל של בעלי-החיים בישראל.

כ-150 מיליון תרנגולים וכ-12 מיליון תרנגולי הודו מומתים בישראל מדי שנה על מנת לייצר בשר עוף. את חייהם הקצרים (הנמדדים בשבועות) הם מבלים בתנאים של משקים תעשייתיים. העיקרון שעליו מבוססים משקים אלו הוא רווח מרבי בהשקעה המזערית. התוצאות עבור בעלי-החיים הן: צפיפות, מחנק, פציעות בלתי מטופלות, ולבסוף הובלה טראומטית לבתי-המטבחיים. כשישה מיליון תרנגולות מטילות מוחזקות בכלובי רשת צרים, המעניקים לכל אחת מהן שטח כשל מרצפת קטנה. הכלובים הללו מונעים מהן מימוש של דחפים יסודיים: למתוח את כנפיהן, לנקר בקרקע, לבטוש ברגליהן, להקים קן ולמצוא מסתור בעת ההטלה. התנהגויות אלו נצפות כולן אצל תרנגולות במשקים מסורתיים, וגם אצל תרנגולות ששוחררו מתנאי המשק התעשייתי. את הדחף להתגולל בעפר מממשות התרנגולות במשק התעשייתי על רצפת התיל המלוכסנת של הכלוב, תוך שחיקת נוצות הבטן וחשיפת העור. כתוצאה מכך הופכים הלולים, כלשונו של חוקר טבע מטקסס, ל"בית משוגעים לעופות". בשנת 1998 בלבד סבסדה מדינת ישראל תעשייה אכזרית זו בכשלושים מיליון ש"ח. (לשם השוואה, לקרן למען בעלי-חיים במשרד לאיכות הסביבה הוקצב מאז הקמתה רק מיליון ש"ח). בתמורה לכך קיבל הציבור באותה שנה למעלה ממאתיים עשרים וחמישה מיליון ביצים עודפות, שמייצגות למעלה מ-750 אלף תרנגולות שהוחזקו בתנאים אלו מבלי שיהיה ביקוש לביצים שהטילו. את תחום הניסויים בבעלי-חיים בישראל אופף עדיין מעטה של מסתורין, אולם בכנס שערכה המועצה לניסויים בבעלי-חיים בסתיו, הוצגה בלי כל בושה תמונתה של חולדה בכלוב שקוף, שגדול אך במעט ממידות גופה. הנתונים על חזירים מתפוצצים, חתולים שעפעפיהם נתפרו וגורי חולדות שהושקו בתמיסת מלח מתפרסמים תמיד רק לאחר שנים, בעקבות ייסורי-המצפון של מי שהשתתף בניסוי או לאחר פרסום הניסוי בלשון הקודים של העיתונות המקצועית. אפילו בתחום ההתייחסות לכלבים ולחתולים, החיים עמנו בבתינו, מספרת אתי אלטמן, קיימת מודעות גבוהה, ולמרות זאת נפוץ מאוד יחס נורא כלפיהם.

• נוסח מקוצר של מאמר זה פורסם בעיתון הארץ בתאריך 9.5.2000