ג'יל פיפס: המפגינה שנדרסה תחת גלגלי משאית להובלת עגלים

מותה של ג'יל

היום האחרון בחייה של ג'יל פיפס, האחד בפברואר 1995, החל בליווי בנה בן העשר, לוק, לבית-הספר (בתמונה משמאל). לאחר מכן הצטרפה לאימה (הנראית עימה בתמונה למטה) ולאחותה בהפגנה ליד נמל התעופה של קובנטרי, במרכז אנגליה, משם הטיסה חברת Phoenix Aviation עגלים לפיטום באירופה.

הטיסות החלו בנובמבר 1994, וג'יל הייתה אחת מבין עשרות אנשים שהפגינו שם מדי יום. באחד בפברואר היו במקום 33 מפגינים ו-90 שוטרים. השוטרים ביקשו לאפשר למשאיות להיכנס לנמל התעופה, והמפגינים ניסו להגיע למשאיות ולעצור אותן באמצעות קשירת עצמם למשאיות. המבצע כולו הסתמך על הנחת המפגינים, שגם אם אין למשטרה ולנהגים כל כבוד כלפי חיי העגלים, עדיין הם יהססו ליטול חיי אדם. אולם למרות הסיכון, השוטרים לא הורו למשאית המתקרבת להאט, והנהג לא האט מיוזמתו. ככל הנראה ג'יל החליקה – והמשאית מחצה אותה.

בסוף החקירה על נסיבות מותה של ג'יל, הגדיר חבר מושבעים מקובנטרי את האסון כתאונה וזיכה מאשמה את הנהג ואת המשטרה. במהלך החקירה טען הקצין הממונה שהוא ראה את ג'יל נכנסת במתכוון מתחת לגלגל המשאית ואמר שהיא פשוט רצתה למות. לדברי מכריה של ג'יל אלה הן שטויות, ועדויות השוטרים הן טיוח אחריותם ותו לא. השוטרים נופפו לנהג להמשיך לנסוע כשהיו מפגינים על הכביש, ולכן הוא הניח שאין בעיה לנסוע מהר. בלילה שלפני ההפגנה הועברה סמכות השיטור מיחידה משטרתית אחת ליחידה אחרת, ולשוטרים לא הייתה תוכנית לטיפול בהפגנה מסוג זה. מותה של ג'יל פיפס, בגיל 31, היה נמנע אלמלא המחדל המשטרתי.

מוות בטרם עת

ניסיונה רב השנים בהפגנות, אשר רבות מהן כללו עימותים עם המשטרה ועם אנשים שעיסוקם פגיעה בחיות, לא נטע בג'יל פחד וגם לא זהירות מופלגת מפני אנשים אלה. היא הייתה פעילה במשך שנים רבות נגד ניסויים בחיות, הרס הסביבה, ציד, גני חיות, קרקסים, תעשיות הבשר והחלב וכן למען אנשים חסרי בית. היא חיה עם בן-זוגה, ג'סטין, עם בנה ועם שני כלבים שהצילה, ספיידר ולוסי, ובמשך השנים העניקה בית גם לחולדות ולחתולים שהצילה. הוריה, אחיה ואחותה היו מעורבים אף הם בפעילות למען חיות.

ג'יל נהרגה בתקופה של פריחה בחייה. יותר מאלף איש הגיעו להפגנה שנערכה בנמל התעופה בעקבות מותה, ביום הגשום ביותר באותה שנה. המפגינים, וביניהם אחיה ואמה של ג'יל, עודדו את הקהל להיאבק ביתר שאת במשלוחים החיים. מאז נערך בכל שנה יום זיכרון לג'יל, ובו מתכנסים מאות אנשים להפגין באתר ניצול בעלי-חיים – לרוב נגד משלוחים חיים.

משלוח העגלים

המאבק שבו קיפחה ג'יל פיפס את חייה החל בראשית נובמבר 1994, כשחברת התעופה Phoenix Aviation קיבלה אישור להטיס עגלים לאירופה. מדובר בעגלים זכרים הנחשבים ל"עודפים" של תעשיית החלב. העגלים נשלחו לפיטום בתאי בידוד זעירים שהשימוש בהם כבר נאסר בבריטניה, אך עדיין היה מותר באירופה, כחלק מתעשיית "עגלי חלב". באותה עת כבר נמנעו חברות הובלה גדולות מלבצע משלוחים כאלה, אך כמה חברות קטנות קפצו על פלח השוק הפנוי. מועצת העיר של קובנטרי ניסתה לאסור את קיום הטיסות, מטעמי בטיחות. בעל החברה, קריסטופר בארט-ג'ולי, עתר לבית-המשפט העליון בלונדון – וזכה באישור.

החברה ביצעה עד 5 ואפילו 8 טיסות ביממה, ובכל אחת מהן הועמסו כ-190 עגלים. ב-21 בדצמבר התרסק ליד נמל התעופה בואינג 737 ששב מהובלת עגלים – טיסתו השלישית באותו יום, שאף נערכה, כפי שהסתבר, ללא אישורים מתאימים. מובילי העגלים נהרגו בהתרסקות. ג'יל פיפס אמרה לעיתונות: "האסון כולו נובע מחמדנותו של בארט-ג'ולי... האנשים היחידים שעליהם אני מצטערת הם המשפחות של האנשים שמתו. אני לא מצטערת על המתים, הם אשמים בדיוק כמו בארט-ג'ולי." הטיסות חודשו כעבור כחודש, ושבוע לאחר מכן נהרגה ג'יל.

מותה כמעט שלא השפיע על המשך הטיסות – הן התחדשו תוך יומיים, מול הפגנה המונית ונועזת במיוחד; ג'סטין, בן-הזוג של ג'יל, הצליח לקשור את עצמו לגלגלי מטוס הובלה, וארבעים איש נעצרו. המפגינים הפגינו מסירות אדירה. הם הגיעו לנמל התעופה מדי יום, כל היום, ולעיתים גם בלילה. המשטרה נאלצה להחזיק מאות שוטרים בכוננות. מועצת העיר ניסתה שוב לאסור את קיום הטיסות, ובאפריל פסק בית-המשפט העליון נגדה. אולם במאי הודיע בארט-ג'ולי על הפסקת הטיסות לצורך "תחזוקה שגרתית", וביולי הוכרז שהחברה שלו פשטה את הרגל. העגלים ניצלו מתאי הבידוד.

הגנה על עבריינים

סיפורו של בארט-ג'ולי ממחיש באופן גרוטסקי עד כמה טורחת המשטרה (ולא רק באנגליה!) להגן על עסקים פרטיים כנגד כל מוסר, היגיון או חוק. בארט-ג'ולי היה מעורב כטייס במשך 30 שנה בהטסת נשק למדינות העולם השלישי. כבר לפני פרשת המשלוחים החיים הוא קנה לעצמו שם מפוקפק ביותר. ביוני 1994 גילו עיתונאים שהוא הטיס נשק לדרום תימן, שם השתוללה מלחמת אזרחים. "אנשי דרום תימן זקוקים לנשק הזה כדי להגן על עצמם. אני מאמין שהנשק הזה יציל חיים של רבים", אמר בארט-ג'ולי לעיתונאים – ואיים עליהם ברצח לאחר שגילו שהעביר משלוחי נשק נוספים וביקשו לפרסם זאת. ביולי עבר בארט-ג'ולי להטיס נשק למלחמת האזרחים שהתחדשה באנגולה, ובאוקטובר הוא הורשע בגניבה גדולה של ריהוט מבית ששכר. בימי הובלת העגלים הוא הורשע בתקיפת מפגין ובגרימת חבלה גופנית באמצעות מוט, ובהזדמנויות אחרות הוא ניסה לדרוס מפגין וירה במפגינים ברובה אוויר.

סוף הקריירה המפוארת שלבארט-ג'ולי הגיע רק בדצמבר 2002, כשהוא הורשע עם אחיינו הטייס בהברחת קוקאין בשווי 22 מיליון ליס"ט לתוך בריטניה. שני הטייסים נידונו לעשרים שנות מאסר. משטרת קובנטרי השקיעה חצי מיליון ליס"ט בהגנה על עסקיו של בארט-ג'ולי כנגד המחאה הציבורית בימי הובלת העגלים.

המאבק נמשך

הפסקת משלוחי העגלים בקובנטרי הביאה להעברת המאבק נגד המשלוחים החיים למוקדים אחרים. ההתארגנות בקובנטרי – Coventry Animal Alliance – החלה כבר ב-1982, בניסיון לסגור משק שגידל שועלים בכלובים זעירים כדי להרוג אותם לייצור פרוות. באותה תקופה נכנסה משפחת פיפס לפעילות. משמרות ליד המשק נערכו בסוף כל שבוע (בתמונות), ומספר המשתתפים בהפגנות התקופתיות הגיע עד 2,000, לעיתים תוך עימות עם מאות שוטרים. בתחילת 1984 פשטו אלמונים על המשק, שחררו יותר מ-200 שועלים, ותוך זמן קצר המשק נסגר.

ג'יל פיפס הייתה חלק מן הקבוצה בשנים אלה. אולם את סוף משלוחי העגלים ממחוז מגוריה היא לא זכתה לראות. המאבק נמשך אחריה ובהשראתה, כאשר הרשויות ממשיכות להגן על אנשי עסקים המתעשרים מפגיעה בחיות ולהתעמר במפגינים. גם יום הזיכרון העשירי לג'יל פיפס עמד בסימן עגום זה, כאשר אולמות להשכרה בקובנטרי קיבלו אזהרות אנונימיות שלא להתיר ל-400 המפגינים להתכנס בהם. אולם המפגינים הגיעו למרות הכול וקיימו יום זיכרון, שבו נערכה הקרנת בכורה לסרט על חייה של ג'יל. במקביל לכך התקיימה בדובר הפגנה נגד המשלוחים החיים, הממשיכים להיערך באוניות בין אנגליה ליבשת.

בריטניה מחדשת משלוחי בקר

במאי 2006, לאחר עשר שנים ללא ייצוא עגלים חיים מבריטניה לאירופה, חזרה בריטניה לייצא לאירופה בקר. הייצוא כולל עגלים עבור תעשיית "עגל חלב", והמשלוחים החיים כוללים טלטול טראומטי של עגלים צעירים מאוד לבלגיה. ייצוא בקר מבריטניה הופסק במרץ 1996 בגלל חשש האירופים מספגת המוח ("הפרה המשוגעת"). חידוש המשלוחים נערך למרות מחאה ציבורית נרחבת.

פורסם במקור: זכויות בעלי-חיים השבוע 189, 12.2.2005; עדכון: גיליון 253, 5.5.2006.