גישות באנטי-ויוויסקציה

בחודש דצמבר, 2000, קיימה המועצה לניסויים בבעלי-חיים כנס בתל-אביב. שיאו של הכנס תוכנן להיות בהרצאה מרגשת של ד"ר חגי ברגמן (מן האוניברסיטה העברית) על אודות ההתקדמות בחקר מחלת פרקינסון באמצעות ניסויים בקופים. ברגמן עצמו השתתף במחקר, שבמסגרתו הורעלו קופים ברעל העצבים MPTP, הגורם לסימפטומים שחלקם מזכירים את מחלת פרקינסון. הסימפטומים נעלמו לאחר ניתוח באזור במוח הקרוי הגרעין התת-תלמי. בסיום הניסוי הומתו הקופים. לאחר תיאור הניסוי עבר ברגמן לקרוא מסיפורו המרגש של חולה פרקינסון על הסבל הכרוך במחלה ועל ההחלמה ממנה בעקבות ניתוח מוח שעבר. הדבר שברגמן "שכח" להתעכב עליו הוא סוג הניתוח שהביא להחלמתו של אותו חולה פרקינסון: מדובר היה בהתערבות בנקודה אחרת במוח ("הכדור החיוור") - פרוצדורה המוכרת כבר עשרות שנים, הרבה לפני שפותח המודל של הרעלת קופים ב-MPTP ככלי לחקר המחלה. מאמר יסודי של הוועדה למודרניזציה של המחקר הרפואי, אשר מנתח את ההתקדמות בטיפול הנוירו-כירורגי במחלת פרקינסון ואת המודל בקופים, מראה כי ההתקדמות בטיפול במחלה לא הושגה על-ידי ניסויים בבעלי-חיים, וכי המודל בקופים שונה בפרטים מהותיים מהמחלה שאמורה להיחקר באמצעותו.

ההרצאה של ברגמן מדגימה יפה את שיטות התעמולה של תעשיית הניסויים בבעלי-חיים. שאיפתה של תעשייה זו היא להציב במרכז השיח אודות הוויוויסקציה את השאלה "ערכם של מי גדול יותר: חיי אדם או חיי בעלי-חיים". לשם כך מנסה תעשיית הוויוויסציה לשכנע את הציבור שניסויים ("לעתים" מכאיבים) בבעלי-חיים הביאו ויכולים להמשיך ולהביא לריפוי המחלות אשר ממררות את חיינו. על בסיס הנחת יסוד עובדתית זו שואלים הוויוויסקטורים: "מה תעדיפי? את התינוק או את הכלב?". דומני שהם צודקים בהנחתם לגבי התשובה שייתן רוב הציבור לשאלה זו. בצדק הם מניחים שרוב הציבור הוא סוגני (ספישיסיסטי), וכאב של אדם מציק לו יותר מבחינה מוסרית מכאב זהה - או אף חריף יותר - של בעל-חיים ממין אחר. בני-אדם מעניקים באופן מסורתי משקל רב יותר לאינטרסים של בני עמם, בני ארצם, בני גזעם ובני מעמדם ביחס לאינטרסים של האחר, והדבר בא לידי ביטוי גם ביחסם לבעלי-חיים ממינים אחרים. בצדק מניחים הוויוויסקטורים, שחוש החמלה שבני-אדם ניחנו בו הוא בדרך-כלל חלש יותר מן היצר האגואיסטי שלהם.

הצגת הבעיה המוסרית הגלומה בניסויים בבעלי-חיים כדילמה בין אינטרסים של בני-אדם לבין אינטרסים של בעלי-חיים, משרתת את הוויוויסקטורים. היא גם מפתה מאוד: זו דילמה מוגדרת מאוד, קל לבנות סביבה דיון בכל קבוצה של אנשים, הטיעונים בעד ונגד קלים לזיהוי, והעיקר: ניתן לנהל את הדיון הרחק מעולם המציאות, וללא ההקשרים החברתיים, הכלכליים והפוליטיים של הניסויים בבעלי-חיים. לדעתי, התפקיד שלנו כמתנגדי הניסויים בבעלי-חיים, הוא לשנות את סדר-היום של הדיון הציבורי בנושא, לנסח מחדש את השאלה שבדיון, ולהחזיר אותו אל ההקשרים החברתיים והפוליטיים שבהם נערכים הניסויים בבעלי-חיים.

דרך אחת לבחון את הוויוויסקציה בהקשר החברתי-פוליטי שלה הוא לבדוק מיהם המרוויחים ממנה. מעגל אחד של מרוויחים הוא מעגל החוקרים. אלו מתפרנסים מביצוע המחקרים, וזוכים באמצעותם גם בקידום מקצועי ובסטטוס חברתי. מעגל רחב יותר כולל עובדי מעבדה, וטרינרים ואנשי מנגנון של מוסדות מחקר וכתבי-עת מדעיים. מרוויחים נוספים הם מוסדות המחקר עצמם, שזוכים בתמיכה לצורך מחקר, ביוקרה, ובמקרים מסוימים גם יכולים לרשום לעצמם פטנטים על פיתוחים בעלי היבט יישומי. רוב האנשים בקבוצות אלו הם בעלי השכלה אקדמית, משכבות סוציו-אקונומית מבוססות, ורובם - בעיקר ברובד הבכיר - הם גברים. מעגל אחר של מרוויחים מורכב מחברות מסחריות ומבעלי האינטרסים בחברות אלו. חברות כימיקלים, תרופות וקוסמטיקה מבצעות ניסויים בבעלי-חיים כדי לעמוד בתקני בטיחות של רשויות הבריאות וכדי להבטיח את עצמן מפני תביעות משפטיות, אם בדיעבד יתברר שהמוצרים שהן מפיצות מזיקים. התרבות הצרכנית תובעת תכשירים חדשים חדשות לבקרים, גם כאשר קיימים תכשירים מוכרים ובטוחים. כתוצאה מכך, פיתוחים חדשים, הכרוכים בניסויים בבעלי-חיים, מגדילים את רווחי החברות. תעשייה מוכרת פחות היא התעשייה הנלווית לניסויים בבעלי-חיים: מגדלים וספקים של בעלי-חיים, יצרנים של כלובים וציוד מעבדה, ויצרני מזון לבעלי-חיים במעבדות. הוויוויסקציה מספקת, אם כן, רווחים לבעלי ההון.

דרך שנייה לבחון את הוויוויסקציה בהקשר החברתי-פוליטי שלה, היא לברר אלו פעולות היו מועילות באמת למי שאמורים היו להרוויח ממנה, לטענת הוויוויסקטורים. אם אנו מבקשים באמת להתמודד במחלות, עלינו להשקיע משאבים במערכת הבריאות שלנו, להעניק לכל אדם ביטוח רפואי מקיף ואיכותי, ולא ליצור חברה שבה שירותי הבריאות הם לעשירים בלבד. אם חולי פרקינסון יקרים לנו, עלינו לספק להם שירותי סיעוד לפי צורכיהם. בארצות-הברית, שהיא, כנראה, המדינה המובילה בעולם בתחום הניסויים בבעלי-חיים, שירותי הבריאות הציבוריים מדורדרים, והטיפולים הרפואיים הקיימים אינם נגישים לחולים רבים. דבר אחר שהיה עלינו לעשות, אילו רצינו לקדם את בריאותם של בני-אדם, הוא למנוע מראש את הפגיעה בהם. השקעה במערכות סניטציה הייתה יכולה למנוע חלק ניכר מהמחלות הזיהומיות, שהן עדיין אחד מגורמי התמותה המרכזיים בעולם השלישי. הפחתה של זיהום האוויר הייתה עשויה למנוע מחלות בדרכי הנשימה. פעולות הסברה וחלוקה של קונדומים ומזרקים חד-פעמיים היו יכולות לבלום את מגיפת האיידס. שינוי סדרי-עדיפויות בתחום התחבורה, ועידוד של נסיעה ברכבת במקום סלילת עוד כבישים למכוניות פרטיות, היו מצמצמים את פגיעות הטראומה מתאונות-דרכים. אכיפת תקני בטיחות מחמירים במפעלים הייתה מצמצמת את תאונות העבודה ואת הפגיעות מחשיפה לחומרים מסוכנים בעבודה. עידוד של תזונה ללא מוצרים מהחי היה יכול להוביל לירידה במקרים של סרטן ושל מחלות לב.

מובן: כל תעשייה מבקשת להרוויח. סדרי-העדיפויות החברתיים פועלים לטובת בעלי הכוח החברתי ולרעת נטולי הכוח גם בתחומים אחרים. הסיבה לקריסת מערכות הבריאות, התחבורה ואיכות הסביבה שלנו אינה נעוצה רק בניסויים בבעלי-חיים. הוויוויסקציה איננה המנגנון החברתי היחיד שמרכז משאבים בידי קבוצות מבוססות במקום להעבירם לטובת כלל הציבור, ובמיוחד מעוטי היכולת. אולם ייחודה של תעשיית הוויוויסקציה הוא בכך שבעודה פוגעת בחלשים בחברה (קודם כל: בבעלי-החיים) ומשרתת את בעלי הכוח החברתי, היא מגינה על הלגיטימיות של עצמה בתואנת שווא: היא הכרחית, כביכול, למען החולים וחסרי-האונים. חשיפתה של תרמית זו היא, לדעתי, המפתח (או, לפחות, אחד המפתחות) לביעור הוויוויסקציה.

כאן עולה חשיבותו של הטיעון המדעי. אסור לנו לאפשר לחגי ברגמנים למיניהם להטעות את הציבור. ההיסטוריה הרפואית מראה - ולא רק בעניין מחלת הפרקינסון - שלניסויים בבעלי-חיים היה תפקיד שולי (אם בכלל) בקידום הרפואה. בדיקה של שיטות הניסוי בבעלי-חיים מעוררת ספקות כבדים, לגבי האפשרות להגיע לתוצאות כלשהן שיהיו רלוונטיות לבני-אדם. חשוב להכיר עובדות היסטוריות אלו, וחשוב להכיר את פרטי הטיעונים המדעיים נגד ניסויים בבעלי-חיים. זוהי משימה תובענית. היא מחייבת לימוד. היא מחייבת היכרות עם תחומים ומונחים שלא תמיד מעניינים אותנו. ההתמקדות בטיעון המדעי עלולה ליצור לפעמים את הרושם, כאילו במקרה היפותטי שבו ניסויים בבעלי-חיים היו מקדמים את הרפואה, היינו מצדיקים אותם. חשוב להדגיש שלא לכך כוונתנו כשאנו מעלים טיעון זה. כל שאנו מבקשים לעשות הוא לחשוף את האופי המטעה והדמגוגי של טיעוני הוויוויסקטורים.

לעתים קרובות מאשימים את מתנגדי הוויוויסקציה ברגשנות. השימוש בתמונות קשות של כלבים בכלובי רשת וקופים במתקני ריסון מחזק דימוי זה. מובן: חובה עלינו לחשוף בפני הציבור את המציאות המחרידה של המעבדות. אולם עלינו לזכור, שכאשר מדובר ברגשנות, הוויוויסקטורים מוצלחים מאתנו. וכי מהו הטיעון "התינוק או הכלב" אם לא טיעון רגשני? והאם התמונות של חולי פרקינסון שהקרין חגי ברגמן בכנס של המועצה לניסויים בבעלי-חיים לא ידברו אל רגשות הציבור יותר מהתמונות שלנו? כל רגשי הזעזוע מסבלו של הזולת לא יצליחו להתגבר על האימה מסבל שעלול להיגרם לך עצמך.

לא די, אם כן, בחשיפת הסבל שנגרם לבעלי-החיים. עלינו לגבות את הזעזוע הרגשי בתובנות רציונליות. יש בידינו שני טיעונים רציונליים, ואסור לנו לזנוח אף אחד מהם. הראשון הוא המוסרי: העדפת האינטרסים של פרט אחד על-פני האינטרסים של משנהו רק בשל מינו הביולוגי היא אפליה, ולא ניתן להצדיקה מבחינה מוסרית. השני הוא מדעי-פוליטי: ניסויים בבעלי-חיים אינם תורמים לבני-אדם במצוקה. השימוש בבני-אדם במצוקה להצדקת התאכזרות כלפי בעלי-חיים הוא שימוש ציני ומטעה. שני הטיעונים אינם פשוטים. לראשון יש השלכות מרחיקות לכת על יחסנו לבעלי-חיים גם בתחומים אחרים. השני מחייב אותנו לעבודת לימוד. אולם הדרך הקלה, של פריטה על רגשותיהם של אנשים כלפי הסבל הנורא של בעלי-החיים - ותו לא - משרתת את השיח שהוויוויסקטורים מבקשים לחזק: שיח רגשני שבו מצוקתם של בני-אדם ומצוקתם של בעלי-חיים אחרים מתחרות על רגשות הציבור.