חיות תחת ניהול אוטומטי בהקשר היסטורי
גידול חקלאי של בעלי-חיים בשיטות תעשייתיות נשען על שימוש אינטנסיבי בציוד אוטומטי. אריאל צֹבל סוקר התפתחות של טכנולוגיות חקלאיות המסתמכות על ציוד אוטומטי ובוחן שינויים מקבילים באופי השליטה בחיות וניצולן.
החיים בזבל אוכל ומים ללא מגע יד אדם אוכל מהיר ומים בלחץ בקרת אקלים ממוחשבת תגובה אוטומטית אישית
הניכור הכרוך באוטומציה בולט לעין ומעורר חשד שהציוד האוטומטי פוגע בחיות, אך ההמצאות האוטומטיות לא גרמו ישירות לסבל או לדיכוי הדחפים הטבעיים. למעשה, באופן נקודתי, כמעט כל המצאה חדשה דווקא שיפרה את איכות החיים במשק בהיבט מסוים. זאת, בדרך-כלל, מאחר שההמצאת הציוד האוטומטי באה לענות על התדרדרות בתנאי החיים במשק, לרוב כתוצאה מהניסיון להחזיק חיות רבות יותר ויותר בצפיפות גוברת, מבלי לתת לכך מענה מספק בהשקעת עבודה. כך, כשמביטים על התהליך ההיסטורי הכולל, מסתבר שהאוטומציה תרמה בעקיפין להתדרדרות תנאי החיים במשקים, כי פיתוח המכשור האוטומטי עודד את התרחקות החקלאים מהחיות ואת הכחדת תנאי החיים הטבעיים.
בבריטניה, חלוצת התיעוש החקלאי, התרחקות החקלאים מהחיות החלה זמן רב לפני הופעת האוטומציה, בתהליך הדרגתי של הגדלת מספר החיות שכל חקלאי אחראי עליהן. שינוי היחס המספרי בין החקלאים לחיות הוא חלק ממגמת הייעול של השיטות החקלאיות. הייעול כפרויקט מתמיד ודאי נראה כיום בעינינו מובן מאליו – הרי כך מתנהל העולם בימינו – אולם מדובר בגישה המנוגדת לרוח החקלאות המסורתית, אשר בוטחת לא בחידוש המתמיד אלא בניסיון הבדוק של הדורות הקודמים. המסורתיות נשחקה בחקלאות הבריטית במשך מאות שנות מאמצי ייעול, והמצאת פרטי ציוד אוטומטיים בבריטניה ובארצות-הברית כבר לא נתקלה בהסתייגויות ניכרות.
את ניצני האוטומציה אפשר לזהות עוד קודם לשימוש במכונות – בארכיטקטורה של המבנים. החל בשלב מוקדם בהיסטוריה של הכליאה החקלאית, מערכות הניקוז של הפרשות ומים במכלאות נועדו לחסוך עבודת ניקיון לחקלאים. לרצפה המשופעת, שנועדה לניקוז שתן ותשטיפים, יש היסטוריה ארוכה מאוד; אך רצפת הטפחות היא ככל הנראה המצאה מודרנית. הכוונה היא למעין רצפה כפולה: החיות עומדות על פסי עץ שביניהם רווחים צרים, וההפרשות נופלות דרך הרווחים למפלס תחתון. שיטה זו, שעדיין מקובלת להחזקת "עגלי חלב", מתוארת בספר הדרכה חקלאי בריטי כבר ב-1802, "לוח-שנה ומדריך חודשי לחקלאי המודרני."
רצפת טפחות נועדה באופן מוצהר להגן על העגלים מפני התבוססות בהפרשותיהם והיא אכן עושה זאת במידה מסוימת של הצלחה. אולם למעשה היא נועדה לחסוך עבודה: רצפת הטפחות מבטלת את הכורח לנקות בתכיפות ומאפשרת להסתפק בניקיון תקופתי של המפלס התחתון. ללא טפחות, יש הכרח לספק לחיות מצע סופג ולהחליפו לעתים קרובות; אגב כך, המצע מספק לחיות רכות, אפשרות לוויסות חום (על-ידי התחפרות), ומשהו שניתן לנבור בו ולהתעסק בו. רצפת הטפחות, לעומת זאת, מקיימת רק פונקציה אחת תוך זניחת האחרות, בשם החיסכון בעבודה.
אם החיסכון נראה לנו כמניע מובן מאליו, כדאי לזכור שעבודה חקלאית רבה אינה הכרחית לחקלאות: העבודה הנדרשת להחזקת חיות במרעה חופשי מעטה ביותר בהשוואה לעבודה הנדרשת להחזקתן בתנאי כליאה. כך, ההפרשות של בעלי-חיים במרעה חופשי בשטח נרחב אינן מחייבות עבודה חקלאית – למעשה, הן עשויות להגביר את פוריות הקרקע. הכליאה, לעומת זאת, מחייבת הרבה יותר מהקמת קירות: מדובר בהחלפת האקולוגיה הטבעית באקולוגיה מלאכותית. במקום "ניהול" עצמי של החיות המשתלבות בסביבתן, החיות נכלאו במתחם שמחייב ניהול מבחוץ: להכניס לתוכו משאבים ולסלק פסולת. עומס העבודה העצום מהווה תמריץ להחלפת עבודת החקלאי בפעולות אוטומטיות.
בעוד שרצפת הטפחות שימשה ועדיין משמשת בכליאת חיות גדולות, כלובי תיל איפשרו להיפטר מהפרשות ביעילות גדולה עוד יותר בקרב חיות קטנות. בעזרת התיל הקל והנוח לעיצוב, וכן בזכות רמת היובש היחסית של לשלשת (זבל) עופות, הממציאים החקלאיים שחררו את מערכת הניקוז מהרצפה ופיזרו אותה לגובה. כבר בכלובים שהותקנו בקרונות ההובלה המוקדמים (למשל, בפטנט האמריקאי מס' 384913 משנת 1888) הונחו לוחות מתכת שניתן לשלוף אותם ולנקותם בין הכלובים הערוכים בסוללות במספר קומות.
הרעיון נקלט באיטיות. הוברט הארט מקונטיקט, בהציגו המצאה דומה ב-1915 (פטנט 1165252), כתב על מצב הלולים בזמנו: "ההפרשות שלהן [של התרנגולות] נאספות על רצפת הסככות, ובמרווחי זמן קבועים פחות או יותר אוספים אותן בחביות או בכלי קיבול מתאימים אחרים. זה דורש עבודה וזמן. בזכות ההמצאה שלי, התגברתי על מכשולים אלה." לאחר 12 שנים, מוסברת המצאה דומה של אורה ריינווטר מוושינגטון (פטנט 1807932) אשר מציעה להשתמש ביריעות נייר משומן ומחוטא לפינוי הלשלשת: "ניסיונות רבים נערכו לבנות לוח לשלשת מעשי ומתנקה-מעצמו, כדי לפטור את הלולן מהעבודה השחורה הבלתי נעימה ביותר שקשורה בעסק, אולם נמצא שקשה לבנות מתקן כזה מחומרים זולים ושבו-בזמן יהיה קל להפעילו."
כיום ממשיך פיתוח מערכות אוטומטיות לפינוי לשלשת. למשל, אחת מהחברות הגדולות לציוד לולים, Big Dutchman, משווקת כלובי סוללה הדומים למדי לפיתוח של קול. בתחום של פינוי הלשלשת, השכלול הבולט ביותר בדגם לול UniVent של החברה הוא החיבור למערכת האוורור האוטומטית – האוויר מוזרם במדויק על הלשלשת הטרייה כדי לייבש אותה. עם זאת, ואף על-פי שהאוטומציה בתחום זה ותיקה מאוד, עדיין ניתן לראות בישראל ובמדינות אחרות לולי סוללות רבים שאין בהם שום מתקן אוטומטי כזה. גם בלולים אלה, הלולנים נאמנים לעיקרון של חיסכון בעבודה: הם פשוט מאפשרים לתלוליות ענקיות של לשלשת להצטבר מתחת לכלובים; בלא מעט לולים (כפי שנחשף בקנדה לפני שנים אחדות) הסוללות אפילו מונחות זו מעל זו והלשלשת מהכלובים העליונים נופלת על התרנגולות שכלואות מתחת, עד שהן סובלות מגירויים בעור ומפצעים מזוהמים.
לסיום, נזכיר שתעשיות החלב והחזירים, שאמנם לא עברו לגידול בכלובי סוללה על כל האוטומציה הקשורה בכך (מלבד גידול זמני של גורי חזירים בכלובים), מייצרות הרבה יותר הפרשות נוזליות מתעשיות העופות, ולכן הן מציבות אתגרים אחרים לפרויקט האוטומציה. במהלך רוב ההיסטוריה של ענפים אלה התמקדה הטכנולוגיה החקלאית במערכות ניקוז, ורק בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל באטייות להתפתח עניין בשאיבה אוטומטית של הזבל הנוזלי.
ניצני האוטומציה הופיעו בשגרת המשק היומיומית עוד בטרם התגבשה תעשייה של ממש. למשל, בקובץ סקוטי של מאמרים חקלאיים מ-1829, נכלל "דיווח על מתקן האכלת עופות משופר מברזל" מאת ג'ון ביירד ובצירוף איור (עמ' 405):
מתקן זה (שאולי קדמו לו מתקנים אוטומטיים אחרים) כולל בתוכו היבטים של האוטומציה בתחום חלוקת המזון והמים, שישלטו בחקלאות במשך למעלה ממאה שנה לאחר מכן. עבודת האיכר (וסביר יותר במקרה זה – עבודת האיכרה, שכן הטיפול בעופות לפני התיעוש נעשה בעיקר על-ידי נשים) הועברה ברובה לידי המתקן. במקום כוח אדם, שני כוחות אחרים מניעים את המתקן: הגרביטציה – שדוחפת גרגרים מהמכל הגדול לתוך האבוס ברגע שמתפנה שם מקום; והחיות עצמן – שלומדות להפעיל לחץ על דוושה כדי לגרום למנגנון לשחרר מזון שאינן יכולות להגיע אליו ישירות (למשל, על-ידי ניקור המכסה). התכנון ההנדסי המדויק יצר מערכת אקולוגית מלאכותית, המקיימת חיות באופן סלקטיבי וללא מגע יד אדם, כמעט. אם המתקן פועל כהלכה, האיכרה לא נדרשת עוד לפזר מזון, לגרש חיות זרות, לנקות, לכסות וכדומה. לכאורה, מלבד ההשקעה הכספית בתבואה ומילוי המתקן מדי פעם, לא נותר אלא "לקצור את היבול" – לנצל מבלי לטפל, בדומה לניצול חיות במרעה חופשי לחלוטין.
ניצול כושר הלמידה של העופות להפעלת מנגנונים מכניים פשוטים התעורר בראשית המאה ה-20, במחשבה שהתרנגולות הכלואות זקוקות להתעמלות מבחינה בריאותית או נפשית. במשך למעלה משני עשורים פורסמו המצאות כאלה, של "מכשירי עימול" (exerciser). נזכיר כאן המצאה אחת כזו בזכות העניין שבה, אם כי נראה שהיא לא זכתה להצלחה.
"מאכיל ומעמל עופות אוטומטי" של הנרי ה. האנום ממדינת ניו יורק (פטנט 833717) משנת 1906 מופעל על-ידי מתקן עמידה שהתרנגולת ניתרה עליו. משקל התרנגולת מפעיל כבל, המחובר למכל תבואה התלוי במרחק כמה מטרים משם, וכתוצאה מכך נפתחת דלת המכל ומשתחררת כמות קבועה של גרעינים. חרוט פח התלוי מתחת לגרעינים הנופלים משמיע קול אופייני כשהם נופלים עליו ומפזר אותם על הקרקע. התרנגולת (ומן הסתם גם תרנגולות אחרות ששמעו את קול נפילת הגרעינים) צריכה אפוא להתהלך ולחפש את מזונה. האנום מציע להציב את המתקנים האלה בזוגות זה מול זה, כך שבמהלך חיפוש הגרגרים שנפלו עם הפעלת המתקן הראשון, התרנגולת תנתר על מתקן העמידה השני – וכך תיפול שוב מנת מזון בצדו השני של הלול. המדובר אפוא במתקן שמחליף את האיכרה לא רק באספקת המזון, אלא גם בכך שהוא "קורא" לתרנגולות לבוא לאכול ומוליך אותן "אחריו". המצאות כאלה, המנסות לענות באופן מלאכותי על צרכים התנהגותיים של החיות, נכחדו עם העלייה ברמת התיעוש של משק העופות (הנושא שב להיות אקטואלי רק בדור האחרון, בעקבות רפורמות רווחה).
מתקני שתייה נוספים המתבססים על הלחץ האטמוספרי פותחו במשך עשרות שנים לאחר ההמצאה שלעיל. פטנט 2800878 של ג'ון ס. פטרסון מאיווה הוא אולי הפיתוח האחרון מסוג זה בארצות-הברית. ההצעה הוגשה ב-1955, ושם נכתב:
החידוש של פטרסון הוא רק בשחרור המשאית למשימות אחרות – הוא תכנן מכלית המוצבת על גלגלים נפרדים ונגררת מאחורי רכב משא. אם כן, בתקופה כה מאוחרת בהתפתחות תעשיות בעלי-החיים, אנשי התחזוקה של המשק עדיין עסקו בהובלת מים פרטנית למשקים וחיברו כל מכלית בנפרד למערכת מתקני המים. אין ספק שעבודה כזו שונה מאספקת מים ללהקה ביתית קטנה, אולם עדיין מדובר בשיטה מסורבלת, שקשה ליישם במשקים ענקיים.
למעשה, כבר ב-1876 נרשם פטנט על שוקת שהוצבה בתחנה, לאורך הרכבת, ואיפשרה לחיות לשרבב ראש החוצה מהקרון ולשתות. המערכת נועדה ל-40 קרונות לפחות, וככל הנראה היא נועדה למילוי בבת-אחת.
סביב 1880 הומצאו עשרות מתקנים המאפשרים להשקות ולהאכיל בקר, חזירים וכבשים בתוך הקרון. השיטה הבולטת ביותר התבססה על מכל מים גדול שהותקן בגג הקרון (מעליו או תלוי מתחתיו) ועל מערכת צינורות שפיזרה מים בו-זמנית לכל השקתות שבקרון ברגע שפתחו את שסתום המכל.
שיטה זו שימשה גם להשקיית חזירים וכבשים ברכבות, וכאן נדרשו מערכות מסועפות יותר כי חיות אלה הובלו בשני מפלסים. ההשקיה נכשלה לעתים קרובות בגלל הצפיפות העצומה שבה הוחזקו החזירים, עד שלא יכלו להגיע למים. המערכות הסתעפו עוד יותר בהובלת עופות. פטנט שרשם ג'יימס נולן מדטרויט ב-1890 (מס' 425241) מתאר הובלת מים בו-זמנית ל-72 כלובים, הערוכים בארבעה מפלסים.
ב-1914 רשם נפי ג'קסון מנבאדה מערכת שמקבלת מים מצינור חיצוני לתוך מכל המהווה מאגר ביניים למים (פטנט 1148778). כניסת המים למכל מווסתת על-ידי מצוף ושסתום. מן המכל יוצא צינור (או מספר צינורות) שממנו בולטים כלפי מעלה במרווחים מסוימים צינורות צרים יותר, שבקצה שלהם גביע ומקום לעמידה לעופות. גובה המים בגביעים נשמר בהתאמה עם גובה מאגר הביניים. ג'קסון הסביר את מטרות המצאה שלו:
ההמצאה של ג'קסון מאפשרת לבנות לול תעשייתי; אך ב-1914, מסתבר שאפילו 28 נקודות שתייה נחשבו עדיין כמערכת ניסיונית.
הפתרון שמציע איגרהאם דומה מבחינה טכנולוגית למתקן של ג'קסון, שתואר לעיל, עם שכלול בולט: לכל סוללה (קומה) של כלובים הותקן מאגר ביניים משלה, המווסת את זרימת המים לגביעים הנמצאים בכל הכלובים באותה סוללה. באיור של אינגאהם מופיעות שתי סוללות, אולם השיטה מאפשרת הקמת סוללות נוספות.
המצאה זו, שמכונה "טיפנית" (nipple drinker) מהווה מתקן זעיר בהשוואה לגביעים ולפעמונים הישנים, והיא מתאימה במיוחד לתיעוש לולים, עם המוני טיפניות בתחתיתם של צינורות מים מוגבהים. פטנט על טיפניות בצינורות מים נרשם שנה לאחר ההמצאה הקודמת, אך המצאה דומה התפשטה במהירות בתעשיית העופות רק לאחר 1986. כיום נפוצים מאוד בלולים צינורות עם טיפניות (ושסתומים דומים המותאמים לחיות כבדות יותר, מתרנגולי הודו ועד לחזירים) אם כי שיטות השקיה אחרות שכיחות אף הן. המערכות החדשות כוללות מתקנים לוויסות לחץ המים, לאיזון השיפוע של צינור המים, למדידה ממוחשבת של כמות המים שנצרכו, ועוד; אולם העקרונות שאיפשרו השקיה אוטומטית של רבבות עופות, קיימים כבר עשרות שנים.
חוסר האפשרות להזרים מזון מוצק, חייב את התעשייה החקלאית בראשיתה להתקין ממגורה נפרדת בכל נקודת האכלה ולהסתפק ברמת אוטומציה נמוכה. ב-1936, סוללת הכלובים המובהקת הראשונה שנרשמה כפטנט (מס' 2055110) כוללת ניסיון ראשוני לפזר את הגרעינים רחוק יותר כדי לאפשר הקטנה של האבוסים, שעד אז נהגו להשאיר בהם מזון ליומיים-שלושה. המתקן היה מעין כף התלויה על ציר ומיטלטלת בכוח מנוע חשמלי, תוך שהיא מסיעה את הגרעינים ממקום נפילתם עד לגבול אורך הכף. מובן שמתקן כזה לא איפשר בנייה של אבוסים ארוכים.
תוכנית אחרת הוגשה למשרד הפטנטים האמריקאי במספר גרסאות נפרדות ב-1950 (הראשונה פורסמה לאחר שנתיים כפטנט 2581725): בקצוות האבוס קבועים גלגלי שיניים, המסתובבים בכוח חשמלי; בין הגלגלים מתוחה שרשרת המסתובבת איתם בסיבוב אינסופי, ובתנועתה היא גוררת איתה את הגרעינים. כך יכולים הגרעינים "לזרום" לקצהו של אבוס מתוך ממגורה הניצבת מאות מטרים משם.
טימונס מסכם את יתרון המערכת הממוחשבת שלו:
Viper נועד ליצור תנאי מחיה נסבלים בלול מכיוון שדחיסת חיות רבות יחד יוצרת בהכרח עומס קיצוני של חום, לחות, גזים רעילים, אבק ופתוגנים. עובדים אנושיים אינם יכולים לפעול ביעילות לשיפור איכות האוויר, ולכן לולים גדולים וצפופים אינם יכולים להתקיים ללא מכשור אוטומטי; התפתחות בקרת האקלים האוטומטית פתרה אפוא חלק מבעיות האקלים בלולים הקיימים עם המצאתה, אך בו-בזמן איפשרה הגדלה נוספת וציפוף נוסף.
בנוסף לכך, רמה כה גבוהה של אוטומציה הפכה חיונית לתעשייה מכיוון שהעופות זקוקים לאקלים הרבה יותר אחיד מבעבר. לא זו בלבד שהלול הריק שלל מהם את האפשרות למצוא בכוחות עצמם מקום נוח יותר מבחינת חום, לחות או ניקיון, אלא גם הברירה המלאכותית פגעה באופן מכריע בעמידות שלהם לשינויים אקלימיים. המערכת הממוחשבת חייבת לספק לעופות אקלים אחיד ומדויק כי מדובר ביצורים מוחלשים, שלא יעמדו היטב בתנאים משתנים. במובן זה, המערכת הממוחשבת סיפקה מענה לחלק מהבעיות התורשתיות שמהם סבלו העופות בימי המצאתה, אך אגב כך היא איפשרה הקצנה נוספת של העיוותים התורשתיים.
המחסום הראשון ליצירת תגובה אישית אוטומטית הוא הקושי של מכונות לזהות חיות באופן אישי. ככל הנראה, אין למתקנים כאלה תקדימים מכניים והם נוצרו רק עם התפתחות האלקטרוניקה. ב-1971 נרשם בארצות-הברית פטנט לזיהוי אלקטרוני של פרות (מס' 3557758). הממציא, קית' מלקולם לק מאנגליה, הסביר שמדובר ב"מערכת לזיהוי פרות אינדיבידואליות שנועדה לשילוב בסידור לשליטה בחליבה ובדרישות התזונתיות האינדיבידואליות של פרות." ההמצאה שוכללה בהדרגה, והחל משנות ה-80 פעלו בהצלחה מערכות לפי העיקרון הבא: הפרה נושאת על גופה (למשל: בקולר על הצוואר) תג שניתן לזיהוי מרחוק על-ידי מערכת אלקטרונית. ברפת מוצבים מספר מתקני זיהוי אלקטרוניים, שאוספים מידע באופן אוטומטי, כגון משקל הפרה וכמות החלב שהיא מפיקה. מידע זה מצורף לפרטים כגון תקופת התחלובה שלה, מועד ההזרעה, מועד ההמלטה הצפוי וכו'. המידע כולו משמש לחישוב אוטומטי של הרכב המזון וכמות המזון הדרושים לכל פרה. כאשר פרה ניגשת לאכול, היא מזוהה אוטומטית, והמערכת מכינה עבורה את המנה המיוחדת לה.
יתכן שמשפחת איכרים מסורתית, המחזיקה פרה אחת ועשר תרנגולות, עולה בכישורי הטיפול שלה על כל רובוט דימיוני. אולם משק תעשייתי הוא מפעל, ובני-אדם אינם מיטיבים לבצע עבודת מפעל פשוטה: זה קשה מדי פיזית, משעמם ומסוכן. כשם שעבודות מפעל מונוטוניות היו שלב-ביניים בדרך לאוטומציה מלאה של מפעלים לייצור מכונות, כך גם עבודות מפעל מונוטוניות – כגון הצמדת גביעי ואקום לפטמות של מאות פרות – הן שלב-ביניים בדרך לאוטומציה מלאה, ללא מעורבות אדם. בין הפועל האנושי לבין המפעל החקלאי קיים קונפליקט הכרחי, שאחת מהשלכותיו היא הזנחה ולעתים התאכזרות; אולם הרובוט נוצר לעבודה החקלאית בלבד ולכן אין קונפליקט בינו לבין החיות. מטעם זה הוא משאיר לחיות חופש פעולה מסוים, ואגב כך מאפשר לגייס את התנהגותן כחלק מהניצול שלהן – בדומה להתנהגותן של חיות מאולפות.
רשימת היתרונות של Astronaut ברפתות חלב, כמו זו של Viper בלולים, אינה מבטיחה שמצב החיות במשקים עתיד להשתפר עם הגברת האוטומציה. את חופש הפעולה היחסי שיעניקו רובוטים לחיות, יביס ודאי הדחף הכלכלי להגברת הייעול על חשבון החיות: צפיפות מוגברת, ברירה מלאכותית לגוף "יצרני" יותר, וכדומה. מעבר לכך, טיפול יחידני יוקדש כנראה גם בעתיד רק לחיות בעלות ערך כלכלי גבוה, ואילו עופות ודגים יטופלו באופן הדומה יותר לטיפול בצמחים בחממה – בתור מסה בלתי מובחנת של יצורים חיים.
אמנם לכאורה, לא מדובר בהכרח בהגברת הניכור: המערכות האוטומטיות ביותר מספקות מידע רב על החיות, שלא עמד לרשות החקלאים במערכות פחות אוטומטיות. אולם באיזה מידע מדובר? הייצוג הממוחשב של מידע שנאסף ועובד בכלים אוטומטיים, מוגש לחקלאים בתור מציאות מדומה (וירטואלית) שיש בה חיות מדומות. מעבר לשימוש נדיר ושולי במצלמות, הייצוג של מתקן הכליאה על המחשב אינו דומה למתקן כליאה במציאות, והייצוג של החיה אינו דומה לחיה. מדובר בגרפים ובטבלאות, הכוללים מידע מגוון, ערוך ומסודר. לא מדובר בסתם סיכום נוח של נתונים, אלא במציאות שבה הגרפים והטבלאות הם "החיה" עבור החקלאי. מובן שרובוט החליבה, למשל, מספק נתונים על פרות ממשיות, אלא שהקריטריון לאיסוף אוטומטי של מידע על הפרות הוא הרלוונטיות של המידע לשיקולים כלכליים. כל מידע שאיננו רלוונטי – ובכלל זה רוב חיי החברה וחיי הנפש של החיה – חסר לחלוטין ב"חיה המדומה" – והחקלאי לא יוכל להתרשם מהחסר אפילו באופן אגבי ולא מודע, כפי שקרה במשק שבו הוא עדיין הרבה לבקר.
במשק המסורתי או במשק תעשייתי עם חיות מעטות, הצטיין יחס החקלאים לחיות באידיאולוגיה גלויה של שליטה וניצול. במשק תעשייתי המוני שפועל ברמת האוטומציה הנפוצה כיום, פינתה האידיאולוגיה את מקומה לניכור, שנשען על מגע מרוחק עם המון חיות אנונימיות ותיווך רב של ציוד. אם כך היה עד כה – הרי שבמערכות האוטומטיות ביותר, אפילו מושג הניכור בשימושו המקובל כבר לא יבטא כראוי את אופי היחסים בין החקלאים לחיות. בעולם שבו המגע הישיר עם המון החיות יפנה את מקומו רק למגע עם ייצוגים ממוחשבים – חיות מדומות – אין עוד משמעות ליחסים חברתיים, אפילו יחסים שלא נותר מהם אלא ניכור קיצוני. ל"וירטואליזציה" של החיות במערכות האוטומטיות ביותר יש אפוא השלכות מוסריות עגומות. בעולם של חיות מדומות, המוסר אינו רלוונטי: חיה מדומה היא לא יותר מייצוג של יחידת ייצור, ולכן אין צורך להתחשב בה, או אפילו לדכא לבטים רדומים בעניין ההתחשבות בה.
אוטומציה כבדרך-אגב
חייהם של בעלי-חיים במשקים חקלאיים תעשייתיים גדולים, מנוהלים כיום במידה רבה על-ידי ציוד אוטומטי. מערכות אספקת המזון, אספקת המים, בקרת האקלים, התאורה, פינוי הפסולת ומערכות נוספות – פועלות ללא פיקוח אנושי ישיר אלא באמצעות תגובה מתוכנתת מראש של ציוד חקלאי. האוטומציה במשקי בעלי-חיים התפתחה במקביל לאוטומציה בתעשיות אחרות, ללא תשומת-לב מיוחדת להשגת שליטה מכנית בחייהן של חיות דווקא.הניכור הכרוך באוטומציה בולט לעין ומעורר חשד שהציוד האוטומטי פוגע בחיות, אך ההמצאות האוטומטיות לא גרמו ישירות לסבל או לדיכוי הדחפים הטבעיים. למעשה, באופן נקודתי, כמעט כל המצאה חדשה דווקא שיפרה את איכות החיים במשק בהיבט מסוים. זאת, בדרך-כלל, מאחר שההמצאת הציוד האוטומטי באה לענות על התדרדרות בתנאי החיים במשק, לרוב כתוצאה מהניסיון להחזיק חיות רבות יותר ויותר בצפיפות גוברת, מבלי לתת לכך מענה מספק בהשקעת עבודה. כך, כשמביטים על התהליך ההיסטורי הכולל, מסתבר שהאוטומציה תרמה בעקיפין להתדרדרות תנאי החיים במשקים, כי פיתוח המכשור האוטומטי עודד את התרחקות החקלאים מהחיות ואת הכחדת תנאי החיים הטבעיים.
בבריטניה, חלוצת התיעוש החקלאי, התרחקות החקלאים מהחיות החלה זמן רב לפני הופעת האוטומציה, בתהליך הדרגתי של הגדלת מספר החיות שכל חקלאי אחראי עליהן. שינוי היחס המספרי בין החקלאים לחיות הוא חלק ממגמת הייעול של השיטות החקלאיות. הייעול כפרויקט מתמיד ודאי נראה כיום בעינינו מובן מאליו – הרי כך מתנהל העולם בימינו – אולם מדובר בגישה המנוגדת לרוח החקלאות המסורתית, אשר בוטחת לא בחידוש המתמיד אלא בניסיון הבדוק של הדורות הקודמים. המסורתיות נשחקה בחקלאות הבריטית במשך מאות שנות מאמצי ייעול, והמצאת פרטי ציוד אוטומטיים בבריטניה ובארצות-הברית כבר לא נתקלה בהסתייגויות ניכרות.
החיים בזבל
ארכיטקטורה מניפולטיבית
במרעה החופשי אין מקום רב לאוטומציה, אך מבנים סגורים היוו משלב מוקדם מוקד לפיתוח ציוד אוטומטי. תשומת-לב רבה הופנתה לפיתוח ציוד כזה בתחום שהוא אולי השנוא ביותר על החקלאים: פינוי הצואה והשתן של בעלי-החיים הכלואים.את ניצני האוטומציה אפשר לזהות עוד קודם לשימוש במכונות – בארכיטקטורה של המבנים. החל בשלב מוקדם בהיסטוריה של הכליאה החקלאית, מערכות הניקוז של הפרשות ומים במכלאות נועדו לחסוך עבודת ניקיון לחקלאים. לרצפה המשופעת, שנועדה לניקוז שתן ותשטיפים, יש היסטוריה ארוכה מאוד; אך רצפת הטפחות היא ככל הנראה המצאה מודרנית. הכוונה היא למעין רצפה כפולה: החיות עומדות על פסי עץ שביניהם רווחים צרים, וההפרשות נופלות דרך הרווחים למפלס תחתון. שיטה זו, שעדיין מקובלת להחזקת "עגלי חלב", מתוארת בספר הדרכה חקלאי בריטי כבר ב-1802, "לוח-שנה ומדריך חודשי לחקלאי המודרני."
רצפת טפחות נועדה באופן מוצהר להגן על העגלים מפני התבוססות בהפרשותיהם והיא אכן עושה זאת במידה מסוימת של הצלחה. אולם למעשה היא נועדה לחסוך עבודה: רצפת הטפחות מבטלת את הכורח לנקות בתכיפות ומאפשרת להסתפק בניקיון תקופתי של המפלס התחתון. ללא טפחות, יש הכרח לספק לחיות מצע סופג ולהחליפו לעתים קרובות; אגב כך, המצע מספק לחיות רכות, אפשרות לוויסות חום (על-ידי התחפרות), ומשהו שניתן לנבור בו ולהתעסק בו. רצפת הטפחות, לעומת זאת, מקיימת רק פונקציה אחת תוך זניחת האחרות, בשם החיסכון בעבודה.
"עגלי חלב" (בגידול קבוצתי) על רצפת טפחות: ההפרשות נופלות בין הרווחים למפלס תחתון, אך הטפחות מטונפות וחלקלקות. צולם באילות, 7.2.2008.
אם החיסכון נראה לנו כמניע מובן מאליו, כדאי לזכור שעבודה חקלאית רבה אינה הכרחית לחקלאות: העבודה הנדרשת להחזקת חיות במרעה חופשי מעטה ביותר בהשוואה לעבודה הנדרשת להחזקתן בתנאי כליאה. כך, ההפרשות של בעלי-חיים במרעה חופשי בשטח נרחב אינן מחייבות עבודה חקלאית – למעשה, הן עשויות להגביר את פוריות הקרקע. הכליאה, לעומת זאת, מחייבת הרבה יותר מהקמת קירות: מדובר בהחלפת האקולוגיה הטבעית באקולוגיה מלאכותית. במקום "ניהול" עצמי של החיות המשתלבות בסביבתן, החיות נכלאו במתחם שמחייב ניהול מבחוץ: להכניס לתוכו משאבים ולסלק פסולת. עומס העבודה העצום מהווה תמריץ להחלפת עבודת החקלאי בפעולות אוטומטיות.
בעוד שרצפת הטפחות שימשה ועדיין משמשת בכליאת חיות גדולות, כלובי תיל איפשרו להיפטר מהפרשות ביעילות גדולה עוד יותר בקרב חיות קטנות. בעזרת התיל הקל והנוח לעיצוב, וכן בזכות רמת היובש היחסית של לשלשת (זבל) עופות, הממציאים החקלאיים שחררו את מערכת הניקוז מהרצפה ופיזרו אותה לגובה. כבר בכלובים שהותקנו בקרונות ההובלה המוקדמים (למשל, בפטנט האמריקאי מס' 384913 משנת 1888) הונחו לוחות מתכת שניתן לשלוף אותם ולנקותם בין הכלובים הערוכים בסוללות במספר קומות.
מבט מלמטה על רצפת רשת: ההפרשות נופלות לקרקע אך ללא מתקן פינוי, והלשלשת מצטברת בערמות ענק תחת הכלובים. צולם כפר הנוער שפיה, 22.3.2009.
מתקן פינוי מסתובב
כאשר גידול העופות הפך מעסק צדדי לתעשייה, הלולנים הוטרדו מהעבודה המושקעת בפינוי הלשלשת. ב-1896 רשם פרד דימוק מקליפורניה המצאה (פטנט 595121) שמשמשת בסיס לניקוי הלשלשת מכלובים עד היום, אף על-פי שהיא נועדה ללולים נטולי כלובים: מתחת למוטות העמידה של התרנגולות הונח מתקן איסוף לשלשת מסתובב. המתקן מורכב מיריעה המתוחה בין שני גלילים, וכאשר מסובבים גלגל, היריעה נעה בסיבוב אינסופי. בצד שאליו מסובבים את היריעה יש להב הנלחץ ליריעה ומקלף מעליה את הלשלשת לתוך מכל.הרעיון נקלט באיטיות. הוברט הארט מקונטיקט, בהציגו המצאה דומה ב-1915 (פטנט 1165252), כתב על מצב הלולים בזמנו: "ההפרשות שלהן [של התרנגולות] נאספות על רצפת הסככות, ובמרווחי זמן קבועים פחות או יותר אוספים אותן בחביות או בכלי קיבול מתאימים אחרים. זה דורש עבודה וזמן. בזכות ההמצאה שלי, התגברתי על מכשולים אלה." לאחר 12 שנים, מוסברת המצאה דומה של אורה ריינווטר מוושינגטון (פטנט 1807932) אשר מציעה להשתמש ביריעות נייר משומן ומחוטא לפינוי הלשלשת: "ניסיונות רבים נערכו לבנות לוח לשלשת מעשי ומתנקה-מעצמו, כדי לפטור את הלולן מהעבודה השחורה הבלתי נעימה ביותר שקשורה בעסק, אולם נמצא שקשה לבנות מתקן כזה מחומרים זולים ושבו-בזמן יהיה קל להפעילו."
המחשה של עיקרון פינוי הלשלשת הנפוץ גם כיום בלולי סוללה, מתוך פטנט אמריקאי 1165252, "מתקן ללינת עופות" של הוברט הארט מקונטיקט, 1915
פינוי לשלשת בכלובים
רוב לולי הסוללות שפותחו החל מסוף שנות ה-20, כללו מתקנים אוטומטיים דומים לפינוי לשלשת. באותה תקופה השימוש בחשמל בלולים כבר היה בגדר אפשרות מעשית, ובמתקנים הראשונים הייתה אפשרות הפעלה חשמלית שצוינה כבדרך-אגב, אולי מכיוון שהלולים לא היו ענקיים ולכן לא נדרשה הפעלה רציפה של המתקן. התפשטות האוטומציה של פינוי הלשלשת התעכבה יחסית לאוטומציה של חלוקת המים והמזון. רק ב-1958, בהמצאה שהגיש וונדל קול מקליפורניה לרישום (פטנט 2987038) חוברו יחד את כל פונקציות התנועה האוטומטיות בלול הביצים: חלוקת מים, חלוקת מזון, איסוף ביצים ופינוי לשלשת. לדברי וונדל, אחת ממטרות המצאתו היא "לספק מתקן לפינוי אוטומטי של זבל מסוללות הכלובים, ובכך לצמצם במידה ניכרת את הוצאות העבודה וגם להקטין את שטח הפינוי שיש לספק בין כלובים המונחים זה על זה אנכית." זוהי דוגמה לאופן שבו מאפשרת האוטומציה הגדלה של הצפיפות בבניין.שרטוט מוקדם של מתקן פינוי לשלשת אוטומטי מתחת לכלוב סוללה: פטנט אמריקאי 2264959 "סוללת הטלה" של ספרי ומקהפל מקונטיקט, פורסם ב-1941.
כיום ממשיך פיתוח מערכות אוטומטיות לפינוי לשלשת. למשל, אחת מהחברות הגדולות לציוד לולים, Big Dutchman, משווקת כלובי סוללה הדומים למדי לפיתוח של קול. בתחום של פינוי הלשלשת, השכלול הבולט ביותר בדגם לול UniVent של החברה הוא החיבור למערכת האוורור האוטומטית – האוויר מוזרם במדויק על הלשלשת הטרייה כדי לייבש אותה. עם זאת, ואף על-פי שהאוטומציה בתחום זה ותיקה מאוד, עדיין ניתן לראות בישראל ובמדינות אחרות לולי סוללות רבים שאין בהם שום מתקן אוטומטי כזה. גם בלולים אלה, הלולנים נאמנים לעיקרון של חיסכון בעבודה: הם פשוט מאפשרים לתלוליות ענקיות של לשלשת להצטבר מתחת לכלובים; בלא מעט לולים (כפי שנחשף בקנדה לפני שנים אחדות) הסוללות אפילו מונחות זו מעל זו והלשלשת מהכלובים העליונים נופלת על התרנגולות שכלואות מתחת, עד שהן סובלות מגירויים בעור ומפצעים מזוהמים.
מעבר לתעשיית הביצים
האוטומציה בפינוי ההפרשות פסחה על תעשיית בעלי-החיים הגדולה ביותר – תעשיית בשר העופות, שהתפצלה מתוך תעשיית הביצים. סיבה אחת לכך היא שגידול עופות לבשר בתוך כלובים לא הצליח כלכלית והם נותרו על הקרקע, ללא מניפולציות ארכיטקטוניות. סיבה נוספת היא שגידול העופות הפך בהדרגה להיות כה מהיר, עד שהם נשלחים לשחיטה בהיותם בני 7-6 שבועות ואף פחות מכך, וכמות הלשלשת שמצטברת על קרקעית הלול נותרת מוגבלת. לאחר המשלוח למשחטה מסלקים את המצע המזוהם, מחטאים את רצפת הבטון ומפזרים מצע חדש עבור הלהקה הבאה.חזירים צעירים במפלס מוגבה על גבי רצפת פלסטיק מחורצת, שמתפקדת באופן זהה לרצפת טפחות. בהיעדר מתקן אוטומטי לאיסוף הפרשות ולפינוין, החזירים שבמפלס התחתון סובלים. צולם באעבלין, 25.7.2007.
לסיום, נזכיר שתעשיות החלב והחזירים, שאמנם לא עברו לגידול בכלובי סוללה על כל האוטומציה הקשורה בכך (מלבד גידול זמני של גורי חזירים בכלובים), מייצרות הרבה יותר הפרשות נוזליות מתעשיות העופות, ולכן הן מציבות אתגרים אחרים לפרויקט האוטומציה. במהלך רוב ההיסטוריה של ענפים אלה התמקדה הטכנולוגיה החקלאית במערכות ניקוז, ורק בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל באטייות להתפתח עניין בשאיבה אוטומטית של הזבל הנוזלי.
אוכל ומים ללא מגע יד אדם
לפני התיעוש
בעלי-חיים בסביבתם הטבעית דואגים לעצמם יפה למים ולמזון. חיות מבויתות, לעומת זאת, הובאו לאזורי אקלים מרוחקים, שם לעתים קשה להן למצוא מזון ומים. כליאת החיות בשטחים מגודרים או במבנים חייבה כמעט תמיד לספק להן לפחות חלק מהמזון והמים באופן מלאכותי. במשק האירופי הביתי שלפני תיעוש החקלאות, אמנם הניחו לחיות רבות ללקט בחופשיות מזון טבעי בעונות המתאימות, בשילובים שונים עם שאריות מטבח ומספוא מיוחד. חזירים ועופות עברו לעתים פיטום אינטנסיבי בתאים קטנים, הכרוך כמובן בעבודה רבה וראוי לדיון נפרד.מתקן האכלה בלול מסחרי פשוט במזרח גרמניה, 1966, עם 500 תרנגולות ו-1,000 אפרוחים. מכל העץ שבמרכז הוא כנראה מנגנון אוטומטי פשוט ביותר, אולם השימוש בדלי לחלוקת מזון מעיד על עבודה רבה, המחייבת את האיכרה לשהות הרבה בקרבת התרנגולות. (צילום: Steffen Ritter, הארכיון הפדרלי הגרמני)
ניצני האוטומציה הופיעו בשגרת המשק היומיומית עוד בטרם התגבשה תעשייה של ממש. למשל, בקובץ סקוטי של מאמרים חקלאיים מ-1829, נכלל "דיווח על מתקן האכלת עופות משופר מברזל" מאת ג'ון ביירד ובצירוף איור (עמ' 405):
"חיסכון הוא ההמלצה הגדולה של מתקן האכלת עופות זה. הוא נועד לאצור כ-145 ק"ג של תבואה, אף לא גרגר אחד יכול להיאבד. כאשר ממלאים אותו, הוא לא דורש יותר טרחה, כי הגרעין נופל לתוך קולט [אבוס] למטה, והעופות מלקטים אותו משם; והכיסויים שעליו, שנפתחים על-ידי מוטות עמידה, וכיסוי הברזל מלמעלה שמובטח על-ידי מנעול, שומרים לחלוטין על הגרעינים מפני הגשם, כך שהעופות מקבלים זאת תמיד יבש למדי, ודבר מלבד משקלה של התרנגולת על מוטות העמידה אינו יכול לפתוח את המכסה שמעל לקולט התחתון, דרורים וציפורים קטנות אחרות מורחקות לחלוטין, בעוד שהסורגים המוצלבים שדרכם מנקרים העופות, מונעים מבקר ומחיות גדולות אחרות מלהגיע לגרגרים. מדהים באיזו קלות העופות לומדים לדלג אל המוטות, וכך לפתוח את הכיסוי של הקולט שמכסה את התבואה."
מתקן אוטומטי להאכלת עופות, סקוטלנד, 1829. (מתוך: Transactions of the Highland and Agricultural , Society of Scotland, Volume 3, עמ' 405).
מתקן זה (שאולי קדמו לו מתקנים אוטומטיים אחרים) כולל בתוכו היבטים של האוטומציה בתחום חלוקת המזון והמים, שישלטו בחקלאות במשך למעלה ממאה שנה לאחר מכן. עבודת האיכר (וסביר יותר במקרה זה – עבודת האיכרה, שכן הטיפול בעופות לפני התיעוש נעשה בעיקר על-ידי נשים) הועברה ברובה לידי המתקן. במקום כוח אדם, שני כוחות אחרים מניעים את המתקן: הגרביטציה – שדוחפת גרגרים מהמכל הגדול לתוך האבוס ברגע שמתפנה שם מקום; והחיות עצמן – שלומדות להפעיל לחץ על דוושה כדי לגרום למנגנון לשחרר מזון שאינן יכולות להגיע אליו ישירות (למשל, על-ידי ניקור המכסה). התכנון ההנדסי המדויק יצר מערכת אקולוגית מלאכותית, המקיימת חיות באופן סלקטיבי וללא מגע יד אדם, כמעט. אם המתקן פועל כהלכה, האיכרה לא נדרשת עוד לפזר מזון, לגרש חיות זרות, לנקות, לכסות וכדומה. לכאורה, מלבד ההשקעה הכספית בתבואה ומילוי המתקן מדי פעם, לא נותר אלא "לקצור את היבול" – לנצל מבלי לטפל, בדומה לניצול חיות במרעה חופשי לחלוטין.
אכילה והתעמלות
המתקן הסקוטי מתוחכם יחסית לרוב מתקני ההאכלה שנמצאו בשימוש כמאה שנה אחריו. הפטנט העיקרי שהשתרש הוא החזקת תבואה במכלים גדולים בעלי תחתית דמוית-משפך, שדרכה זורמת התבואה לתוך האבוסים. הצלחת המתקנים האלה בהרחקת החקלאי מהמשק לא הייתה מושלמת, כי מתקנים שונים לא מנעו היטב זיהום מלשלשת וחדירת מים.ניצול כושר הלמידה של העופות להפעלת מנגנונים מכניים פשוטים התעורר בראשית המאה ה-20, במחשבה שהתרנגולות הכלואות זקוקות להתעמלות מבחינה בריאותית או נפשית. במשך למעלה משני עשורים פורסמו המצאות כאלה, של "מכשירי עימול" (exerciser). נזכיר כאן המצאה אחת כזו בזכות העניין שבה, אם כי נראה שהיא לא זכתה להצלחה.
מתקן ההאכלה וההתעמלות של הנרי ה. האנום, 1906 (פטנט 833717)
"מאכיל ומעמל עופות אוטומטי" של הנרי ה. האנום ממדינת ניו יורק (פטנט 833717) משנת 1906 מופעל על-ידי מתקן עמידה שהתרנגולת ניתרה עליו. משקל התרנגולת מפעיל כבל, המחובר למכל תבואה התלוי במרחק כמה מטרים משם, וכתוצאה מכך נפתחת דלת המכל ומשתחררת כמות קבועה של גרעינים. חרוט פח התלוי מתחת לגרעינים הנופלים משמיע קול אופייני כשהם נופלים עליו ומפזר אותם על הקרקע. התרנגולת (ומן הסתם גם תרנגולות אחרות ששמעו את קול נפילת הגרעינים) צריכה אפוא להתהלך ולחפש את מזונה. האנום מציע להציב את המתקנים האלה בזוגות זה מול זה, כך שבמהלך חיפוש הגרגרים שנפלו עם הפעלת המתקן הראשון, התרנגולת תנתר על מתקן העמידה השני – וכך תיפול שוב מנת מזון בצדו השני של הלול. המדובר אפוא במתקן שמחליף את האיכרה לא רק באספקת המזון, אלא גם בכך שהוא "קורא" לתרנגולות לבוא לאכול ומוליך אותן "אחריו". המצאות כאלה, המנסות לענות באופן מלאכותי על צרכים התנהגותיים של החיות, נכחדו עם העלייה ברמת התיעוש של משק העופות (הנושא שב להיות אקטואלי רק בדור האחרון, בעקבות רפורמות רווחה).
תרנגולים כיום: מתקני ההאכלה מבוססים על יעילות כלכלית בלבד; הפעלת העופות בהשגת המזון אינה באה בחשבון גם משום שהם מתקשים ללכת, עקב ברירה מלאכותית אינטנסיבית. (צולם בניר משה, 24.8.2009)
המים זורמים למטה
כוח הגרביטציה היווה בסיס לראשית האוטומציה גם באספקת מים לחיות. מאחר שמים מזדהמים ביתר קלות ממזון ועלולים להפיץ מחלות, אספקת מים טריים לשקתות פתוחות היא עבודה אינטנסיבית אף יותר מאספקת מזון. ככל הנראה, בנוסף לכך, נראה שההסתמכות הגוברת על מזון יבש במקום ריבוי המזון הלח במשק הביתי (לפחות בעופות) הגבירה את הצורך בהשקיה. תנאים אלה היוו אפוא תמריץ ברור לאוטומטיזציה. ב-1884 פורסם בארצות-הברית פטנט (מס' 294932) למתקן שתייה לעופות, הדומה במראהו לפעמון המוכר מתקופות מאוחרות יותר. אולם למעשה מדובר במכל מים שברז קטן מותקן בחלקו התחתון, והמכל מוקף בתחתיתו במעין צלחת, שאליה נשפכים המים. זהו מתקן דומה למיחם (סמובר) המוחזק כיום במשרדים רבים: מיקום הברז בחלקו התחתון של המכל מקל מאוד על מילוי כוסות משקה, אך אדם חייב לפתוח ולסגור את הברז בכל פעולת מילוי.מים ולחץ אטמוספרי
מן הסתם, הפטנט שלעיל התבסס על רעיון שכבר נעשה בו שימוש נרחב בעבר. אולם בשנה שלאחר מכן המציא אלכסנדר ק. בייטס ממסצ'וסטס מתקן השקיה אוטומטי (פטנט 328749): מכל מים שבחלקו התחתון יש פתח המחובר לשוקת, והמים עוברים מהמכל לשוקת באופן חופשי. כמות המים שעוברת לשוקת מוגבלת לגובה הרצוי על-ידי הלחץ האטמוספרי (לחץ האוויר על פני המים) עקב התאמה בין גובה השוקת, גובה הפתח למעבר המים וגובה צינור פתוח שנמצא בתוך המכל. התוצאה: ברגע ששותים מהמים שבשוקת, מיד עוברים מים בכמות זהה מתוך המכל אל השוקת, עד שהמכל מתרוקן. כך ניתן אפוא להימנע ממילוי שקתות יומיומי ולהסתפק במילוי תקופתי של המכל – זאת לפחות באופן עקרוני, כי זיהום המים ותקלות אחרות המשיכו לעכב את הרחקתם המלאה של עובדי המשק מהחיות.מתקן שתייה אוטומטי דמוי-פעמון, הכולל מכל גדול ושוקת שגובה המים בה מווסת על-ידי הלחץ האטמוספרי. (פטנט 997313 של ארון ב. מו, 1911)
מתקני שתייה נוספים המתבססים על הלחץ האטמוספרי פותחו במשך עשרות שנים לאחר ההמצאה שלעיל. פטנט 2800878 של ג'ון ס. פטרסון מאיווה הוא אולי הפיתוח האחרון מסוג זה בארצות-הברית. ההצעה הוגשה ב-1955, ושם נכתב:
"ההליך הרגיל בהשקיית חיות משק ועופות הוא להציב שקתות מים מתאימות במקומות הרצויים. לרוב, שקתות מים אלה עוברות מילוי במידת הצורך מתוך מכלית או מחביות שהוצבו על משאית [שאיננה מכלית]. מכיוון שהמכלית בדרך-כלל לא בשימוש אלא כאשר מספקים מים, ברור כשמש שמערכת זו אינה מעשית במידה שהיא דורשת העברת מים נוספת, בנוסף על שקתות מים קבועות."
החידוש של פטרסון הוא רק בשחרור המשאית למשימות אחרות – הוא תכנן מכלית המוצבת על גלגלים נפרדים ונגררת מאחורי רכב משא. אם כן, בתקופה כה מאוחרת בהתפתחות תעשיות בעלי-החיים, אנשי התחזוקה של המשק עדיין עסקו בהובלת מים פרטנית למשקים וחיברו כל מכלית בנפרד למערכת מתקני המים. אין ספק שעבודה כזו שונה מאספקת מים ללהקה ביתית קטנה, אולם עדיין מדובר בשיטה מסורבלת, שקשה ליישם במשקים ענקיים.
תרנגול שותה משוקת דמוית-פעמון בלול תעשייתי. (צולם בניר משה, 24.8.2009)
הקדמה לתיעוש מלא
השימוש בלחץ האטומוספרי לא איפשר את רמת האוטומציה הדרושה בלולים של רבבות עופות. הרחקת העובדים מלולי הענק דרשה המצאה אחרת, ותיקה כמעט כמו מתקני הלחץ האטמוספרי. ואילו בתחום מתקני המזון, השיטה הבסיסית שתוארה לעיל – האכלה באמצעות מכל מזון גדול ומוגבה שמזון נשפך ממנו לאבוס שמתחתיו – המשיכה להתפתח עד ראשית שנות ה-50, אז הוחלפה גם היא ברמת אוטומציה הרבה יותר גבוהה. עם זאת, מידה מסוימת של הפעלה אוטומטית בשיטות הישנות שרדה לעתים בתעשיות החזירים והבקר.אוכל מהיר ומים בלחץ
לול ביצים מיושן מאוד במונחי התעשייה כיום – אך אפילו לול כזה מרושת בצינורות כחלק ממערכת אוטומטית כוללת לאספקת מזון ומים. צולם בבארותיים, 15.8.2008.
לקראת האחדה
מאפיין מרכזי של כל מתקני האכילה והשתייה שסקרנו עד כה הוא העובדה שהם נפרדים זה מזה. אפשר להקים בעזרתם משק גדול אם מפזרים בו מתקנים רבים כאלה וממלאים אותם אחד-אחד. עבודה כזו אינה דומה לטיפול בחיות במשק משפחתי קטן – מדובר באחזקת מתקנים, בסבלות או בנהיגה. מנקודת המבט החקלאית-תעשייתית, מדובר בבזבוז זמן עבודה יקר. הציוד האוטומטי "המושלם" צריך לפעול בכל המשק כמערכת אחת ולהפוך את העובדים החקלאיים למיותרים.מים בקרונות הובלה
כמו בתחומי אוטומציה רבים במשק החקלאי, כך גם בתחום אספקת מים, הניסיונות העקביים המוקדמים ביותר לבניית מערכת אוטומטית כוללת נערכו ברכבות האמריקאיות ברבע האחרון של המאה ה-19. בתנאי הצפיפות והבהילות של הובלת חיות ברכבת למשחטות מרוחקות, נוצר לחץ להאכיל ולהשקות את החיות במהירות המרבית. אם במשק היעדר מתקן יעיל גרר זמן עבודה נוסף, הרי שברכבת פשוט העדיפו להצמיא ולהרעיב את החיות אם היה צורך להורידן מהקרון כדי להאכיל ולהשקות אותן. ג'ורג' ברטון מניו המפשייר הסביר ב-1880 מדוע המציא מתקני שתייה ומים המאפשרים לחיות לשתות ולאכול בתוך הקרון (פטנט 251695):"עד כה בקר הובל כשהוא דחוס בצפיפות ללא מזון ומים למרחקים ארוכים, וכאשר פרקו אותם להאכלה ולהשקיה, מלבד אובדן הזמן הרציני, היו קשיים רבים ואכזריות כשהכריחו אותם לשוב לתוך הקרונות."
למעשה, כבר ב-1876 נרשם פטנט על שוקת שהוצבה בתחנה, לאורך הרכבת, ואיפשרה לחיות לשרבב ראש החוצה מהקרון ולשתות. המערכת נועדה ל-40 קרונות לפחות, וככל הנראה היא נועדה למילוי בבת-אחת.
אחד ממתקני ההשקיה הפשוטים ביותר לבקר ברכבות: צינור המחובר לדליים לצד הרכבת, והחיות אמורות לשרבב ראש מהקרון ולשתות. מתוך: פטנט אמריקאי 237641, "מתקן להאכלת והשקיית חיות משק בקרונות" של אלפרד ד. טינגלי, 1881.
סביב 1880 הומצאו עשרות מתקנים המאפשרים להשקות ולהאכיל בקר, חזירים וכבשים בתוך הקרון. השיטה הבולטת ביותר התבססה על מכל מים גדול שהותקן בגג הקרון (מעליו או תלוי מתחתיו) ועל מערכת צינורות שפיזרה מים בו-זמנית לכל השקתות שבקרון ברגע שפתחו את שסתום המכל.
שיטה זו שימשה גם להשקיית חזירים וכבשים ברכבות, וכאן נדרשו מערכות מסועפות יותר כי חיות אלה הובלו בשני מפלסים. ההשקיה נכשלה לעתים קרובות בגלל הצפיפות העצומה שבה הוחזקו החזירים, עד שלא יכלו להגיע למים. המערכות הסתעפו עוד יותר בהובלת עופות. פטנט שרשם ג'יימס נולן מדטרויט ב-1890 (מס' 425241) מתאר הובלת מים בו-זמנית ל-72 כלובים, הערוכים בארבעה מפלסים.
ממתקן שתייה למערכת צינורות
השליטה הכוללת במערכת ההשקיה התקדמה לאט יותר במשקים החקלאיים עקב לחץ עבודה מתון יותר, חופש תנועה יחסי של החיות בדרכן לשתות ולאכול, ומרחקים הרבה יותר גדולים להזרמת מזון ומים. אפילו כלובים לפיטום עופות תוכננו בנפרד ולא בתור לול אחד. במשך כיובל שנים לאחר הקרון של נולן להובלת עופות, פותחו למעלה ממאה מתקנים להשקיית עופות במשק, וכמעט כולם תוכננו כמתקן בודד. השקיית עופות נתפסה עדיין במידה רבה כטיפול (husbandry) ולא כמרכיב בניהול מפעל; רק בודדים מבין המהנדסים החקלאיים חשבו על הלול כמערכת אחת המרושתת בצינורות. פטנט ראשון מטיפוס זה (מס' 428838) אמנם פורסם במקביל לקרון של נולן, אך לא עורר עניין רב: מכל מים מוגבה המחובר לצינור תת-קרקעי, שממנו יוצאים במרווחים מסוימים צינורות אנכיים עם גביע בקצה כל צינור; גובה המים בגביעים נקבע לפי כמות המים שהוזרמה לצינור התת-קרקעי.מצוף-שסתום
ויסות זרימת המים נותר מסורבל ללא שימוש בשסתום אוטומטי. שסתום כזה הוצע לשימוש במשקי בעלי-חיים כבר ב-1873, במתקן שתייה לסוסים (פטנט 138659). העיקרון משמש עד היום ב"ניאגרה" של השירותים: מכל ההדחה מתמלא במים הזורמים באופן חופשי מברז פתוח, שבקצהו שסתום; במכל יש מצוף המחובר לשסתום; ככל שעולים פני המים במכל, כך עולה איתם המצוף ודוחף את השסתום, עד לסגירת הברז. המצאה זו, הפוטרת את עובדי המשק מפתיחת ברזים ומסגירתם, הפכה לגורם משמעותי בתיעוש משקי בעלי-החיים. התפתחות טכנולוגית מכרעת אחרת היא אספקת מים למשק בצינורות ובלחץ, במקום שימוש במכלים קטנים ומוגבהים. הטכנולוגיה הייתה קיימת כבר לפני ההגדלה הדרמטית במספר החיות במשק.קערת שתייה לעופות (5) המחוברת לברז עם שסתום הנשלט על-ידי מצוף (4). מתוך: פטנט אמריקאי 1103413, "מתקן שתייה לעופות" של ג'סי ג'. הייסטלי, 1914.
ב-1914 רשם נפי ג'קסון מנבאדה מערכת שמקבלת מים מצינור חיצוני לתוך מכל המהווה מאגר ביניים למים (פטנט 1148778). כניסת המים למכל מווסתת על-ידי מצוף ושסתום. מן המכל יוצא צינור (או מספר צינורות) שממנו בולטים כלפי מעלה במרווחים מסוימים צינורות צרים יותר, שבקצה שלהם גביע ומקום לעמידה לעופות. גובה המים בגביעים נשמר בהתאמה עם גובה מאגר הביניים. ג'קסון הסביר את מטרות המצאה שלו:
"לספק מתקן או מערכת שבה אספקת מים זורמים תישמר בכל עת וללא קשר לתנאי מזג-האוויר, תוך סילוק חוסר הנוחות והסכנה של החזקת מנורות לחימום מתקני המים לעופות בחורף, כפי שהייתה עד כה שיטה נפוצה למנוע קפיאת מים בגביעים. [...] לספק מערכת מתקני השקיה לעופות שתפוזר באופן נרחב באתרים נפרדים בבתי עופות שונים, שתקבל ללא הפסק מים מחוממים כשיש טמפרטורות נמוכות, ושיש בה באופן אופרטיבי אמצעי קישור עם מתקני שתייה נפרדים המחייבים התעופפות של העופות כדי להגיע למתקנים, ובכך נדרשת מהם התעמלות מתמדת והמתקנים נשמרים במצב נקי. [...] לספק מערכת שתעבוד עם 100 גביעים טוב באותה מידה כמו עם מספר מוגבל. מטרה זו הושגה בלול שלי, שם עבדה המערכת בהצלחה עם עשרים ושמונה גביעים."
ההמצאה של ג'קסון מאפשרת לבנות לול תעשייתי; אך ב-1914, מסתבר שאפילו 28 נקודות שתייה נחשבו עדיין כמערכת ניסיונית.
מים בכלובים
רק ב-1940 בקירוב החל הדגש בתחום פיתוח מתקני השתייה לעופות לעבור ממתקנים מבודדים למתקנים שכל אחד מהם מהווה יחידה אחת על פני ציר בלתי מוגבל של נקודות שתייה המחוברות ביניהן. בתקופה זו הגיעו מתקני השתייה האוטומטיים גם לכלובי תרנגולות. אלמר איגרהאם מניו המפשייר פיתח את אחד מהדגמים המוקדמים של כלובי סוללה (פטנט 2309458). בהסברו לפטנט (שהוגש לרישום ב-1939) מתגלים לא רק האתגר הטכני, אלא גם תפיסה מגובשת של הלול כמפעל:"לאחרונה נמצא שתרנגולות הן יצרניות טובות יותר ומתאימות יותר לשוק [כלומר, לשחיטה עבור בשרן אחרי תקופת ההטלה] כאשר הן מוחזקות כלואות בכלובים במשך כל חייהן היצרניים. [...] המשוכנות חייבות לקבל מים ומזון ולהישאר נקיות מבלי שיהיה צורך להוציאן מהכלובים ועם פעולות מעטות ועבודה מעטה ככל האפשר, ולכן אין זה מעשי אפוא לטפל במשוכנות כאינדיבידואלים. מערכות ההשקיה, ההאכלה והניקיון חייבות להיות מותאמות במיוחד לסוללות של הכלובים ולהוות חלק מהם ממש כמו הרצפה או הקירות או מתקני איסוף הביצים. [...] אף סוללה אינה מספקת למטרות מעשיות אלא אם מספר משתנים מותאמים במיוחד ומסוגלים להשתלב יחד במבנה בר-הפעלה ומואחד.
הסוללות שיוצרו עד כה לא סיפקו דרישות אלה. בחלק מהן, הסגירה הקדמית אפשרה לאחת המשוכנות לגנוב מאחרת או לריב איתה, ולעתים לברוח. בחלק היו מערכות שתייה שנסתמו, באחרות מערכת שבזבזה מים או נטתה להרטיב את המשוכנות. כל אחד מהפגמים האלה הופך את הסוללה כולה לבלתי ראויה."
הסוללות שיוצרו עד כה לא סיפקו דרישות אלה. בחלק מהן, הסגירה הקדמית אפשרה לאחת המשוכנות לגנוב מאחרת או לריב איתה, ולעתים לברוח. בחלק היו מערכות שתייה שנסתמו, באחרות מערכת שבזבזה מים או נטתה להרטיב את המשוכנות. כל אחד מהפגמים האלה הופך את הסוללה כולה לבלתי ראויה."
הפתרון שמציע איגרהאם דומה מבחינה טכנולוגית למתקן של ג'קסון, שתואר לעיל, עם שכלול בולט: לכל סוללה (קומה) של כלובים הותקן מאגר ביניים משלה, המווסת את זרימת המים לגביעים הנמצאים בכל הכלובים באותה סוללה. באיור של אינגאהם מופיעות שתי סוללות, אולם השיטה מאפשרת הקמת סוללות נוספות.
לול "חופש" כמערכת תעשייתית עם טיפול ישיר מזערי בתרנגולות: שני צינורות אספקת מזון (עם מכלים בקצה) וצינור אספקת מים, מאחור. צולם ברמת צבי, 10.9.2008.
טיפניות
אחת מהתקלות השכיחות במתקנים שלעיל, בעיקר כשצפיפות החיות גדולה – היא זיהום המים והפצת מחלות. הפתרון שהומצא לכך הוא לאפשר לעופות לשתות מים מטפטפים מתחת למתקן, במקום לטבול את המקור בגביע מים. רעיון זה מופיע בפטנט שפורסם ב-1931 (מס' 1811375), שם הוא נקרא "שסתום המופעל על-ידי גרביטציה" והוא מותקן בתחתיתו של מכל מים. השסתום בנוי מצינורית קצרה הפונה כלפי מטה, ומעין מסמר העובר דרכה וחוסם את נזילת המים מתוכה. המסמר אינו מהודק בתוך הצינורית – כל לחץ קטן, כגון נקירת תרנגולת, מזיז אותו מעט ממקומו ומאפשר בכך לטיפות מעטות לזלוג מטה, לפני שהמסמר שב לסתום את הפתח. הממציא, סטיוארט ווייסונג מקליפורניה, הדגיש את הקושי בבניית שסתום, שמחייב את העופות לשתות בתנוחה בלתי טבעית:"ברור שציפור אינה יכולה להיות בשליטה על מעבר המים לגרונה כשהוא נמצא כמעט בתנוחה אנכית. לכן ברור אפוא שאם לא תשתחרר באופן אוטומטי כמות קבועה מראש של מים לכל ציפור המקבלת מים ממקור שמעל לראשה, הציפור עלולה להיחנק, או במקרה הטוב תישפך כמות מסוימת של מים ותתבזבז."
מערכת טיפניות על צינורות מים, המאפשרת לרשת את כל הלול כמערכת השקיה אחת, יובל שנים לפני שהפכה הטכנולוגיה הזו לנפוצה. מתוך פטנט אמריקאי 1918566, "מתקן השקיה לעופות" של ג'יימס רוברט סדלייר, 1933.
המצאה זו, שמכונה "טיפנית" (nipple drinker) מהווה מתקן זעיר בהשוואה לגביעים ולפעמונים הישנים, והיא מתאימה במיוחד לתיעוש לולים, עם המוני טיפניות בתחתיתם של צינורות מים מוגבהים. פטנט על טיפניות בצינורות מים נרשם שנה לאחר ההמצאה הקודמת, אך המצאה דומה התפשטה במהירות בתעשיית העופות רק לאחר 1986. כיום נפוצים מאוד בלולים צינורות עם טיפניות (ושסתומים דומים המותאמים לחיות כבדות יותר, מתרנגולי הודו ועד לחזירים) אם כי שיטות השקיה אחרות שכיחות אף הן. המערכות החדשות כוללות מתקנים לוויסות לחץ המים, לאיזון השיפוע של צינור המים, למדידה ממוחשבת של כמות המים שנצרכו, ועוד; אולם העקרונות שאיפשרו השקיה אוטומטית של רבבות עופות, קיימים כבר עשרות שנים.
אפרוח שותה מטיפנית. כף הפלסטיק האדומה היא שכלול נפוץ של הטיפנית, שנועד למנוע דליפת עודפי מים לרצפת הלול. טיפניות אמורות להיות היגייניות יותר ממתקני שתייה אחרים, אך שימו לב עד כמה מזוהמת תכולת הכף. צולם ברמת ישי, 14.12.2008.
האכלה בשרשרת
לסיום, נשוב למתקני ההאכלה האוטומטיים, שהעמידו בפני פרויקט התיעוש שני מכשולים אחרים: ראשית כל, קשה לפזר אוכל מוצק – שאינו זורם כמו מים; ושנית, החקלאים מעדיפים במקרים רבים שלא לאפשר לחיות לאכול כרצונן (הן מעדיפות לאכול יותר מהמינימום הנחוץ למטרות "ייצור" יעיל). על המכשול השני לא נתעכב כאן, כי פתרונו לא היווה תנאי מהותי להגדלת המשקים; רק נציין שכבר ב-1880 נרשם פטנט (מס' 224278) שהציע לחבר מנגנון של שעון מעורר למכסה של אבוס כדי לפותחו רק בזמן קבוע מראש, והממציא הבהיר שהמצאתו "מכילה מתקן משופר להעברת מזון אוטומטית לחיות בכל זמן שנקבע מראש ללא ההכרח בתשומת-לב אישית בעת ההאכלה."מתקן לפתיחת אבוס המחובר לשעון מעורר. מתוך: פטנט אמריקאי 729675, "מאכיל זמן לחיות-משק" של מייקל סארספילד, 1903.
חוסר האפשרות להזרים מזון מוצק, חייב את התעשייה החקלאית בראשיתה להתקין ממגורה נפרדת בכל נקודת האכלה ולהסתפק ברמת אוטומציה נמוכה. ב-1936, סוללת הכלובים המובהקת הראשונה שנרשמה כפטנט (מס' 2055110) כוללת ניסיון ראשוני לפזר את הגרעינים רחוק יותר כדי לאפשר הקטנה של האבוסים, שעד אז נהגו להשאיר בהם מזון ליומיים-שלושה. המתקן היה מעין כף התלויה על ציר ומיטלטלת בכוח מנוע חשמלי, תוך שהיא מסיעה את הגרעינים ממקום נפילתם עד לגבול אורך הכף. מובן שמתקן כזה לא איפשר בנייה של אבוסים ארוכים.
תוכנית אחרת הוגשה למשרד הפטנטים האמריקאי במספר גרסאות נפרדות ב-1950 (הראשונה פורסמה לאחר שנתיים כפטנט 2581725): בקצוות האבוס קבועים גלגלי שיניים, המסתובבים בכוח חשמלי; בין הגלגלים מתוחה שרשרת המסתובבת איתם בסיבוב אינסופי, ובתנועתה היא גוררת איתה את הגרעינים. כך יכולים הגרעינים "לזרום" לקצהו של אבוס מתוך ממגורה הניצבת מאות מטרים משם.
תרנגולות בלול סוללות עם מתקני שתייה ואכילה אוטומטיים. בליטות הברזל בתוך האבוס הן מנגנון הסעת המזון (בנוסף לשרשרת שתוארה לעיל, ב-1956 נרשם פטנט לבורג שמסתובב על צירו תמידית בתוך האבוס וכך מסיע את הגרעינים). צולם בבארותיים, 15.8.2009.
סיכום
שילוב המערכות האוטומטיות להסעת גרעינים ולוויסות זרימת מים, הפך את הלולים, החל משנות ה-50, למפעלים ריכוזיים. ללא המתקנים האוטומטיים, לול ענק אינו שונה במהותו מלולים קטנים שחוברו יחד. אולם האוטומציה – בראש ובראשונה של מערכות ההשקיה וההזנה – איפשרה ניהול של רבבות עופות ממרכז בקרה אחד. "טיפול בחיות משק" הפך בפועל להפעלת מכונות: אדם אחד, לאו דווקא במלוא משרתו, "מאכיל" ו"משקה" רבבות בעלי-חיים בו-זמנית.הלול המגיב: בקרת אקלים ממוחשבת
תגובה פשוטה לגירויים משתנים
מתקנים אוטומטיים לאספקת מים ומזון מגיבים בחלקם לשינויים בסביבה. רבים ממתקני המזון והשתייה האוטומטיים שהומצאו ב-130 השנים האחרונות בקירוב, משחררים מים ומזון רק בתגובה למגע שיוזמת החיה. במקביל לכך פותחו מערכות אוטומטיות אחרות, שמגיבות באמצעות מכניזם פשוט לתנועה שמבצעת החיה. גדרות חשמליות, למשל, הוצעו לשימוש כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19, במטרה להרחיק כל חיה שנגעה בגדר – וסגרה אגב כך בגופה מעגל חשמלי. דוגמה אחרת למתקן מגיב היא דלתות אוטומטיות של לולים, שהומצאו אף הן בתקופה זו. הדלת פועלת באמצעות עיקרון של מנוף, המחבר בין דלת הלול לבין מוטות הלינה שבתוך הלול: כשהתרנגולות נכנסות ללול ועולות לישון, משקלן גורם לסגירת הדלת, וכשהן מתעוררות ויורדות מהמתקן, סילוק המשקל מביא לפתיחת הדלת. אלה הן תגובות פשוטות וקבועות, שפוטרות את החקלאים רק מעבודות מוגבלות. איכות התגובות של המכשירים השתנתה בשנות ה-80 של המאה ה-20, כשהמחשבים נכנסו לחקלאות ואיפשרו למערכות האוטומטיות להגיב באופן מורכב יותר. מערכות אלה מגיבות בחלקן לשינויים בסביבה, ובחלקן להתנהגות החיות; בכתבה זו נתמקד רק בסוג הראשון.בסוף המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 היה נפוץ השימוש בתיבות הטלה עם "דלת מלכודת". בתיבות אלה, משקל התרנגולת הביא לסגירת דלת התיבה כשנכנסה להטיל ובכך נמנעה הפרעה מצד תרנגולות אחרות. מתוך פטנט אמריקאי 842371, "דלת מלכודת", של הנרי נ. אלמי מהוואי, 1907.
ויסות טמפרטורה אוטומטי
כדי להגיב לסביבה, מערכות אוטומטיות זקוקות לחיישנים. החיישן המוקדם ביותר שנכנס לשימוש חקלאי הוא מד-טמפרטורה. החיישן ווסת-הטמפרטורה (תרמוסטט) שמבוסס עליו, חוללו מהפכה בתעשיית העופות בשנות ה-80 של המאה ה-19. עד אז, הדגרה מלאכותית לא הייתה בגדר אפשרות מעשית באירופה ובארצות-הברית. אמנם במצרים הייתה נהוגה הדגרה מלאכותית בהיקף תעשייתי מזה כ-3,000 שנה, אולם ההדגרה שם התבססה על עבודת מומחים, שחיו במידה רבה במבנה המכיל את המדגרה ולמדו לחוש בגופם את הטמפרטורה והלחות הרצויים. מיומנות ההדגרה הועברה מדור לדור כסוד מקצועי במשפחות המדגירים, וממילא מיומנות כזו לא התאימה למגמה המודרנית של צמצום העבודה במשק. ניסיונות ההדגרה המלאכותית המודרניים נכשלו בדרך-כלל, עד למדגרה (אינקובטור) של צ'ארלס אדוארד הירסון, שנרשמה כפטנט באנגליה ב-1881. הירסון ניצל את שיעור ההתפשטות השונה של מתכות שונות בטמפרטורות שונות כדי לווסת במדויק את טמפרטורת המדגרה, שהיא למעשה קופסה מחוממת. המדגרה של הירסון ויסתה אפוא את הטמפרטורה של עצמה, בהתאם לכוונון מדויק מראש; והיא עשתה זאת בהצלחה רבה יותר גדולה מכל לולן מודרני – הן משום שמד-הטמפרטורה של המדגרה מדויק יותר, והן משום שהוא נוכח במדגרה ללא הפסק.המדגרה של צ'ארלס א. הירסון מאנגליה, כפי שנרשמה בארצות-הברית כפטנט אמריקאי 298579, "מתקן לבקיעת ביצים באמצעות חום מלאכותי", 1884.
כניסת החיישנים ללול
המדגרות המוקדמות שימשו עד מהרה גם כאומנות – מתקנים להחזקת אפרוחים תחת טמפרטורה מווסתת אוטומטית. ויסות אוטומטי של הטמפרטורה בכלל הלול, שהוא חלל הרבה יותר גדול ומורכב ממדגרה, התעכב עשרות שנים. המתקנים האוטומטיים המוקדמים החליפו את עובד הלול בפתיחה ובסגירה של פתחי אוורור, או בהפעלה ובכיבוי של מתקני חימום. ב-1939, פטנט 2156101 של ווילט ומרקי מוויסקונסין הוא כנראה מתקן החימום הראשון לכלל הלול, שכולל ויסות אוטומטי. המתקן מבוסס על חיבור בין מד-טמפרטורה לבין מתקן לאספקת נפט לתנור החימום. בשנות ה-50 נכנסו לשימוש חיישנים נוספים, שתרמו בהדרגה ל"בקרת אקלים". ב-1954, רשמו אורוויל ורוברט שוונגר מפנסילבניה פטנט (מס' 2669392) הכולל לראשונה שימוש במד-לחות, בנוסף על מתקן חימום נפט אוטומטי ומתקן חשמלי לדחיסת אוויר החוצה. המערכת של שוונגר מתייחסת במפורש לאוויר שמעל קרקע הלול עד גובה 45 ס"מ; כלומר, החיישן האוטומטי מגיב לאזור המחיה של התרנגולות, בניגוד ללולן שמתרשם ממצב האוויר מבלי לשים לב לכך שראשו נמצא הרבה יותר גבוה.מחשוב הלולים
בשנות ה-80, עם כניסת המחשבים למתקנים החקלאיים, התאפשר לראשונה חישוב אוטומטי של נתוני הקלט המגיעים מהחיישנים שבלול (מדובר גם במתקנים חקלאיים אחרים, אך בקרת האקלים בלולים היא לרוב המשוכללת ביותר). החישוב איפשר מגוון גדול של תגובות משתנות ומדויקות, לפי נוסחאות כלליות שנקבעו מראש. ב-1987, הציע מייקל ב. טימונס מניו יורק מערכת כזו (פטנט 4700887), המבוססת על מעבד ייעודי או על חיבור למחשב IBM אישי. טימונס סיפק הסבר ממצה על חסרונות המערכות הישנות לבקרת אקלים:"לאחרונה, נערכו ניסיונות לספק בקרה ממוחשבת לסביבת לולי עופות. [...] אולם במציאות, מערכות ממוחשבות כאלה למעשה משעתקות את הבקרה הידנית של סביבת לולי עופות, ולכן הן לא מספקות. תכונה משותפת של כל מערכות הבקרה הקודמות האלה היא שהן עובדות על בסיס קריטריונים קבועים מראש, כגון טבלאות המספקות ערכים מפורטים לטמפרטורת האוויר וללחות היחסית, והן פועלות רק לפי ערכים קבועים-מראש אלה. מערכות כאלה לא יכולות לקחת בחשבון את השינויים הדינאמיים שקורים בתוך לולים מיום ליום והן אפילו פחות מסוגלות לקחת בחשבון שינויים משעה לשעה. שינויים דינאמיים אלה כוללים שינויים בסוג הרפד, תנודות במצב הרפד מאז הכנסת העופות, שינויים בעופות עצמם, הן בגודל והן בבריאות, שינויים בדגמי האכילה בתגובה לטמפרטורת האוויר, ושינויים בגורמים כגון טמפרטורת האוויר בחוץ והלחות."
טימונס מסכם את יתרון המערכת הממוחשבת שלו:
"ההמצאה היא מערכת מפושטת ודינאמית, שמגיבה לא רק לנתונים קבועים כגון מבנה הלול והסידורים המכניים, אלא למידע משתנה כגון מחירי הדלק, המספוא והחשמל, עלויות הפיקוח והעבודה ונתונים מחיישני הטמפרטורה."
מבט מבפנים על לול ביצים בן ארבע קומות, לעומת ייצוגו הממוחשב של הלול במערכת הבקרה שבמשרד. (צולם ברמות השבים, יולי 2002).
בקרת אקלים כיום
המערכת של טימונס תלויה עדיין בחלקה בהזנת נתונים ידנית, ואפילו בהערכה סובייקטיבית של הלולן על איכות האוויר ומצב הרפד. אולם גמישותו של מנגנון החישוב עודדה הגדלה של כמות הקלט האוטומטי – ריבוי חיישנים מסוגים שונים; וכן הגדלה של כמות הפלט – ריבוי מתקנים המופעלים על-ידי המחשב. כיום, החברה שמציגה את עצמה כמובילה בתחום הציוד לענף הלול, Big Dutchman, מציעה למכירה מספר מערכות ממוחשבות ללולים. מערכת Viper של חברה זו היא "מחשב אקלים וייצור", המתאם בין נתונים המגיעים מעד 23 חיישנים. לפניכם רשימת חיישנים חלקית: 8 חיישני טמפרטורה, 2 חיישני לחות, חיישנים נפרדים לאמוניה, לפחמן דו-חמצני, לחמצן, למהירות אוויר, ללחץ שלילי ולטמפרטורה מחוץ למבנה; זאת בנוסף למאזניים לשקילה אוטומטית של עופות, לשקילת המזון בממגורות ולמדידת גובה מי השתייה. במקביל לכך, Viper מפעיל עד 40 נקודות של חימום, קירור, ייבוש, תוספת לחות, סילוק אוויר, פיזור מזון ומים, הפעלת אורות וכיבוים, ועוד.מחשב Viper לבקרת אקלים של חברת Big Dutchman
מערכת על-אנושית
במבט ראשון נדמה ש-Viper תופס את מקומם של עובדי לול ופשוט מוריד עלויות של "ייצור" בשר עופות על-ידי חיסכון בעבודה. אולם המערכת אינה מחליפה עובדי לול המבצעים עבודת כפיים אינטואיטיבית. Viper אינו מתפקד, למשל, בדומה ללולן שעורך בלול ביקורת כדי לחוש בגופו אם האוויר חם ולח מדי, או מסריח מדי, ובעקבות זאת פותח חלונות או סוגר וילונות במו ידיו. "מחשב האקלים והייצור" מתפקד באופן דומה יותר לעובדים המפעילים מכשירים מבודדים, שהם כבר אוטומטיים במידה זו או אחרת. Viper קושר את כל התפקודים האלה יחד ומתאם ביניהם טוב יותר מפועלים. מאחר שהמערכת נוכחת תמיד בלול ופועלת ללא הפסק, Viper דומה לכאורה ללולן שגר בלול, עם העופות. אלא שהשוואה זו אינה רלוונטית כי מגורים תחת קורת-גג אחת עם "חיות משק" נעלמו במערב זמן רב לפני תיעוש החקלאות. "המסירות היתרה" של המערכת האוטומטית לעופות באה להחליף דורות של הזנחה אנושית וטיפול חלקי על-ידי מערכות אוטומטיות פחות גמישות, כפי שתיאר טימונס לעיל. מעבר לכך, סוג המידע שאוספים "מחשבי אקלים וייצור" והפעולות שמתבצעות לפי הוראותיהם, אינם דומים לעבודת פועלים: הפרדת איכות האוויר למרכיבים מוגדרים אינה פעולה אנושית, רמת הדיוק של החיישנים ושל מתקני בקרת האקלים עולה על היכולת האנושית, החישובים מסובכים יותר ממה שיכול אדם לבצע בזמן סביר, ומהירות התגובה של הציוד עולה בהרבה על מהירות התגובה של צוות אנושי.מאווררים להוצאת אוויר בלול רבייה בתעשיית הביצים (מימין) ופתח כניסת אוויר בלול סוללות. (צילומים: אוניברסיטת ג'ורג'יה)
מציאות ממוחשבת עגומה
תיאור חיובי זה של המערכת הממוחשבת מסלף כמובן את התמונה הכוללת. המערכות ה"על-אנושיות" היו עשויות לשפר את מצב החיות במשקים רק אלמלא היו מופעלות תחת תחרות כלכלית. תחרות זו דוחקת בחקלאים לנצל כל שיפור טכנולוגי כדי להפעיל לחץ נוסף על החיות – וכך לא מתממש הפוטנציאל של המערכת הממוחשבת להקל על תנאי החיים של החיות. בשלב שבו נעשה שימוש במערכות ממוחשבות כמו Viper, המערכת הממוחשבת אינה כלי גרידא לפתרון בעיות שנוצרו בדור האחרון של הלול התעשייתי, אלא היא אחד מהתנאים שמאפשרים ללול התעשייתי להתקיים.Viper נועד ליצור תנאי מחיה נסבלים בלול מכיוון שדחיסת חיות רבות יחד יוצרת בהכרח עומס קיצוני של חום, לחות, גזים רעילים, אבק ופתוגנים. עובדים אנושיים אינם יכולים לפעול ביעילות לשיפור איכות האוויר, ולכן לולים גדולים וצפופים אינם יכולים להתקיים ללא מכשור אוטומטי; התפתחות בקרת האקלים האוטומטית פתרה אפוא חלק מבעיות האקלים בלולים הקיימים עם המצאתה, אך בו-בזמן איפשרה הגדלה נוספת וציפוף נוסף.
בנוסף לכך, רמה כה גבוהה של אוטומציה הפכה חיונית לתעשייה מכיוון שהעופות זקוקים לאקלים הרבה יותר אחיד מבעבר. לא זו בלבד שהלול הריק שלל מהם את האפשרות למצוא בכוחות עצמם מקום נוח יותר מבחינת חום, לחות או ניקיון, אלא גם הברירה המלאכותית פגעה באופן מכריע בעמידות שלהם לשינויים אקלימיים. המערכת הממוחשבת חייבת לספק לעופות אקלים אחיד ומדויק כי מדובר ביצורים מוחלשים, שלא יעמדו היטב בתנאים משתנים. במובן זה, המערכת הממוחשבת סיפקה מענה לחלק מהבעיות התורשתיות שמהם סבלו העופות בימי המצאתה, אך אגב כך היא איפשרה הקצנה נוספת של העיוותים התורשתיים.
תרנגולי הודו סובלים מהחום בלול פתוח ונטול אוורור אוטומטי – שימו לב למקורים הפתוחים. (צולם באשתאול/צרעה, 2007).
תגובה אוטומטית אישית
מנה אישית לפרה
בלולים פועלות מערכות אוטומטיות, שגמישות התגובה שלהן מבוססת בעיקרה על קליטת נתונים אקלימיים וביצוע מניפולציות סביבתיות בהתאם לחישוב המידע שהתקבל. זוהי דרך עקיפה בלבד להשיג את המטרה החקלאית: שליטה אוטומטית מלאה בחיות. כדי להשיג שליטה ישירה יותר, פיתחו מהנדסים חקלאיים שיטות לחוש את החיות ישירות ולבצע בגופן פעולות פרטניות. מערכות אלה יקרות בדרך-כלל, והן תוכננו רק עבור חיות שמיוחס להן מחיר גבוה – והיקרות ביותר בתעשיות הגדולות הן פרות המנוצלות לייצור חלב.המחסום הראשון ליצירת תגובה אישית אוטומטית הוא הקושי של מכונות לזהות חיות באופן אישי. ככל הנראה, אין למתקנים כאלה תקדימים מכניים והם נוצרו רק עם התפתחות האלקטרוניקה. ב-1971 נרשם בארצות-הברית פטנט לזיהוי אלקטרוני של פרות (מס' 3557758). הממציא, קית' מלקולם לק מאנגליה, הסביר שמדובר ב"מערכת לזיהוי פרות אינדיבידואליות שנועדה לשילוב בסידור לשליטה בחליבה ובדרישות התזונתיות האינדיבידואליות של פרות." ההמצאה שוכללה בהדרגה, והחל משנות ה-80 פעלו בהצלחה מערכות לפי העיקרון הבא: הפרה נושאת על גופה (למשל: בקולר על הצוואר) תג שניתן לזיהוי מרחוק על-ידי מערכת אלקטרונית. ברפת מוצבים מספר מתקני זיהוי אלקטרוניים, שאוספים מידע באופן אוטומטי, כגון משקל הפרה וכמות החלב שהיא מפיקה. מידע זה מצורף לפרטים כגון תקופת התחלובה שלה, מועד ההזרעה, מועד ההמלטה הצפוי וכו'. המידע כולו משמש לחישוב אוטומטי של הרכב המזון וכמות המזון הדרושים לכל פרה. כאשר פרה ניגשת לאכול, היא מזוהה אוטומטית, והמערכת מכינה עבורה את המנה המיוחדת לה.
מדגם בעופות
בלולים לא נעשה שימוש במערכות כה פרטניות, אולם בלולים של העופות מאריכי הימים ביותר בתעשייה ובעלי הערך הכלכלי הגדול ביותר – להקות רבייה – החלו להיכנס לשימוש בשנות ה-90 מערכות שמטרתן דומה. המערכת כוללת הצמדת תג אלקטרוני לרגלי חלק מהעופות – קבוצה מדגמית מתוך כלל אוכלוסיית הלול. על רצפת הלול מפוזרים מאזניים למדידת משקל, שהעופות מטפסים עליהם מרצונם תוך שוטטות בלול. כשציפור מתויגת עולה על המאזניים, היא מזוהה והמידע עליה נשלח למחשב. בהתאם לממוצע של המדגם, המחשב מורה על הזרמת כמות מזון מתאימה למתקני ההאכלה. מדובר במתקנים נפרדים לזכרים ולנקבות, וההפרדה ביניהם מבוססת על עיצוב שונה של כלי המזון, בהתאם למבנה גופם השונה של הנקבות והזכרים (הנקבות נמוכות יותר וראשן צר יותר).מערכת מוקדמת לאיתור פרות מיוחמות: הפרה, הנושאת מעל זנבה מידע על הייחום, נכנסת למכון החליבה (1) ועוברת במעבר צר (2) שם יש שער אוטומטי המבודד אותה משאר העדר. מתוך: פטנט אמריקאי 3844273, "שיטה ומתקן לגילוי ולתיעוד של ייחום בחיות" של ג'רי ה. פולסון מקולורדו, 1974.
פרות מיוחמות
קיימים ברפתות מתקנים אוטומטיים נוספים המגיבים לכל פרה בנפרד. למשל, בשנות ה-70 החלה להיכנס לשימוש מערכת אלקטרונית לזיהוי פרות מיוחמות – משימה שקיבלה חשיבות עליונה בתעשייה מאז המעבר להזרעה מלאכותית. המתקנים המוקדמים אינם מתבססים על הפיסיולוגיה של הפרה אלא על התנהגותה: פרה מיוחמת נוהגת לאפשר לפרות אחרות לרכוב עליה בתנועה דמוית-הזדווגות, ומתקן קטן שהוצמד מעל לזנב הפרה קולט את הלחץ. כשהפרה מגיעה למכון החליבה, המידע ששמור על גוף הפרה נקלט על-ידי מערכת, שמפעילה דלת המבודדת אותה מטור הפרות האחרות, עד לבואו של המזריע. שיטה אחרת, שהוצעה לראשונה לשימוש תעשייתי בארצות-הברית בפטנט מ-1981 (מס' 4247758) מזהה את מחזור הייחום בעזרת מד-תנועה המוצמד לגוף הפרה – בהנחה שבתקופת הייחום עולה רמת הפעלתנות של פרות.איור של פרה בתוך מכון חליבה מוקדם, הערוך בצורת מעגל מוגבה כדי להקל על הרפתנים להצמיד את המשאבות לעטינים, ומאפיינים נוספים של חליבה אוטומטית-למחצה המקובלת כיום. מתוך: פטנט אמריקאי 2081947, "מפעל חלב" של הרברט מקורנק מניו ג'רזי, 1937.
חליבה אוטומטית
המערכת האוטומטית המשוכללת ביותר שמגיבה באופן אישי לחיות בתנאים תעשייתיים היא רובוט החליבה. הרובוט תופס את מקומן של מערכות החליבה הוותיקות, האוטומטיות למחצה. ניסיונות לחלוב פרות באמצעות מכונה החלו באמצע המאה ה-19. ב-1898 הומצאה מכונת חליבה הכוללת גביע שמוצמד לכל פטמה ושואב את החלב בפעימות ואקום; שכלולים של מכונה זו הם הבסיס למכוני החליבה הנפוצים ביותר בתעשיית החלב עד היום. "מכון חליבה" הוא ריכוז של משאבות ואקום, שממוקם בנפרד מהרפת. רפתנים מובילים את הפרות לשם פעמיים-שלוש ביום, ממקמים את הפרות במכונה, שוטפים את העטין ומצמידים ידנית את הגביעים לפרות (לדוגמה, סרטון שצולם בישראל). מערכות אלה עשויות לכלול מאז שנות ה-70 זיהוי אישי ואיסוף ועיבוד נתונים שמקורם בחלב. קיימות גם מערכות מסתובבות, שבהן הפרות אמורות לעלות ולרדת מהמערכת בעצמן. (סרטון שצולם בישראל מגלה שפרות שהתעכבו בכניסתן למערכת, סופגות אלימות רבה.)מכון חליבה סטנדרטי בסידור מקבילי עם עשרות מתקני חליבה. במרכז התמונה, ניתן לראות מרחוק פרות ממתינות בדוחק להיחלב. (צולם בשפיים, 14.2.2007)
רובוט החליבה
ב-1992 שיווקה חברת Lely ההולנדית את רובוט החליבה הראשון: תא הנמצא ברפת עם הפרות, והן ניגשות אליו מיוזמתן ונחלבות ללא התערבות רפתן. Lely עדיין מובילה בשוק הרובוטים, שהצליח במיוחד במערב אירופה ובצפונה; בישראל יש כיום כ-50 רובוטים. הדגם המשוכלל ביותר שמוכרת החברה הוא Astronaut A3 Next. פרה שנכנסה לרובוט, מזוהה באמצעות התג שהיא עונדת ומקבלת מנת מזון שהוכנה בשבילה ומוגשת בתוך התא. כשהפרה עומדת בתא, חיישנים ברצפה עוקבים אחת מיקום רגליה, וכך מזהה המחשב את מיקום העטין – גם כשהפרה זזה. זרוע רובוטית מסיבית נשלחת אל מתחת לעטין, וסורק לייזר מזהה את מיקום הפטמות. כל פטמה עוברת ניקוי בנפרד בין שתי מברשות מסתובבות, ולאחר מכן מוצמדים גביעי הוואקום לפטמה; אם הפרה בועטת בגביע, הוא מוחזר למקומו בדרך זו. נתונים רבים נאספים על החלב שנשאב מכל פטמה בנפרד, ובעקבות זאת מתאים המחשב את קצב השאיבה ומשכה לכל פטמה בנפרד. חלק מהנתונים שנאספים, רלוונטיים לזיהוי דלקת העטין ומחלות אחרות.בתוך רובוט חליבה Astronaut: בחזית התמונה הזרוע, ובמרכז נראה עטין וגביעי שאיבה שהוצמדו לשתי פטמות, בעוד שני הגביעים הנותרים עדיין מתחת לפטמות. (צילום: roboticdairy.com, אוסטרליה)
היחלבות מרצון
בשבועות הראשונים לשימוש ברובוט החליבה, הפרות לומדות להכירו בעזרת רפתנים, שעשויים לגרשן לתוכו בתקיפות. לאלה שלא הסתגלו לרובוט צפוי עתיד עגום, אך קשיי הסתגלות הם תופעה נדירה. בדרך-כלל, הפרות לומדות במהירות להיכנס לרובוט בתדירות המתאימה להן (למעלה מפעמיים ביום בממוצע). מאחר שהרובוט זמין ללא הפסקה, נחסכים הדוחק של ההליכה למכון החליבה, האלימות של פרות חזקות כלפי חלשות, האלימות של רפתנים כלפי פרות, וההמתנות הממושכות בתור לחליבה. מצב הפרות תחת ניהולו של רובוט החליבה פחות גרוע אפוא ממצבן ברפתות האוטומטיות-למחצה. הרובוט הוא "רפתן" על-אנושי: נוכח תמיד, "רגיש" ו"סבלני" ללא עייפות ומצבי רוח, וקולט מידע שנעלם מעיניו של עובד אנושי. כתוצאה מכך, חלק מהחופש של הפרות לבחור את התנהגותן – שנשלל מהן תחת שליטה אנושית – מוחזר להן תחת שליטה אוטומטית (ראו סרטון הסברה של Lely).יתכן שמשפחת איכרים מסורתית, המחזיקה פרה אחת ועשר תרנגולות, עולה בכישורי הטיפול שלה על כל רובוט דימיוני. אולם משק תעשייתי הוא מפעל, ובני-אדם אינם מיטיבים לבצע עבודת מפעל פשוטה: זה קשה מדי פיזית, משעמם ומסוכן. כשם שעבודות מפעל מונוטוניות היו שלב-ביניים בדרך לאוטומציה מלאה של מפעלים לייצור מכונות, כך גם עבודות מפעל מונוטוניות – כגון הצמדת גביעי ואקום לפטמות של מאות פרות – הן שלב-ביניים בדרך לאוטומציה מלאה, ללא מעורבות אדם. בין הפועל האנושי לבין המפעל החקלאי קיים קונפליקט הכרחי, שאחת מהשלכותיו היא הזנחה ולעתים התאכזרות; אולם הרובוט נוצר לעבודה החקלאית בלבד ולכן אין קונפליקט בינו לבין החיות. מטעם זה הוא משאיר לחיות חופש פעולה מסוים, ואגב כך מאפשר לגייס את התנהגותן כחלק מהניצול שלהן – בדומה להתנהגותן של חיות מאולפות.
רשימת היתרונות של Astronaut ברפתות חלב, כמו זו של Viper בלולים, אינה מבטיחה שמצב החיות במשקים עתיד להשתפר עם הגברת האוטומציה. את חופש הפעולה היחסי שיעניקו רובוטים לחיות, יביס ודאי הדחף הכלכלי להגברת הייעול על חשבון החיות: צפיפות מוגברת, ברירה מלאכותית לגוף "יצרני" יותר, וכדומה. מעבר לכך, טיפול יחידני יוקדש כנראה גם בעתיד רק לחיות בעלות ערך כלכלי גבוה, ואילו עופות ודגים יטופלו באופן הדומה יותר לטיפול בצמחים בחממה – בתור מסה בלתי מובחנת של יצורים חיים.
פרה ברובוט חליבה ופרה ממתינה. (צילום: Rogers / LeBulletinLaitier.com)
סיכום: לקראת חיות וירטואליות
מערכות אוטומטיות, גמישות ועצמאיות תופסות כיום רק חלק קטן מתעשיות בעלי-החיים, אך ודאי הן יהפכו בעתיד לדומיננטיות. ההגיון החקלאי מוביל לפיתוח מערכות שבהן החיות יגדלו ויישלחו לשחיטה ללא התערבות אדם, תוך ניצול מרבי של "חופש פעולה" שיינתן להן. בתהליך זה, בולטת לעין הגברת הניכור החקלאי: פחות אנשים שולטים בחיות רבות יותר, באמצעות תיווך של יותר ציוד.אמנם לכאורה, לא מדובר בהכרח בהגברת הניכור: המערכות האוטומטיות ביותר מספקות מידע רב על החיות, שלא עמד לרשות החקלאים במערכות פחות אוטומטיות. אולם באיזה מידע מדובר? הייצוג הממוחשב של מידע שנאסף ועובד בכלים אוטומטיים, מוגש לחקלאים בתור מציאות מדומה (וירטואלית) שיש בה חיות מדומות. מעבר לשימוש נדיר ושולי במצלמות, הייצוג של מתקן הכליאה על המחשב אינו דומה למתקן כליאה במציאות, והייצוג של החיה אינו דומה לחיה. מדובר בגרפים ובטבלאות, הכוללים מידע מגוון, ערוך ומסודר. לא מדובר בסתם סיכום נוח של נתונים, אלא במציאות שבה הגרפים והטבלאות הם "החיה" עבור החקלאי. מובן שרובוט החליבה, למשל, מספק נתונים על פרות ממשיות, אלא שהקריטריון לאיסוף אוטומטי של מידע על הפרות הוא הרלוונטיות של המידע לשיקולים כלכליים. כל מידע שאיננו רלוונטי – ובכלל זה רוב חיי החברה וחיי הנפש של החיה – חסר לחלוטין ב"חיה המדומה" – והחקלאי לא יוכל להתרשם מהחסר אפילו באופן אגבי ולא מודע, כפי שקרה במשק שבו הוא עדיין הרבה לבקר.
במשק המסורתי או במשק תעשייתי עם חיות מעטות, הצטיין יחס החקלאים לחיות באידיאולוגיה גלויה של שליטה וניצול. במשק תעשייתי המוני שפועל ברמת האוטומציה הנפוצה כיום, פינתה האידיאולוגיה את מקומה לניכור, שנשען על מגע מרוחק עם המון חיות אנונימיות ותיווך רב של ציוד. אם כך היה עד כה – הרי שבמערכות האוטומטיות ביותר, אפילו מושג הניכור בשימושו המקובל כבר לא יבטא כראוי את אופי היחסים בין החקלאים לחיות. בעולם שבו המגע הישיר עם המון החיות יפנה את מקומו רק למגע עם ייצוגים ממוחשבים – חיות מדומות – אין עוד משמעות ליחסים חברתיים, אפילו יחסים שלא נותר מהם אלא ניכור קיצוני. ל"וירטואליזציה" של החיות במערכות האוטומטיות ביותר יש אפוא השלכות מוסריות עגומות. בעולם של חיות מדומות, המוסר אינו רלוונטי: חיה מדומה היא לא יותר מייצוג של יחידת ייצור, ולכן אין צורך להתחשב בה, או אפילו לדכא לבטים רדומים בעניין ההתחשבות בה.
מה חשבתם? ספרו לנו בתגובות!
http://anonymous.org.il/art674.html
תחקירים » תעשיות מזון מהחי » משקים תעשייתיים » ממשק מסורתי למפעל תעשייתי » חיות תחת ניהול אוטומטי בהקשר היסטורי