אלכס והקופים

"הסרחון היה בלתי יאומן, והוא התחזק כשנכנסנו לחדר המושבה שהקופים היו מוחזקים בו. נדהמתי כשהתחלתי להבין את המצב שלפני. ראיתי טינופת שהצטברה על התיל של הכלובים, גללים שנערמו בתחתית הכלובים, שתן וחלודה כיסו את כל פני השטח. שם, בתוך הצחנה המרקיבה, ישבו שישה-עשר מקקים אוכלי סרטנים וקוף רזוס אחד, חייהם מוגבלים לקופסאות מתכת שרוחבן רק 44.4 ס"מ. בניסיונם הנואש להשקיט את הרעב שהציק להם, הם ליקטו באומללות שאריות ופירורים של ביסקוויטים שנפלו דרך הסורגים על מצבורי הפסולת הלחה במגש האיסוף שמתחת. ללא ספק, הכלובים לא נוקו כהלכה במשך חודשים. לא היו צלחות כדי להרחיק את המזון מהגללים, לא היה לחיות דבר לשבת עליו מלבד סורגי התיל המשוננים של כלובים ישנים, לא היה להם דבר לראות מלבד הקירות המזוהמים, שגללים מפוזרים עליהם, בחדר חסר חלונות שגודלו רק ארבעה וחצי מטרים. [...]
"לשנים-עשר מתוך שבעה-עשר הקופים היו איברים נכים כתוצאה מהתערבות כירורגית (deafferentation) שנערכה בהיותם בגיל ההתבגרות. שרה, אז בת שמונה, הייתה לבד בכלוב שלה מאז שהייתה בת יום אחד, כאשר היא נרכשה ממעבדות ליטון ואז נשכחה. לפי ספירה שנערכה מאוחר יותר, תשע מתוך האצבעות שבידיהם הדפרנטיות [אשר עוותו בניתוח] של הקופים היו מעוותות באופן חמור או חסרות, לאחר שנקרעו או נקטעו ממקומן בנשיכה.

"רבים מן הקופים היו נוירוטיים, ובייחוד צ'סטר, שרה ודומישן. כמו אחוזת אמוק הייתה שרה תוקפת את הרגל שלה ומסתובבת ללא הרף, משמיעה קריאות כמו תינוקת. דומישן תקף את זרועו בלי רחמים ואונן ללא הפסק. צ'סטר ראה את עצמו בתור מנהיג הקבוצה, משולל כוח להגן על חבריו, זועם על העולם. [...] צריך היה לראות את חדר הניתוח כדי להאמין. שרידים שהותירו בני-אדם וקופים היו מפוזרים בכל מקום, אפילו תחת שולחן הניתוחים. בגדים זרוקים ומטונפים, נעליים ישנות וחפצים אישיים אחרים היו מפוזרים בחדר. בגלל בעיית מכרסמים מסיבית ומתמשכת, גללי חולדות ושתן כיסו הכל, ותיקנים חיים ומתים היו במגירות, על הרצפה וסביב הכיור הזעיר והמטונף.

"איש לא טרח לחבוש את פצעי הקופים כהלכה (באותם מקרים ספורים שבהם נחבשו בכלל הפצעים), ואנטיביוטיקה ניתנה רק פעם אחת; אף פצע או קטיעה עצמית לא נוקו מעולם. בכל המקרים שנעשה בהם שימוש בתחבושות, הן לא הוחלפו, ואין זה משנה עד כמה הן הזדהמו וצברו לכלוך. הן הושארו עד שהתבלו במידה כזו שנשרו מן האיבר הפצוע. חלקים ישנים ומרקיבים של תחבושות היו דבוקים לרצפות הכלובים, שם צברו שתן וגללים. הקופים גם סבלו ממגוון של פצעים שנגרמו על-ידי עצמם או על-ידי קופים שתפסו אותם מן הכלובים הסמוכים. ראיתי בזרועותיהם רקמות שריר חשופות ודהויות. לשני קופים היו עצמות שבלטו החוצה דרך הבשר. קופים אחדים קטעו בנשיכות את אצבעותיהם שלהם ונותרו עם שאריות מוגלתיות, שהם שלחו לעברי כאשר הושטתי להם בחשאי פירות מכיסיי. באמצעות איברים אומללים אלה הם נברו בתוך הערבוביה המטונפת של מגשי ההפרשות שלהם כדי למצוא משהו לאכול."
(פאצ'קו ופרנציון, עמ' 137-136)

"אף על-פי שהבהרתי לטאוב שאין לי ניסיון בעבודת מעבדה, תוך שבוע מתחילת עבודתי מוניתי כאחראי למחקר ראשוני. [...] טאוב כינה מחקר זה 'ניסוי בהעברה'. ניתנו לי שני קופים ונאמר לי לשים אותם בכלובים נפרדים בחדר. מן הקופים, אוגוסטוס והיידן, נשלל מזון במשך יומיים או שלושה, ואז הייתי צריך ללכת לבד לחדר שלהם, להתקין ציוד וידיאו כדי לתעד נתונים ולהאכיל כל אחד מהם בחמישים צימוקים בערך. לאחר מספר שבועות הייתי צריך למנוע מהם מזון במשך שלושה ימים ואז, במקום לתת להם צימוקים, הייתי צריך פשוט להראות להם את הצימוקים אך לא לאפשר להם לאכול, ואז לתעד את תגובות התסכול שלהם."
(פאצ'קו ופרנציון, עמ' 138-137)