טיפול במקום כריתה

ציפוף-ניקור-קיטום

תרנגולי-בית הם צאצאיהם של עופות יער, החיים בלהקות קטנות בסביבה מגוונת מאוד. כליאתם של המוני עופות יחד בצפיפות גדולה ובסביבה מלאכותית וחדגונית, עוררה נטייה לניקור הדדי בלהקות אלה. מספר סוגים של התקפות מוכרים בתנאים אלה – משיכת נוצות, ניקור אצבעות, ניקור הכרבולת והדלדלים וניקור אזור החלחולת (פי הטבעת). הניקור ההדדי הוא פעילות נלמדת וחברתית, והוא מופיע כ"מגיפה" בלולים מסוימים. במקרים חמורים, העופות הורגים זה את זה. לפני למעלה מ-60 שנה, החלו אנשי תעשיית הביצים לקטום (לחתוך) את הקצה של מקור התרנגולות כדי להפחית את נזקי הניקור ההדדי. במדינות רבות, הקיטום הפך לסטנדרטי באפרוחות של תעשיית הביצים וכן בתעשיות אחרות, כגון להקות רבייה בתעשיית הבשר.

תרנגולות במרעה חופשי עם מקור ללא פגם. (צילום: woodley wonderworks) 

שיטות קיטום

קיימות כ-10 שיטות שונות לקיטום המקור, רובן לא בשימוש מסחרי. השיטה הנפוצה ביותר, שמבוססת על מכונה שפותחה ב-1943, היא הכנסת המקור לתוך גיליוטינה עם להב בטמפרטורה של כ-700 מעלות צלזיוס, כשפועל מדגרה מחזיק את האפרוחה בידו – באופן שעלול להיות אגרסיבי. הגיליוטינה כורתת את קצה המקור והחום עוצר את הדימום. עומק הקיטום ומשך המגע עם הלהב המלובן תלויים במידת המיומנות והדיוק של הפועל. מאז 1990 משווקים רובוטים קוטמי מקור שהאפרוחים מוכנסים לתוכם ידנית, אך הרובוטים נחשבים כבלתי מדויקים יחסית.

מאז שנת 2003 זכתה לתשומת-לב רבה שיטה שפיתחה חברת Nova-Tech ממינסוטה – רובוט החותך את מקור האפרוחות באמצעות קרינה תת-אדומה. בזמן ההקרנה, האפרוחות תלויות בראשן במתקן ריסון מסתובב ונתונות כך לתנועה מהירה. הקרינה חודרת מבעד לשכבה החיצונית והקשה של קצה המקור ופוגעת ברקמה החיה שמתחת. השכבה החיצונית, שלא נפגעה, מגינה על הרקמה הפגועה אך אינה מתחדשת עוד ולכן היא מתרככת ונופלת לאחר כשבועיים. מספר שבועות לאחר מכן, המקור יהיה קצר עוד יותר ממקור של ציפורים שנקטמו בלהב מלובן.

גיל הקיטום

לפי דו"ח של FAWC ("מועצת רווחת חיות המשק" המייעצת לממשלת בריטניה) קיטום המקור מתבצע בדרך-כלל במדגרה, בסמוך לבקיעה. קיטום שנערך בשלב מאוחר יותר, גורם להופעה שכיחה של נוירומות (גידול מכאיב של רקמה עצבית) ולסכנת כאבי פנטום (כאב המורגש כאילו הוא קיים באיבר הקטוע). בעבר היה נהוג לקטום מקור בגיל מאוחר יחסית, כגון 17 שבועות, והנוהג הופסק בגלל בעיות אלה.

בישראל קוטמים את מקורי האפרוחות במדגרות, אולם לולנים מספרים גם על קיטום בגיל מאוחר יותר, שבו נגרמים לתרנגולות נזקים קשים במיוחד. היקף הקיטום המאוחר אינו ברור. מועצת הלול, בהנחיות המקצועיות שהיא מפרסמת בעניין "קבלת פרגיות לביצי מאכל," מספקת עדות לביצוע שגרתי של קיטום מאוחר: "קיטום הפרגיות יבוצע עד לגיל 17 שבועות, כ-10 ימים לאחר שיכון הפרגיות בלול המטילות." הנזקים לתרנגולות בעקבות הקיטום המאוחר, מוכרים במועצת הלול: "מיד בתום הקיטום יש למלא את האבוסים בתערובת וללחוץ על כוסיות המים [מתקן שתייה האמור להיות מופעל באמצעות נקירה] 4-3 פעמים ביום במשך מספר ימים, כדי למנוע תקלות באכילה ובשתייה, מפאת הכאב שלאחר הקיטום העלול לגרום לפיגור בתחילת ההטלה." יש המזכירים במפורש שהקיטום המאוחר הוא הקיטום השני שעוברות התרנגולות בחייהן. הקיטום השני מוזכר, למשל, ב"תחשיב הוצאות ייצור פרגית קלה" שמפרסם האיחוד החקלאי.

"הכאב שלאחר הקיטום עלול לגרום לפיגור בתחילת ההטלה" - ולעתים גם למוות 

קיטום וכאב

מאמר מסכם בנושא הקיטום וכאב מאת וויין קנזל מאוניברסיטת ארקנסו (2007) מציין שככל הנראה, כאבים אינם נפוצים בעופות שנקטמו בימים הראשונים לחייהם. הנימוק לטענה זו הוא שלא זוהו סימני מצוקה בסמוך למועד הקיטום וסימנים לכאבים כרוניים. עם זאת, המחקרים שעליהם מתבסס קנזל נערכו בעיקרם בתנאים מבוקרים, ואינם עוסקים במידת שכיחותם בפועל של קיטומים לקויים, שוודאי גורמים לכאבים כרוניים ולקשיי אכילה. קנזל מזכיר שהקיטום עלול לגרום נזק לנחיריים וללשון אם הוא נערך בעומק 75% של הלסת העליונה (ההמלצות הן לקטום לכל היותר 50% מלסת זו). גם כאן בולטת התעלמות החוקרים משאלת איכות הקיטום בפועל. תצפיות שערכו פעילי אנונימוס בישראל מלמדות, שבכל לול קל למצוא תרנגולות שמקורן מעוות כתוצאה מקיטום לקוי.

ספקנות החוקרים כלפי סבלן של התרנגולות, נובעת בחלקה מכך שרוב המחקר בנושא מתנהל בשיטות פשטניות. למשל, שיטה מרכזית לזיהוי כאב היא שקילת העופות קטומי המקור מול קבוצת ביקורת, מספר שבועות לאחר הקיטום, בהנחה שאם העופות סובלים מכאב ניכר הם ישקלו פחות. כך, מחקר שפורסם בשנת 2007 הראה משקל נמוך באפרוחים (מלהקות רבייה בתעשיית הבשר) שמקוריהם נקטמו בלהב מלובן, שישה שבועות לאחר הקיטום; משקלם של אפרוחים שנקטמו בקרינה תת-אדומה, לעומת זאת, לא היה נמוך ממשקלם של אפרוחים שלא עברו קיטום. כמובן, זיהוי סימנים לכאב מחייב תצפית קפדנית בהתנהגות ולא רק שקילה.

יש לציין, שניסויי קיטום אחרים הראו תוצאות אחרות. למשל, מחקר שנערך על-ידי שירותי המחקר החקלאי של משרד החקלאות האמריקאי (2008) מצא עדות לכאב ניכר במשך למעלה מחודש באפרוחות שמקוריהן נקטמו בגיל יום – הן בלהב מלובן והן בקרינה תת-אדומה (בקבוצה האחרונה היו סימני הסבל קשים אף יותר). תהא אשר תהא האמת בעניין כאבים כרוניים, אין מחלוקת על כך שהמקור מכיל תאי עצב עד סמוך לקצהו והוא משמש לעופות כאבר מישוש, ולכן כל שיטות הקיטום מטילות מום בתרנגולות ושוללות מהן אבר חישה חיוני.

ארבע תרנגולות קטומות מקור. מימין: מקור קטום אופייני. ביתר התמונות נראים מקורים שהושחתו בצורה קשה מהממוצע כתוצאה מהחיתוך התעשייתי המהיר. תרנגולות כאלה עלולות לסבול כאבים באכילה כל חייהן. 

ניקור בכלובים

הנזקים המובהקים שגורם קיטום המקור, הביאו להתפשטותו של איסור על קיטום במדינות אירופה – הן כאיסור גורף במספר מדינות, והן כאיסור וולונטרי לפי תקנים מסוימים. במקביל לכך, בעיית הניקור מעסיקה את תעשיית הביצים עם הריבוי המהיר של לולים נטולי כלובים, עקב כניסתו הקרבה לתוקף (1.1.2012) של החוק האוסר על כליאת תרנגולות בכלובי סוללה. הניקור ההדדי, בהיותו תופעה חברתית, עלול להתפשט במהירות בלולים נטולי כלובים.

מצב התעשייה מניע חוקרים לבחון את האפשרויות למנוע קיטום, אלא שלא מעט מהם מתבססים על הנחות שמרניות ומופרכות. למשל, במחקר שפרסמה בשנת 2006 קבוצת חוקרים מהמכון החקלאי של צרפת, נכלאו תרנגולות בכלובי סוללה רגילים ובכלובים מאובזרים (שעומדים בתקן האירופי שייכנס בקרוב לתוקף). מחצית מהתרנגולות בשני סוגי הכלובים עברו קיטום מקור, ומחציתן לא עברו קיטום. בתנאי צינוק אלה, החוקרים הניחו לתרנגולות לטרוף זו את זו. 40% מהתרנגולות שמקוריהן לא נקטמו, נהרגו במהלך הניסוי, לעומת 5% בקרב התרנגולות קטומות המקור. מסקנת החוקרים היא שקיטום מקור הוא השיטה היעילה ביותר למניעת קניבליזם בתרנגולות; אלא שהם לא בדקו שיטות נוספות למנוע ניקור, ולכן המחקר אינו רק אכזרי ביותר, אלא גם מסקנתו מטעה.

תרנגולות מנצלות את ממד הגובה ב"לול מעוף" רב-מפלסי בכפר ברוך, 18.3.2010. 

הלולים החדשים

בשנים האחרונות חלה התקדמות גדולה במניעת ניקור הדדי בין תרנגולות – ללא קיטום – באמצעות שינויים מבוקרים במשקים נטולי כלובים. דיווחים מאת ארגון רווחת בעלי-החיים הבריטי, CIWF ("חמלה בחקלאות העולם") סוקרים את המצב בבריטניה ובאוסטריה בראשית שנת 2010. בבריטניה, צפוי בראשית 2011 להיכנס לתוקף איסור על קיטום מקור. באוסטריה נאסר השימוש בכלובי סוללה בשנת 2009, וכתוצאה מכך עברה כמעט כל תעשיית הביצים ללולים נטולי כלובים, וכיום נהוג הקיטום רק באחוז אחד מהתרנגולות בלולים אלה, בהתאם לתקנים פנימיים של התעשייה. מתוך הנתונים בבריטניה ובאוסטריה עולה, שניקור הדדי אכן עלול להוות בעיה רצינית בלולים נטולי כלובים. המצב לפני כעשור היה לעתים קשה, אולם כיום מצליחים הלולנים למנוע את הניקור האלים כמעט לחלוטין – ללא קיטום.

השיטות החדשות חולקות עם שיטות החקלאות המסורתיות את הגישה ההוליסטית לנעשה בלול, נוכחות אישית רבה של הלולנים בין התרנגולות, מגע רב איתן וניסיון אמפתי להבין את מצוקותיהן ומניעיהן. במובנים אלה, אין דמיון בין ניהול לול של כלובי סוללה לניהול לול חדש. אולם ניהול הלולים החדשים גם שונה מהותית מניהול לול מסורתי:

• מדובר בלולים הרבה יותר גדולים: גודל הלהקה בלולים שבדקו אנשי CIWF נע בין 600 ל-6,000 תרנגולות, במשקים שמספר התרנגולות הכולל בהם עשוי להגיע לרבבות.
  
• מבני הלולים מכילים בדרך-כלל מספר מפלסים, תוך ניצול מרבי של ממד הגובה לעמידה ולהטלה – לול עשוי להכיל ארבעה מפלסים עיקריים ומוטות לעמידה בין המפלסים.
  
• בלולים יש שימוש רב במכשור אוטומטי (איסוף ביצים, חלוקת מזון וכו') ואף במניפולציות תאורה, כגון שימוש בתאורה כחולה להרגעה.
  
• הזנים המנוצלים בתעשייה החדשה אינם דומים לזנים הישנים. ממוצע הביצים שמטילה תרנגולת בשנה בלולים שנבדקו בבריטניה ובאוסטריה גדול פי 3 כמעט מהממוצע בלולים שלפני התיעוש (ופי 15 בערך יותר מאשר בטבע): 320-290.
  
• האפרוחות גדלות ב"לולי אימון" עד גיל 16 שבועות בערך, ומשם מועברות ללולי הטלה, שעלולים להיות מרוחקים מאות קילומטרים משם.
  

מבט מקרוב על התרנגולות בלול בכפר ברוך מגלה שכולן קטומות מקור. 

שיטות למניעת קיטום

צוות CIWF סיכם מפי לולנים ויועציהם המדעיים את השיטות שנוקטים במשקים הבריטיים והאוסטריים כדי למנוע ניקור הדדי. בניגוד לגישה הרווחת במחקרים ובפרקטיקה של לולים עם כלובים, ההנחה העומדת ביסוד ניהול הלולים החדשים היא שהאלימות אינה ברירת המחדל בחיי התרנגולות, אלא היא תוצאה של מצוקה – שיש לזהות את גורמיה ולסלקם:

• הנטייה לתוקפנות היא מולדת בחלקה. לכן חברות ה"טיפוח" מקפידות, עם המעבר ללולים נטולי כלובים, לברור תרנגולות רגועות יחסית. הלולנים בבריטניה ובאוסטריה מדווחים שתוצאות הברירה המלאכותית ניכרות כיום בהשוואה לתרנגולות מאותם זנים בתחילת העשור.
  
• כל פער בין תנאי הגידול המוקדמים (להקות בשלב ה"אימון") לבין התנאים בלולי ההטלה גורם לתרנגולות מצוקה, המעוררת התקפי ניקור. לכן נוהגים לבנות בלולי ה"אימון" מתקנים דומים ככל האפשר למתקנים שבלול ההטלה, ולא לשנות את הרכב המזון בסמוך למועד ההעברה. כמובן גם ההעברה עצמה היא טראומטית ולכן משתדלים להקטין את מרחק הנסיעה בין הלולים.
  
• צפיפות גבוהה מעוררת תוקפנות. באוסטריה, הצפיפות המותרת בלולים נטולי כלובים מרובי-מפלסים היא 9 תרנגולות למ"ר (לעומת 12 למ"ר בכלל האיחוד האירופי). הצפיפות יורדת ל-7 תרנגולות למ"ר בלולים בעלי מפלס אחד. בלולים האורגניים בבריטניה נהוג להכניס רק 6 תרנגולות למ"ר. מידות אלה מתייחסות לשטח הלול הסגור; בלולים רבים מוסיפים לכך מרפסת מרושתת ("גינת חורף") וכן יציאה למרעה חופשי.
  
• השימוש במוטות עמידה מוגבהים קריטי להפחתת הניקור ההדדי. הסיבה המשוערת לכך היא שניקור השכנות הוא עיוות שנוצר בהתנהגות הטבעית של חיפוש מזון. מאחר שתרנגולות מחפשות מזון על הקרקע, מי שעומדת במקום מוגבה מוגנת מפני התקפות שמקורן במוטיבציה לחיפוש מזון.
  
• עצם השימוש במפלס הגובה אינו מובן מאליו; האפרוחות לומדות לעשות זאת כשמאפשרים להן לחקור מפלסים שונים מוקדם ככל האפשר בחייהן. באחד מהמשקים באוסטריה דיווח הלולן שנוהגים להרים ידנית רבות מהאפרוחות, מהקרקע למפלס מוגבה, כדי להרגילן לאכול שם.
  
• חפצים מעניינים בלול מושכים את תשומת-לב התרנגולות – ונקירותיהן מופנות לחקור חפצים אלה. המעניין ביותר הוא המצע עצמו; קש, למשל, הרבה יותר מעניין ממשטח חשוף. בנוסף לכך, יש לולנים השמים לתרנגולות "צעצועים" כגון חבלים, ומשלבים מזון בחפצים. כמובן, יציאה לחצר מעניינת במיוחד.
  
• תאורה טבעית ולא חלשה במיוחד מועדפת למניעת ניקור הדדי, אם כי אלומות אור ישירות מעוררות בעיות. במקרים של התפרצות ניקורים, מצמצמים את התאורה בלול.
  
• מחסור במזון מעורר ניקור הדדי – ודאי כאמצעי להשיג את המזון החסר. לכן בשלב הגידול מקפידים לתת לתרנגולות מזון ללא הגבלה. למחסור בחלבון או בחומצות אמינו מסוימות השפעה קשה במיוחד, ולכן נותנים לתרנגולות מזון עתיר חלבון (עד 22%) בחודשים הראשונים לחייהן.
  

בעיות בריאות מעוררות תוקפנות, ולכן מקפידים לחסן את התרנגולות.

• אוויר מזוהם גורם מצוקה שמעוררת תוקפנות – סיבה אחת מני רבות להקפיד על אוורור טוב.
  
• תרנגולות שהתרגלו לנוכחות של הלולנים רגועות יותר ותוקפניות פחות זו כלפי זו; נוכחות הלולן גם מספקת עניין שמונע תוקפנות. לכן הלולנים עוברים בלול מספר פעמים ביום, ויש אף המשאירים רדיו פתוח כדי שהתרנגולות יתרגלו לקול אנושי.
  
• בשתי המדינות נקבעו תמריצים כלכליים להימנעות מקטימת מקור, בצורת בונוס שהלולנים מקבלים להימנעות מקיטום או מס שהם משלמים על קיטום.
  
• הן בבריטניה והן באוסטריה עומדים לרשות הלולנים מומחים, שמגיעים למשקים לאבחון ולייעוץ במקרים של התפרצויות ניקור וקניבליזם.
  

תרנגולות במרעה חופשי באנגליה: המרחב עצמו מפחית במידה רבה את התוקפנות. (צילום: geograph.org.uk) 

סיכום

שעמום, צפיפות, מחסור תזונתי, פחד – כל אלה עלולים לעורר בתרנגולות תוקפנות קטלנית. קיטום המקור הוא "פתרון" שיוצר בעיות אחרות, לעתים קשות לא פחות. הניסיון המעשי באירופה מוכיח, שניתן למנוע הן את התעוררות התוקפנות ההדדית והן את הסבל הכרוך בקיטום המקור, באמצעות טיפול נכון בתרנגולות. טיפול כזה אינו מונע כל פגיעה בתרנגולות – התעשייה נותרת אינטנסיבית ונצלנית. אולם אין ספק שניקור הדדי הוא סימפטום לטיפול לקוי במיוחד בתרנגולות, וקיטום המקור הוא המשך הטיפול הלקוי.